בשנת 1930, חזה ג׳ון מיינארד קיינס שעד סוף המאה העשרים ההתפתחויות הטכנולוגיות יאפשרו למדינות דוגמת בריטניה וארה״ב להנהיג שבוע עבודה בן חמש-עשרה שעות. סביר להניח שהוא צדק. במונחים טכנולוגיים, הדבר אפשרי. ובכל זאת, זה לא קרה. תחת זאת, הטכנולוגיה נוצלה על מנת לגרום לכולנו לעבוד יותר. על מנת להשיג זאת, היה צורך ליצור משרות שהן למעשה חסרות ערך. המוני אנשים, במיוחד באירופה ובארה״ב, מכלים את רוב שעות העבודה שלהם בביצוע מטלות שבסתר ליבם הם מאמינים שהן מיותרות. הנזק המוסרי והרוחני הנגרם כתוצאה מכך הוא כבד. זוהי צלקת בנשמתנו הקולקטיבית. ואף על פי כן, אף אחד לא מדבר על כך.
מדוע האוטופיה שהבטיח קיינס — אוטופיה שבשנות השישים עוד ציפו להתגשמותה — לא התממשה מעולם? התשובה השגרתית בימינו היא שקיינס לא חזה את הגידול העצום בתרבות הצריכה. בהינתן הבחירה בין פחות שעות עבודה לבין יותר צעצועים ותענוגות, בחרנו כחברה באפשרות השנייה. זהו סיפור נחמד שמוסר השכל בצדו, אבל במחשבה שניה מתברר שהוא לא נכון. אכן, היינו עדים ליצירתן של משרות רבות מספור ותעשיות חדשות מאז שנות העשרים, אבל רק לחלק קטן מהן יש קשר כלשהו ליצורם ולהפצתם של סושי, טלפונים חכמים, או נעליים אופנתיות.
מהן, אם כן, אותן משרות? דו״ח שהתפרסם לאחרונה, המשווה בין מצב התעסוקה בארה״ב בשנת 2000 לבין המצב ב-1910, מספק תשובה ברורה. במהלך המאה האחרונה, מספר העובדים המועסקים כעובדים במשקי בית (domestic servants), בתעשייה ובחקלאות צנח בצורה דרמטית. בד בבד, ״עובדים מקצועיים, עובדי מנהלה, פקידות, אנשי מכירות ועובדים המועסקים במתן שירותים״, מספרם שולש, וצמח מ"רבע ליותר משלושה רבעים מכלל התעסוקה״. במלים אחרות, משרות יצרניות, כצפוי, נעלמו הודות לטכנולוגיה (גם אם סופרים את עובדי התעשייה בעולם כולו, כולל את ההמונים העובדים בפרך בהודו ובסין, שיעורם באוכלוסייה עדיין נמוך בהרבה בהשוואה לעבר.)
למרות זאת, במקום לאפשר הפחתה משמעותית של שעות העבודה ולאפשר לאנשים להקדיש את זמנם על מנת לפתח את תחומי העניין, התחביבים והמחשבות שלהם, היינו כולנו עדים להתנפחות הבלון של מגזר "השירותים״, ויותר מכך, של המשרות המנהלתיות, עד כדי יצירתן של תעשיות חדשות, כמו השירותים הפיננסיים והטלמרקטינג, או ההתרחבות חסרת התקדים של מקצועות כמו עריכת דין, משאבי אנוש, ויחסי ציבור. ומספרים אלה לא כוללים את כל אותם אנשים שתפקידם הוא לספק תמיכה אדמיניסטרטיבית, טכנית או שירותי אבטחה עבור כל אותן תעשיות, או את כל אלה שתפקידם לספק שירותים (רוחצי כלבים, שליחי פיצה מסביב לשעון) שקיימים משום שכל השאר מבלים את כל זמנם בעבודה.
אני מציע לכנות משרות אלה ״משרות בולשיט״.
נדמה לפעמים שישות כלשהי ממציאה משרות חסרות טעם רק כדי לוודא שכולנו עובדים. כאן בדיוק טמון המסתורין. בקפיטליזם, זה בדיוק מה שלא אמור לקרות. בוודאי, במדינות קומוניסטיות כמו ברה״מ, שם תעסוקה נחשבה זכות וגם חובה מקודשת, המערכת המציאה משרות לפי הצורך (זו הסיבה שבחנות סובייטית היה צורך בשלושה מוכרים על מנת למכור פיסת בשר). אבל זוהי בדיוק הבעיה שכלכלת שוק אמורה לפתור. על פי התורה הכלכלית, הדבר האחרון שחברה בשוק החופשי תרצה לעשות הוא לבזבז כסף על עובדים שאין בהם באמת צורך. משום מה, זה עדיין קורה.
בעוד שתאגידים עסוקים כל העת בקיצוצים חסרי רחמים, הפיטורים וההתייעלות נופלים בסופו של דבר על כתפיהם של כל אותם אלה שבאמת מייצרים, מזיזים, מתקנים ומתחזקים; באמצעות אלכימיה מוזרה שאף אחד לא יודע להסביר, מספרם של מזיזי-הניירות בתשלום ממשיך ועולה, ויותר ויותר עובדים מוצאים את עצמם, לא בניגוד מוחלט לעובדים במדינות הקומוניסטיות, עובדים 40 או אפילו 50 שעות על הנייר, אך למעשה עובדים 15 שעות, בדיוק כפי שחזה קיינס, שהרי שאר הזמן מוקדש להשתתפות בשיחות מוטיבציה, עדכון חשבון הפייסבוק או הורדה של סדרות טלוויזיה.
