הורות איטית

איך הגעתי לאיטיות

לא פשוט להיות בטלן במדינה עמלנית בצורה יוצאת דופן כמו ישראל. מהרגע שאתה נולד מרעיפים עליך תועפות של עמלנות – כל הזמן צריך לעבוד, ורצוי שזה יהיה קשה. "לעבוד קשה" – רק ככה תגיע למשהו בחיים. זה קיים באתוס של החלוצים עליו אנו גדלים בגן ובכיתות הנמוכות, הפרחת השממה, ייבוש הביצות וכל זה. זה קיים בתפיסה הבטחונית הישראלית שלפיה אסור לשקוט על השמרים לרגע כי האויב תמיד בפעולה (למרבה הצער, גם הוא מאמין בפעילות בלתי פוסקת). זה קיים בקיבוץ שבו יש לחץ חברתי אדיר לקום בבוקר לעבודה, וכל המקדים – הרי זה משובח. 

אבל אצלי זה פשוט לא עבד, תרתי משמע – לא רציתי לעבוד, הרבה יותר נחמד היה לי להתבטל. במסורת העבודה הקשה הישראלית הטרחנית אתה חייב למצוא לך כיסים של בטלנות, רגעים חטופים של חוסר עשייה. גם כשהפכתי להורה החלטתי ליישם את עקרונות הבטלנות, וזאת לאחר שראיתי סביבי את מוראות ההורות הישראלית – דאגנות כפייתית מצד אחד, ודחפנות היסטרית להישגים מהצד השני. "ההורות האיטית", שאת עקרונותיה אני מנסח בספרי שראה אור לאחרונה, מנסה למצוא חיסון נגד סגנון ההורות המלחיץ,  האשמתי והמוגזם שהפך לחזות הכול, אותו אני מכנה "הורות מהירה".

אני חושב שהורה אחראי חייב להיות בטלן. הורות מהירה, פעילה, פושרית וחרדתית הנה חסרת אחריות. הבטלנות והמנוחה הן מהות החיים – לא סתם כאשר אתה חולה מציעים לך מיד לנוח – זו פשוט הדרך הטובה ביותר לפתרון רוב הבעיות. לצערי אני רואה סביבי כל הזמן אנשים שאפתנים שנמצאים בפעילות מתמדת וגם מפעילים ללא הפסק את הילדים שלהם – בלימודים, חוגים, נסיעות, מסיבות וכל מה שמסביב. עלינו להפנים שלהיות איטי, או בטלן, זו זכותו של כל אדם – למרות הלחץ החברתי להיות עסוק כל הזמן.

להיות עסוק זו כמובן דרך מצוינת להימנע מלהיות עם הילדים שלך. כשאין לך זמן לכלום, אתה מפקיר את הזמן של ילדיך בידי זרים, במקום לבלות איתם בעצמך. כולם כל כך רגילים להיות עסוקים, שהם שכחו כבר שאפשר גם ההיפך. אפשר להתבטל ולא לעשות דבר, וזה כמובן מאפשר לך להיות יותר זמן עם הילדים ולא להוציא את החינוך שלהם ל'אאוט-סורסינג' – קבלני משנה בדמות מורים פרטיים, חוגים, מדריכים או סתם שמרטפים.

הספר שלי עוסק אמנם בהורות, אבל מקיף תחומים רבים של החיים ובודק כיצד ניתן להאט אותם: דיור, פסיכולוגיה, חברה, סביבה, כסף, רכוש, ניקיון, תקשורת, מזון, מסכים, עבודה ובטלה, זמן איכות, קרבות בתוך המשפחה, התנהלות עם בני נוער, זוגיות, מעמד האישה, פנאי, יחס לטבע ולזמן, משמעת ועוד.

אריאל קרס

אני וחבר

 
אני באמת מאמין שהספר הקטן, ההומוריסטי והנחמד הזה יכול לשנות את הגישה שלכם להורות. הספר, שמתאים להורים לילדים בכל גיל וגם לאנשים שמתכננים להפוך בקרוב להורים, נמצא עכשיו בחנויות הספרים. אתם יכולים להשיג אותו כמובן גם ממני אישית.