ברור כי התשובה איננה כלכלית: היא מוסרית ופוליטית. המעמד השולט הגיע למסקנה שחברה שמחה ויצרנית שיש לה זמן פנוי היא סכנה קיומית (חשבו על מה שקרה בשנות השישים, כשעוד חשבו שהדבר אפשרי). מצד שני, התחושה שעבודה היא ערך בפני עצמו, ושכל מי שלא מוכן לקבל על עצמו מוסר עבודה אינטנסיבי לאורך רוב שעות העבודה לא ראוי לדבר, הוא נוח במיוחד עבורם.
כרזה לעידוד העבודה משנות הארבעים של המאה שעברה
פעם, כשהרהרתי בגידול הבלתי נגמר של האדמיניסטרציה במחלקות אקדמיות בבריטניה, עלה במוחי דימוי כלשהו של גיהנום. גיהנום הוא אוסף של אנשים אשר מכלים את מירב זמנם בביצוע מטלה שהם לא אוהבים ושהם לא ממש טובים בביצועה. נניח שהם נבחרו למשרה משום שהם בוני רהיטים מעולים, ואז הם מגלים שהם אמורים לבלות חלק גדול מזמנם בטיגון דגים. ממילא המטלה מיותרת ברובה, שהרי ישנו מספר מוגבל של דגים לטגן. ובכל זאת, כולם מתמלאים זעם כאשר הם חושבים שחלק מהעובדים האחרים זוכים לבנות רהיטים במקום לטגן דגים כל היום. התוצאה היא שתוך זמן קצר נערמים להם בכל מקום דגים שלא טוגנו כהלכה וכולם ממשיכים לטגן עוד ועוד.
אני חושב שזהו תיאור מדויק למדי של הדינמיקה המוסרית של הכלכלה שלנו.
ברור לי שטיעון מסוג זה ייתקל בהתנגדות מידית: ״מי אתה שתחליט אילו משרות הן באמת ׳נחוצות׳? מה זה בכלל נחוץ? אתה פרופסור לאנתרופולוגיה, איזה ׳צורך׳ יש בעבודתך?״ (ואכן קוראים רבים יראו בעבודתי בזבוז כספי ציבור.) במובן מסוים, ברור שזה נכון. אין מדד אובייקטיבי למדידת ערך חברתי.
אין בכוונתי להגיד לאנשים המשוכנעים שעבודתם תורמת לחברה תרומה משמעותית, שלמעשה הם אינם תורמים דבר. אבל מה לגבי כל אותם אנשים המאמינים בעצמם שהעבודה שלהם חסרת משמעות? לא מזמן יצרתי קשר עם חבר מביה״ס אותו לא ראיתי מאז שהייתי בן 12. נדהמתי לגלות שבמהלך אותה תקופה הוא נהפך תחילה למשורר וא״כ לזמר בלהקת אינדי רוק. שמעתי כמה משיריו ברדיו מבלי לדעת שהזמר מוכר לי. ללא ספק מדובר באדם מבריק, מקורי, שעבודתו האירה ושיפרה את חייהם של רבים ברחבי העולם. למרות זאת, אחרי שני אלבומים לא מוצלחים, החוזה שלו בוטל. שקוע בחובות ובצורך לטפל בבת שזה עתה נולדה, הוא פנה, כפי שהוא מכנה זאת, ״לברירת המחדל של רבים מאלה ללא כיוון בחיים: בי״ס למשפטים.״ עכשיו הוא עו״ד שעובד בחברה מצליחה בניו-יורק. הוא היה הראשון להודות שעבודתו היא חסרת משמעות לחלוטין, שאין בה שום תרומה לעולם, ושלהערכתו היא לא צריכה להתקיים כלל.
הסיפור של חברי מעלה שאלות רבות, החל בשאלה מה אפשר ללמוד על החברה שלנו, שבה יש ביקוש מזערי למשוררים-מוזיקאים מוכשרים, ומצד שני ביקוש כמעט בלתי מוגבל לעורכי-דין (תשובה: אם אחוז אחד מהאוכלוסייה שולט ברוב ההון, מה שאנחנו מכנים ״השוק״ משקף את מה שהם חושבים שהוא שימושי או חשוב, לא כל שאר האוכלוסייה). יותר מזה, זה מראה שרוב האנשים במקצועות הבולשיט מודעים לכך היטב. למעשה, אני לא בטוח שאי פעם פגשתי עו״ד שלא חשב שעבודתו היא בולשיט. הדבר נכון גם לגבי כל התעשיות החדשות שהוזכרו קודם. יש מעמד שלם של בעלי מקצוע שאם תפגשו אותם במסיבה ותודו שאתם עוסקים במשהו שיכול להיחשב מעניין (אנתרופולוגיה, לדוגמה), הם ינסו להתחמק מדיון בעבודתם. תנו להם לשתות כמה כוסות, והם יפצחו בנאומים מלאי זעם על כמה עבודתם היא חסרת טעם ומטופשת.
עבודה יצרנית ("איכרים קוצרים יבול" פיטר ברויגל, ציור מהמאה ה-17)
זוהי ללא ספק אלימות פסיכולוגית. כיצד ניתן לדבר על כבוד במקום העבודה כאשר אנשים מאמינים בסתר ליבם שמשרתם כלל לא צריכה להתקיים? כיצד לא תיווצר תחושה עמוקה של זעם וטינה? והנה, שליטינו מצאו דרך גאונית, כמו בדוגמה של מטגני הדגים, להבטיח שהזעם יופנה כלפי אותם אלה שזוכים לעבוד בעבודה שיש בה משמעות. לדוגמה: בחברה שלנו, ישנו כלל לא כתוב שלפיו ככל שמשרה מסוימת תורמת יותר לטובת הכלל, כך השכר שבצידה נמוך יותר. כאמור, קשה להגדיר מדד אובייקטיבי למדידת התועלת שבמשרה מסוימת, אבל ישנה דרך קלה לבחון זאת: ניתן לשאול, מה יקרה אם כל העובדים בעבודה זו ייעלמו. לא חשוב מה תגידו על אחיות, מנקי רחובות או טכנאים, ברור לכל שאם הם ייעלמו במסך עשן, התוצאה תהיה קטסטרופלית. עולם ללא מורים או סוורים יסבול מבעיות קשות. אפילו עולם ללא סופרי מדע בדיוני או מוזיקאים יהיה מקום ראוי פחות. כלל לא ברור האם האנושות תסבול מהיעלמותם של בעלי מקצועות דוגמת מנכ״לים של חברות פיננסיות, לוביסטים, יחצנים, אקטוארים, אנשי טלמרקטינג, פקידי הוצאה לפועל או עו״ד. (רבים מאמינים שהמצב ישתפר פלאים). למרות כל זאת, פרט למספר מצומצם של מקצועות (רופאים, לדוגמה), הכלל הנ״ל מדויק להפליא.
באופן מוזר אף יותר, ישנה תחושה כללית שכך דברים אמורים להיות. זהו אחד מסודות ההצלחה של הפופוליזם הימני. אפשר לראות זאת כאשר עיתונים רודפי כותרות מלבים שנאה כלפי עובדי הרכבת התחתית בלונדון, ומאשימים אותם בשיתוק בעיר במהלך סכסוך עבודה: עצם העובדה שעובדים אלה מסוגלים לשתק את העיר מראה כמה עבודתם חשובה, אבל נראה שזו בדיוק הסיבה מדוע רבים שונאים אותם. התופעה ברורה עוד יותר בארה״ב, שם הרפובליקאים נחלו הצלחה מסחררת ביצירת טינה כלפי מורים או עובדי תעשיית הרכב בגלל המשכורות המנופחות שלהם כביכול (ולא, למשל, כלפי המנהלים במערכת החינוך או בחברות הרכב, אשר גרמו לרוב המשברים). כאילו אמרו להם: ״אבל ניתנת לכם ההזדמנות ללמד ילדים! או לייצר מכוניות! העבודה שלכם היא אמיתית! ובנוסף לכך אתם מצפים בחוצפתכם לפנסיות של מעמד הביניים ולביטוח בריאות?״
אם מישהו היה מתכנן משטר המתאים באופן מושלם לשימור כוחו של ההון הכלכלי, קשה להעלות על הדעת דרך טובה יותר לעשות זאת. עובדים יצרניים נדחקים לשוליים ומנוצלים. השאר מחולקים בין שכבה של מובטלים הזוכים ליחס של בוז, לבין שכבה רחבה יותר של אנשים המקבלים משכורת כדי לא לעשות כלום, במשרות שאמורות לגרום להם להזדהות עם השקפת העולם של המעמד השולט — בעיקר עם הגיבורים שבפסגה — ובאותו זמן לחוש בוז מוחלט כלפי אלה שעבודתם היא בעלת ערך ברור לחברה. ברור כי המערכת הזו לא עוצבה באופן מודע. היא התפתחה אחרי כמעט מאה שנה של ניסוי וטעייה. אבל זהו ההסבר היחיד מדוע למרות יכולותינו הטכנולוגיות אנחנו לא עובדים 3-4 שעות ביום.
________
המאמר "על תופעת משרות הבולשיט" נכתב על ידי דיויד גרבר – פרופסור לאנתרופולוגיה בביה״ס לכלכלה בלונדון (LSE) – ופורסם באוגוסט 2013 במגזין STRIKE – לקריאה נוספת בנושא: ראיון עם המחבר בו הוא מסביר ביתר פירוט כמה מהנקודות שהועלו בטקסט.
סער
מסכים עם רוב מה שנאמר לחלוטין. עם זאת חשוב לזכור שכשמתייחסים לזה שאנשים רוצים "לפתח תחומי עניין" הם יוצרים תעשיה שלמה סביב תחומי העניין האלה שיוצרים עוד עבודות שלא היו לפני.
כלומר אם אתה רוצה לעסוק בסקי אתה צריך אנשים שייצרו ציוד ואנשים שיתאימו לך אותו בחנות וכו' וכו'… ככה שהמדד של "אם תיעלם תתרחש קטסטרופה" לא תמיד בהכרח נכון
סער
אורי שני
על פי התיאוריה המוצגת כאן, עובדי ״בולשיט״ שנהנים מעבודתם בעצם מבלים ויש לשייכם למגזר באוכלוסיה שאינו עובד, אלא מבלה בתחביביו. וזה מתאים לתחזית התעסוקתית המובעת פה. אלו שגם לא נהנים מעבודתם – פשוט צריכים להחליף מקום. סביבת עבודה אופטימאלית ומדוייקת בחלוקה לתעסוקה תורמת וכזו שהיא בילוי איננה מציאותית. הסביבה מאוד דינאמית ומשתנה הרבה מעבר ליכולת ההתאמה של המערכת האבולוציונית הביולוגית ולאילוצים האנושיים חברתיים הקיימים ומכאן קיומם של משרות המוגדרות פה ״בולשיט״. לא תמיד ברור – במיוחד לעוסקים במדע וטכנולוגיה במה עבודתם הועילה לחברה ותרמה לקידומה כמו במקרה הברור לתרומתו של עובד הנקיון. הרי הסיכוי של סטארט-אפ פורץ דרך להיות אכן מועיל לחברה הוא גם נושק לאפס – אני בטוח שלמרות זאת אין אלו משרות ״בולשיט״, לא?