מתוך הספר

זמן מול כסף

השורה התחתונה של רוב הבעיות שנוצרות בניסיון לשלב עבודה עם חיי משפחה היא ה"מחסור" בזמן. לאנשים שעובדים יותר מדי באמת אין מספיק זמן – כלומר, יש להם זמן לעבוד, אבל אין להם, או לא נשאר להם, זמן לדברים אחרים. כתוצאה מאתוס העבודה הבלתי אפשרי של החברה העמלנית נוצר הביטוי "זמן זה כסף". משמעות הדבר היא שכל זמן שאתה מבזבז נגרע מכיסך הפרטי – דרך מצוינת לגרום לאנשים לחוש אשם וחרדה על שהם לא "עובדים קשה" מספיק, ולשאוף "לעבוד קשה" יותר.

המצאה נוספת של החברה העמלנית היא הביטוי הבלתי אפשרי "זמן איכות" – המבקש לתאר למעשה את כל אותן הדקות שהורים עסוקים מבקשים להקדיש באופן בלעדי וממוקד לילדיהם. למרות האנטגוניזם שהמשפט הבא עלול לעורר, אומר אותו בפה מלא: אין דבר כזה "זמן איכות", ואני אסביר.

זמן, לדעתי, נעשה איכותי רק לפעמים. אין לו לוח זמנים והוא אינו הופך לאיכותי לפי הזמנה או תזמון. לפעמים, אתם מבינים שחוויתם זמן איכות רק לאחר מעשה. זמן איכותי אמיתי הוא כמו להזמין במקרה בדיוק את הדבר שעושה לך את זה בבית הקפה. לפני זמן רב, למשל, הלכתי לסניף חדש של קפה ותיק בתל־אביב. זו הייתה הפעם הראשונה שלי שם. מכיוון שלא היה לי הרבה כסף (ואני גם לא נוטה לבזבז כספים בבתי קפה) הזמנתי בראוני (חומית) ואספרסו קצר וחזק. האספרסו היה מצוין, מנה יפה ומרירה מאוד של קפאין משובח. החומית הייתה כל כך טעימה, שניתן לומר כי היא עשתה לי את היום. הרגע הקצר הזה עם הבראוני העשיר, המתוק־מריר והקפה המר והסמיך, הרגע שבו לא עשיתי כלום מלבד להתענג על הדבר עצמו, היה בדיוק מה שנזקקתי לו. עד היום אני זוכר את החוויה הזו באותו בית קפה. אבל המקרה הזה הוא נדיר. קשה לשחזר אותו. אפילו כשהולכים הרבה לבתי קפה, מסעדות או קולנוע, הרגעים המושלמים האלה – המכונים זמן איכות – שבהם אתה מרגיש שקיבלת בדיוק מה שרצית וזה עושה אותך מאושר לרגע, הם ספורים ומעטים.

אני יכול להגיע שוב לאותו בית קפה באותו רחוב, באותה שעה ובאותו יום בשבוע ולהזמין שוב את אותם דברים – וזה לא יהיה זה. החוויה תהסס, לא תחזור על עצמה. היא הייתה מפתיעה, לא צפויה, וזה כל הקסם. באותה מידה, כדי לקבל את מעט רגעי האושר הכל כך איכותיים עם הילדים, צריך לבלות איתם זמן רב. מתוכו, כפי שיודע כל הורה, יהיו גם רגעים פשוטים, "משעממים", שגרתיים… ואז, רגעי האיכות יבהיקו כמו פנינה מתוך צדפה.