גם לעבודת עורכי דין ערך בתרומתם להסדיר את העניינים בין בעלי עניין שונים בסביבה הדינאמית והמורכבת בה אנו חיים. לאפשר לה ״לזרום״ למרות ההרגשה של העובדים היצרנים כי היא מעכבת – אחרת, בעולם לא אידיאלי של אנשים שאינם מטבעם אתיים ומוסריים במאה אחוז – תתחולל אנדרלמוסיה שתעצור את גלגלי החברה.
אז אני אולי נאיבי… אבל אופטימי.
אורי שני
קרני
מאמר מרתק.
אני רוצה להוסיף משהו שהמחבר השמיט – מעבר לטינה כלפי המעמד היצרני והיצירתי, ישנה מתודה של ניצול של אנשים שנהנים מהמשרות שלהם, מתוך הנחה שבגלל שהם אוהבים את עבודתם או מרגישים שהיא בעלת ערך, הם יעשו אותה בכל מחיר. ניתן לראות זאת בארץ אצל העובדים הסוציאליים והמורים. או שיש לומר – עובדות סוציאליות ומורות. אפשר לראות זאת גם בעבודות יצירתיות – ההנחה שיוצר ירצה לעשות מוזיקה/לצייר/לכתוב ספרים מתוך מניע פנימי שאינו תלוי בתמריצים גורמת לניצול ולפרקטיקה שבה מצפים שציירים יתרמו יצירות למוזיאונים, מוזיקאים יופיעו בחינם וכו'.
קרני
רינגו
אני מסכים לגבי ריבוי משרות הבולשיט (בתור אחד שמחזיק באחת כזאת מזה מספר שנים), עם זאת לא מסכים לגבי קיומה של "מתודה" לניצול אנשים שנהנים מעבודתם. זו לא שיטה או כוונה מסוימת, זו פשוט פעולתם של כוחות השוק- עובדים במקצועות אלו אוהבים את עבודתם ומסורים לה, ולכן הם מוכנים לבצעה גם בעבור תשלום נמוך. בהינתן שזהו המצב, לא קיים תמריץ למעסיקים (יהיו הם הממשלה, בעלי ההון או מי שלא יהיה) לשלם להם יותר – ומדוע להם? הרי אם היו (א)נשים חדלים לחלוטין ללמוד את מקצוע הסיעוד, תוך מספר שנים היה נוצר מחסור עצום באחיות, והמעסיקים היו נאלצים לשלם להן יותר. אלא מה? על אף תנאי ההעסקה המחפירים, ישנו ביקוש עצום ללימודי סיעוד, פיזיותרפיה, עבודה סוציאלית וכו'. מדוע? מכיוון שאלו עבודות חשובות ומספקות מאוד. כל עוד זהו המצב, לעולם יישאר שכרם נמוך.
אני, לעומת זאת, עובד ככלכלן. זה משעמם רוב הזמן, חסר משמעות אמיתית ולא יצירתי. האם היה מישהו מוכן לעבוד בעבודה הזאת, אלמלא היתה מתגמלת מאוד? בוודאי שלא. ובדיוק בגלל זה היא מתגמלת מאוד…
רינגו
רוני
אין ביקוש עצום ללימודי סיעוד (תנאי הקבלה ללימודים הם פונקציה של היצע וביקוש – פסיכומטרי 520 ואינם מעידים על רמת הקושי בלימודים) . מנגד, הביקוש ללימודי כלכלה וניהול מרקיע שחקים בימים אלה.
רוני
חיים
מדהים. רק ממחיש עד כמה המאבק לתשלום נאות (העסקה מלאה ולא 'יומית', וקביעות) למאות אלפי אנשים שהמדינה מעסיקה בשמנו כעובדי ניקיון ושמירה (בבתי ספר, למשל) ועושים את עבודתם במסירות, הוא חשוב מאין כמוהו.
חיים
גיא
אני מסכים רינגו ומסכים גם לגבי ריבוי משרות הבולשיט
מצד שני אני הכרתי כמה אנשים בסביבת מקום עבודה שאני בספק אם היינו רוצים
לאפשר להם להקדיש את זמנם על מנת שיפתחו
את תחומי העניין האפלים, התחביבים והמחשבות הרעילות שלהם.
מבחינה סובלמטיבית עדיף שיבלו את זמנם בעבודה מאשר יסתובבו לנו לבד ברחובות.
מלבד זאת , סבורני ….. וגו'
גיא
אלירן
העבודה האמיתית של האדם היא עבודת התפתחות רוחנית : מוסרית וחוכמתית. חוכמה מוליכה לשחרור, שחרור מהבלי העולם ודברים שהזמן גרמם. ביום שרובוטים יעשו יותר ויותר מהמטלות הפיזיות יהיה על בני אדם לקבל תורת התפתחות חדשה, זו שאבותינו לימדו כמה שאנו מכירים היום בשם דתות, יתגלו מחדש באופנים מודרניים שטובים ומועילים לרווחת הפרט. בחזוני מעין בתי ספר לשלמות רוחנית.
בעיניי הבודהיזם מציג את הדרך הזו באופן טובה מאוד וחסרה צורך באמונות או קבלת דברים שאינם נגלים באופן ראשוני, ומקבלת שהמטרה היא להפוך את האדם ליצור לא אלים עדין בעל ריסון איפוק ושליטה עצמית, נדיב מועיל ומוסרי, חכם ובעל השקפה ארוכת טווח ממש. הצמיחה הכלכלית השאירה מקום (פתח לחטאת רובץ) לחמדנות ותאוות בצע, המוסר המעניש דרך הטלת המורא, נתפס כמשהו מיושן ומגביל של ימי הביניים ולא מתאים לימי הנאורות ולכן נשלל, אך מוסר אוהב, מוסר מעניק, מוסר הכרחי לא נבחן אך אולי יבחן בקרוב על ידי המדע. על האדם להציב מטרות מוסריות כפיסגת ההישגים האנושיים: חברה מוסרית בה לא רוצחים לא גונבים לא משקרים ולא פוגעים באחרים צריכה להיות שאיפת ההשגה. מיצוי והגשמת כל אדם כרצונו צריכה להיות המטרה המתבקשת הדחופה ביותר. כדי לבנות מין אנושי היטב יש ללמוד את קושי המתקשים, לחקור להתבונן ולבקש את קירבתם של השונים, החריגים והמוקצים, כדי להשתפר א-הדדי, כדי ללמוד שיתוף פעולה ולהביא את המין האנושי לרמת סינכרוניזציה ובריאות כרקמה אחת מושלמת, פתוחה להוריד לפה גן עדן עלי אדמות/
בוודאי יבוא יום שבו אף אחד לא יעשה משהו שהוא לא אוהב. מושגים כמו בעלות יעלמו מהעולם. מצרכים בסיסיים יהיו מפוזרים וחופשיים לכל, רחבות ניסויים והשתעשעות עונג והגשמת חלומות יתבצעו כאן על כדור הארץ, ואולי אף בהתפשטות לחלל החיצון. יבינו שקורת גג, מזון ובגד הן זכויות בסיסיות לכל אדם. שחופש ההמצאה והתנועה הם זכויות בסיסיות של כל אדם והגבולות המדיניים וכל השאר הם מלאכותיים וחסרי ממש
אלירן
אייל
מאמר מעניין.
בהקשר של הדיון אודות עבודות נחוצות/יצרניות, אני ממליץ על הספר "אדון החצר" של טריסטן אגולף. סיפור מצוין של אנדרדוג מושלם שמוביל את שביתת אנשי הזבל בעיר קטנה בארצות הברית. גם מאוחרי הספר שיש סיפור טוב אבל זה כבר לא קשור
אייל
דודי
"המעמד השליט" אינו פוליטי אלא ההון המכוון את הפוליטיקה ומפעיל את הכלי החזק ביותר: פרסומת.
אני מאמין כי בעוד שנים ספורות תוכר הפרסומת כצורה מיוחדת של זיהום סביבתי הפוגע במרחב החשיבה האנושי, בזיכרון, בשפה, ביכולת התקשורת הבין-אישית, ביכולת לבחור התנהגות פוליטית, ואפילו בתבונה אישית.
ההתנהגות האנושית פועלת כיום תחת היצף של גירויים מול צרכים ההולכים וגוברים.
לדוגמה: כמות הגירויים שהמוח צריך לעבד בכל דקה של נהיגה, עולה הרבה מעל לשימוש הנחוץ בשעת ציד, לקט, חיזור אחר בן/בת זוג, או כל פעולה אליה הכינה אותנו האבולוציה.
משאנו מוסיפים לנהיגה, רדיו המשדר חדשות ופרסום, שלטי פרסומת שיש לברור מתוכם את התמרורים, פרסומת המותקנת על גבי כלי רכב שכנים; כל זאת על אותה פיסת כביש, במהירות עשרות קמ"ש, עם הערות נוסע/ת נלווה, זהו מצב הגובל בחוסר אחריות מוחלט.
עלינו להגביל את כמות הגירויים התובעים תשומת לב, התנאי הראשון לכך הוא ניקוי הסביבה מהזבל הפרסומי המיותר.
יהיה צורך בכללים וחוקים, כדי להבדיל ולהפריד בין הסברה נחוצה, לבין פרסום העושה שימוש במניפולציה של החשיבה, עליו יושת מס כבד.
אסור כי שיטות שנעשה בהן שימוש ל"שטיפת מוח" של יחידים והמונים במשטרים של דיכוי, תשמשנה כיום למכירת מוצרים ושירותים שערכם מפוקפק.
אינני משוכנע כי מי שנולד והתחנך כיום, זוכה לסיכוי מספיק להתרכז בקריאת שירה, טקסט ספרותי מורכב, או האזנה למוזיקה – אני מתכוון למוזיקה שלא יוצרה מראש כמוצר המשתלב בתעשיית הפרסום, או כמתחרה בה, תוך שימוש באלימות קולית.
שחררו אותנו מהזיהום.
התרבות האנושית זקוקה למרווח שיאפשר לתפיסת האדם הפרטי לפעול באורח מיטבי במסגרת תרבותו.
דודי
רון
וואו תענוג לקרוא את מה שכתבת. התחברתי מאוד לרעיון הפרסומות כמזהמות.
רון
צחי
אחלה מאמר. לדעתי, צריך לקבוע שיום העבודה יהיה 5-6 ולא יותר. שעות נוספות יהיו הרבה יותר יקרות למעסיק. דבר שני, לבטל את שכר המינימום. עושים את זה והכל יהיה בסדר, כמובן שיהיו עוד דברים קטנים לעשות אבל זה העיקר
צחי
שירה
מאמר מרתק. בעבר עבדתי ברכש בחברת הייטק מצליחה. שכר של 10 אלפים ש"ח ברוטו. הייתה לי מנהלת לחוצה בטירוף, עובדת מהבוקר עד הערב. רוב העבודה שלה הייתה לייצר עבודה. למשל, אחד החוקים שהיא הנהיגה היה שאם ביצענו הזמנה במחלקה היינו צריכים לצרף לה דף קובר ושם פירוט: ממי ביקשנו הצעת מחיר, למה דווקא בחרנו את הספק הזה ואם ההסבר לא היה מוצא חן בעיניה היא הייתה מחזירה לתיקון התשובה (את ההזמנה הרי כבר אי היה אפשר לבטל). וככה היא הנהיגה גנון שנמשך בין 10-15 שעות עבודה ביום.
שירה
יואב לביא
במחילה מכבודך גם האקדמיות לא מייצרות כלום. רבים הם אנשי האקדמיה שפשוט תורמים נאדה. האם גם הם בולשיט?
יואב לביא
t
שכחת לדבר על כל תופעת ה"אקדמיה" שמיותרת לחלוטין והיום כל סתום בעל תואר ראשון לפחות אבל היחידים שהפיקו משהו הם הפרופסורים ובעלי המכללות.
t
אני
ברויגל. השם הנכון של הצייר
אני
מערכת סלואו
תוקן, תודה
מערכת סלואו
לירונה
מאמר מעולה
לא מסכימה עם סופו
החברה מתגמלת על פי כשרונות
אם אתה עובד במפעל יצרני או אם אתה רופא זה דורש ממך יכולות שונות
רופא יכל לעבוד במפעל יצרני אבל פועל לא יכל להיות רופא לצורך הדוגמא
אותו דבר לגבי עורך דין
לירונה
אופיר אביגד
אחד המאמרים היפים שקראתי בעברית בנושא אבטלה מתוכננת !
באחת ההרצאות שפיטר ג׳וזף היה מעביר הוא תמיד היה אומר שב1860 60% מהאמריקאים היו חקלאים. היום זה פחות מ2%.
ובכל אופן – רציתי לשאול אותך:
העולם שתיארת בפסקה הסוגרת מתאר עולם בשליטה מתוכננת ומאורגנת להפליא.
איפה בכל אופן אתה רואה את הסדק?
מהי נקודת התורפה של ההון הכלכלי?
אופיר אביגד
מערכת סלואו
היי אופיר (ושאר המגיבים), לצערנו מדובר במאמר מתורגם (צויין בסוף הפוסט) כך שהכותב לא יכול להגיב לשאלות. גם בפרסום המקורי לא היתה אפשרות לתגובות אולם הראיון עמו שצורף יכול לשפוך אור נוסף על הדברים.
מערכת סלואו
ארי א
לא בטוח שהזיהוי של עבודה פיזית וטכנית בלבד עם יצרנות ותועלת משרת את האינטרס של מעבר לחברה ללא עבודה.
הדגש עבר לעבודות שירותים בגלל שהמיכון החקלאי והתעשייתי גם פינה יותר כח אדם לעיסוקים מופשטים יותר וגם הצריך ניהול מתוחכם יותר.
ככלל, מדובר במגמה טובה, שתתבהר ותתברר ככל שמיכון המידע יחליף גם את רוב עבודתם של נותני השירותים,
ככה נוצרת תשתית ומסגרת לקיום שאין בו עבודה מיותרת ( כל עבודה היא מיותרת בסופו של דבר)
קיינס, כמו חוזים אחרים, פשוט טעה, כמו כולם, בהערכת הזמן, והוא טעה בדיוק מאותה סיבה שכולם טועים, שמבטו לעתיד היה מבוסס רק על תבניות ההווה ולכן לא לקח בחשבון שהתייתרות של צורת קיום ופעולה מסויימת לא מותירה אחריה חלל אבסולוטי אלא רק כזה בעל יחס מאוד מוגדר.
עם דבר אחד אני מסכים לחלוטין, והוא, שהנזק הנגרם, לכלכלה, לבריאות, לאיכות החיים, לרווחה… מכך שמה שמוגדר כמביא תועלת וראוי לתגמול מותנה לחלוטין על ידי שכבה מאוד צרה של חזירים פסיכופאטים שבזכות חוסר רגישותם האנושית זכו ברוב ההון , הוא ממש אין סופי
ומה שיביא לשחרור האדם מהעבדות בוודאי שיעבור דרך התנערות מההתניה הזאת להתמיינות למספר גדל והולך של נתיבי הגשמה וביטוי עצמי שלכן הדדיותם אחד לשני תיצור תועלת אמיתית לכלל במקום זאת המדומה שהמצב הכל כך צרחני וצרכני ובזבזני יוצר היום
ארי א
שי
אני אוהב להאשים את החברה, כלומר את עצמי ואותנו במצב.
אני חושב שהסיבה שיש כל כך הרבה משרות בולשיט היא שאנחנו מוכנים לשלם עליהם ובמקביל שאנחנו לא מוכנים לשלם לפועלי ייצור, נהגים, אחיות, מורים ואחרים שכר שיעודד יותר אנשים להיות מועילים לחברה.
חלק מהעניין קשור בחינוך החברתי שאנחנו מקבלים. לא מעודדים אותנו להיות עצמאיים. המדינה מעדיפה שנהיה שכירים כי בעלי ההון (שמנווטים את המדינה) מעדיפים שנעבוד אצלם.
במקומות שבהם המדינה היא המעסיק היא עושה בגדול אחד משני דברים, או שהיא משלמת תנאים מופלגים או שבמקביל היא מעסיקה עובדים בתת תנאים. כך יוצא למשל שאין לי מושג מה גורם לאנשים ללמוד ולעבוד כעובדים סוציאליים. לא ברור לי איך מפרנס ראשי של משפחה יכול לעבוד בתור מורה ועוד ועוד דוגמאות.
אני חושב שהמודל הקואופרטיבי הוא פשרת ביניים שיכולה לתקן קצת את העיוות הזה. עדיין מדובר בבטחון הכלכלי של שכירים, אבל בלי הגיבנת שמודדת את התפוקה רק דרך החור שבגרוש של בעל ההון.
מודל נוסף שיכול לעזור בחיזוק משרות משמעותיות הוא כסף קהילתי. האמונה שלי אומרת שהקהילה יודעת מה שנחוץ לה. כסף קהילתי יאפשר לקהילה לבטא את הצרכים האמיתיים האלו ובכך לעודד משרות שיענו לצורך הקהילתי (חינוך לא פורמלי, הסעות לא פורמליות איפה שחסרה תחבורה ציבורית, יצרנים מקומיים שיקבלו עדיפות על יצרנים גדולים שאף אחד לא מכיר וכולי)
ויש גם משהו שאנחנו אישית יכולים לעשות, לצרוך פחות תקשורת פאסיבית. אם כבר יש לנו כמה שעות פנאי, זה טפשי להשקיע אותן בבהיה בטלויזיה. כשיוצאים מהמודל שמודד את הייצור על פי הערך הכספי שלו, מגלים שהשקעה בגידול הילדים היא לא פחות יצרנית מפיתוח הדור הבא של הטלפונים. ששיחת טלפון עם חבר היא יצירת אינטראקציה, משמע היא יצרנית. שקריאת ספר יוצרת רעיונות. אבל שצפיה בטלווזיה (המסחרית) היא בעיקר הפקרה של הזמן הפנוי שלנו והתודעה שלנו למסרים שמישהו אחר רוצה לדחוף לנו. מסרים של "תהיה שכיר" מסרים של "הם רוצים להרוג אותנו" מסרים של "אם יהיה לך את זה, תהיה מאושר" שמרחיקים אותנו מהחזון של חיים משמעותיים ב 10-15 שעות עבודה למען הפרנסה בשבוע.
שי
ארנון פרידמן
"המדינה זה אני",אמר לואי ה 16,והחברה אלה בעלי ההון,ומי שמשרת אותם,הפוליטיקאים.מכיוון שהם אובססיביים לכח ושררה(שליטה,אגו),הם יעשו כל דבר כדי לשמור,ואף להעצים את כוחם.בגלל,שמעצם טבעה של ההיררכיה,היא עיוות אנושי,ברור שגם האמצעים,לשימורה והעצמתה ייהיו לא עניניים במקרה הטוב,והרבה פעמים אכזריים.ולכן,את כל עבודות הבולשיט,יש לבחון,כיצד הן משרתות את בעלי השררה.אם אני אמציא כל מיני עבודות חרטא,בתגמול גבוה,אני אצור מעמד בינוני/גבוה,שהאינטרס שלו יהייה לשמר את המצב הקיים-כמה עורכי דין,רואי חשבון,יחצנים,פרסומאים וכו',יוותרו על המשכורות השמנות שלהם-שאלה רטורית-ההומוספיינס,הוא העדר,שמבחינה מוסרית,הוא מאכסימום פרווה,מהאו"ם.רק תן לו הזדמנויות,לסיפוק הצורך האובססיבי שלו לביטחון,והוא ישתף פעולה.אלה הם חגורת הביטחון של בעלי השררה.בעיקרון,קל לתמרן את העדר,אתה מאתר את החולשות שלו,ומספק אותן,ועכשיו,הוא ברשותך.גם דת מבוססת על העיקרון הזה.בכלל,פחד,צורך בביטחון,וכשהצורך בחברותא הוא אובססיבי,הם פוטנציאל לא מאתגר במיוחד למניפולציה.השאלה למה נוצרת חברה היררכית,ועוד קיצונית כמו שאנחנו עדים לה היום,היא מרתקת,אבל,כמובן,שראויה לדיון בנפרד.
ארנון פרידמן
אסתי
גם רופאים כיום מנוצלים ברמה שלא תאומן, ורובם המכריע מרוויחים רע מאד, בטח ביחס לכמות שעות העבודה ותזמונן.
אסתי
עודד
קשה לי להתחבר לנאמר.
1. ישנם יותר משרות בימינו מכיוון שישנם הרבה יותר אנשים שמחפשים תעסוקה. החברה המודרנית מורכבת לאין שיעור מזו שהייתה קיימת לפני 100 שנה ולפיכך מקצועות חדשים נוצרו.
2. מה זו עבודה יצרנית? רק אנשים שעובדים על פסי הייצור? הרי ההגדרה מגוחכת בשנת 2015.
3. מה זו עבודת בולשיט? לפי מה זה נשפט? האם מנכ״ל שמוביל את החברה שלו להצלחה כלכלית,הוא בהכרח עובד בולשיט? האם עו״ד שמנצח בקייס ללקוח שלו הוא עובד בולשיט?
4. הפריע לי מאוד שלא התייחסת למהנדסים והייטק שמהווים בישראל של ימינו את מה שהיה הפועל והחקלאי של שנות ה 20.
5. איפשהו מרגיש לי שיש בלבול בין ההגדרה של משרה כמשרת בולשיט לבין האפקטיביות של העובד הממוצע. האם היה יכול להפיק את אותה תשואה בפחות שעות
עודד
ארנון פרידמן
בסופו של דבר,הכל נבחן בקנה המידה של התועלת והתרומה לחברה.מי שקובע את אופי התועלת והתרומה לחברה,אלה בעלי הכוח.נשאלת השאלה,למה להניח כברירת מחדל,שבעלי הכוח ינצלו את כוחם לרעה?אולי הם אנשים מוסריים,שצוברים כוח לטובת החברה.נשאלת השאלה מהו מוסר?אולי זה שרירותי לקבוע,שלמשל שיוויון זה ערך מוסרי.התשובה היא שזו החלטה/אמונה סובייקטיבית.מכיוון שבתור סובייקט,אני הריבון על עצמי,אני קובע שלמשל 99% שמשרתים 1%,בעלי הון,זה אנטי מוסרי.בעלי ההון,בעזרת משרתיהם הפוליטיקאים,הם האחראים הבלעדיים על מבנה המשק.לדוגמא,הם יוצרים עוני,שמביא לפשע,שמצריך עורכי דין,שבעניהם יש מנצחים ומפסידים.אז מה התשואה של העורך דין שניצח(כפי שציינת,שהוא בעל ערך)?ללא מצב של אי צדק בסיסי,שהוא מוצר של בעלי ההיררכיה,עורכי הדין היו מיותרים לגמרי.ארגון "בזכות"-השליט יוצר אווירה של אי אמון,בתוך זה נכנס הסרסור,ארגון "בזכות",ו"עוזר",לנכה (או,המתחזה לנכה)מול ביטוח לאומי.מכיוון שלהיות סרסור זה לא תחביב,ארגון זה גוזר את הקופון שלו,הקליינט מרוצה ובא לציון גואל.זה ביטוי למדינה,שבא חוסר האמון,הוא מושרש.מדינת ישראל,כמשל..בחברה שמאפיין אותה חוסר אמון,יש יחס ישיר בין רמת האי אמון למספר עורכי הדין בה.התייחסתי לעורכי דין,כמשל,לכל מקצועות הבולשיט,כדוגמת:פרסום,רואי חשבון ,בנקאים ועוד ועוד ועוד.מה רלוונטית האפקטיביות של העובד,כשכל העבודה שלו היא מיותרת,חוץ מאשר לבעלי הכוח?מהנדסים והייטק,שציינת,ברור שהם מקצועות בעלי ערך לחברה,בדיוק,כמו שפועלים וחקלאים הם מקצועות בעלי ערך.כל אחד בתחומו.כתבת שאנחנו חברה יותר מורכבת בהרבה מאשר לפני 100 שנה,אז טבעי שיווצרו עבודות רבות חדשות."מורכבת",זה התקדמות טכנולוגית אדירה ב 100 השנים האחרונות.אכן,יווצרו משרות חדשות,אבל ענייניות-עובדים בתעשיית ההייטק,לדוגמא,אבל איך התפתחות טכנולוגית קשורה בדיוק לריבוי עורכי דין,לאנשי פרסום,ל"חברי דירקטוריון"…סליחה,אבל לדעתי(וכאמור,כל עוד לא יהייה מישהו/הי,שיישכנעו אותי,דעתי היא הקובעת …לעצמי),"הקשר"היחידי,זה אינטרסים של בעלי השררה.תודה על תשומת הלב,ארנון
ארנון פרידמן
מזיזת ניירות
מצטערת אבל זה נשמע לי כמו הרבה דמגוגיה.
אולי פופולארי לתעב עורכי דין, מנכ"לים, פקידי הוצאה לפועל וכו' אבל תכלס גם בלעדיהם קשה להסתדר לא פחות מאשר בלי מנקי רחובות, אחיות או מורים – אלא אם אתה אנרכיסט ומציע שנבטל כליל את מע' המשפט והמע' הפיננסית, נפסיק לחתום על חוזים ולא נתבע אנשים שחייבים לנו כסף.
העובדה שאתה לא "יצרני" ואין לך בסוף היום ערימה קטנה של תוצרת או שדה חרוש להתפאר בהם, עדיין לא הופכת את העבודה שלך למיותרת.
מזיזת ניירות
אריק
בשוק חופשי, סחורות ושירותים, למעט במקרים של בועה פיננסית, מיוצרים כתוצאה מביקושים, וביקושים מייצגים תועלת כלכלית של הפרטים השונים.. וזה כמעט מובן מאליו. משרות 'בולשיט' יש במערכות ציבוריות מסואבות שלא נתונות ללחצים של השוק, בשוק משוכלל אני נותן שירות במחיר X ואם אני לא יעיל, יבוא מתחרה יותר טוב. ואם השירות שלי לא נותן תועלת כלשהי אף אחד לא יפנה אלי. בקיצור המאמר הזה מיותר מ.ש.ל
אריק
המגיב למגיב
הטענה נכונה אולי בעולם תיאורתי המתקיים בספרי כלכלה. במציאות ישנם גופים עם מספיק כח כלכלי ופוליטי שמאפשר להם לשמר כח כמונופול (ע"ע מונופול הגז), או להנדס חקיקה שפועלת לטובתם, גם במחיר פגיעה חמורה בכלכלה (ע"ע התעשיה הפיננסית בארה"ב והסרת הרגולציה שהובילה למשבר ב-2008).
המגיב למגיב
עמית
אני לא מתפלא על קיומן של משרות בולשיט כשיש לנו לא מעט מנהגי בולשיט.
השבוע נכנסתי לאתר קניית מתנות וקניתי מתנת בולשיט ליום הולדת של האחיינית שלי.
והחדשים יולי ואוגוסט מלאים ימי הולדת. עכשיו גם באתרי החדשות והתוכן הקפיצו לנו כתבה על מתנות שוות לט"ו באב.
אז אם יש מנהגי בולשיט יש גם משרות בולשיט.
עמית