אם אתם לא נמצאים כמעט עם הילדים שלכם, אם אתם עובדים קשה ועסוקים כל הזמן, זה כנראה לא יצליח. אם אתם לא עם ילדיכם, לא תוכלו לכפות "איכות" על הזמן הקצר שבו אתם כן מבלים איתם. בשביל הורים רבים, הזמן שהם נמצאים בו עם ילדיהם האהובים הוא זמן איכות, ולא משנה מה קורה בו, או כמה זמן הוא נמשך. דקת איכות, שניית איכות. זה אומר משהו על יתר הזמן של חייהם. אך אם אתם הורים איטיים שלא מייחסים לעבודה ולקריירה משמעות יוצאת דופן, אפשר להניח במידה רבה של וודאות שרגעי הקסם שלכם עם הילדים יחזרו שוב ושוב ולא תצטרכו למדוד אותם עם סטופר. אם אתם עומדים להיות הורים, או מתכננים להיות הורים בקרוב, כדאי לכם לשקול את דרך ההורות האיטית או לפחות להרהר בה מבעוד מועד. קחו את הזמן. זה מה שאני עשיתי, גם אם ללא מודעות של מאה אחוזים לעניין.  

ערימת ילדים

"ערימת ילדים". ולחשוב שהייתי עלול להיות עכשיו על המחשב…

 

פשוט אמרו כן

המונח "זמן איכות" תמיד צרם לי. זו פיקציה מזיקה: "זמן איכות" הוא תירוץ אומלל של הורים שלא אומרים "כן" לילדים שלהם. הגענו למצב שבו עלינו, ההורים העסוקים תמידית, להקצות זמן מתוך הלו"ז הצפוף שלנו לילדים. עלינו "להתחייב" לפגישה עם ילדינו. בכך אנו כנראה מנסים להוכיח קבל עם ועולם שהעניין הזה באמת חשוב לנו – "אתה בהחלט נמצא בראש סדרי העדיפויות שלי, ילד", מכל מקום, לא פחות מאיזו פגישה עסקית משמימה בבית קפה בצפון העיר.

"זמן איכות" אמיתי, בהגדרתו, לא צריך להיות חלק מלוח זמנים נוקשה, אולם, אם להודות באמת, צמד המילים משמש לעיתים אותנו, ההורים, על מנת להתחמק, להונות, לרמות ולסרב, על מנת שיפסיקו "להציק" לנו בבקשות. זה יכול להתבטא בעבודה עד שעות מאוחרות במיוחד (כדי לא לחזור הביתה ולפגוש באתגר האמיתי – הילד שמחכה לנו), וזה יכול להתבטא ברגזנות כשהילד מבקש את תשומת ליבנו כשאנחנו בטלפון, או "עסוקים" בכל דבר אחר – נתפנה אליך כשיהיה לנו זמן לכך באמת.

הנטייה הזו משתלטת לעתים גם עליי. אני בוהה במסך המחשב והילד נכנס לחדר העבודה: "אבא, בוא נשחק "טיסה 501!". בחשיבות עצמית מרובה אני נאנח ואומר משהו בסגנון "אוי, אבל אני עסוק", או גרוע יותר, נובח "אתה לא רואה שאני עובד?!". בני כמובן מתעקש לזמן קצר, אבל אחר כך הוא נכנע ומוותר. לאחר שהוא יוצא מאוכזב מהחדר אני מציץ שוב במסך, וחושב לעצמי עד כמה באמת אני עסוק, והאם מה שאני עושה כרגע שווה ערך לזמן שיכולתי לבלות עם הילד.

כאשר תיאור המקרה חזר על עצמו עוד מספר פעמים החלטתי להתחיל לענות לבנים שלי ב"כן" בכל סיטואציה, גם כשאני על המחשב, קורא ספר או מדבר בטלפון. בלי קשר לצורך שלהם בתשומת לב או באהבה. כשהם פונים אלי זה סימן שהם צריכים אותי, רוצים לעשות איתי משהו או לדבר איתי – נשמע מוכר? אכן, הזמנה ל"זמן איכות". אז אני מניח את הטלפון, עוזב את המחשב והולך לשחק עם הילד. האם זה פוגע במוסר העבודה הגבוה שלי? ממש לא – ההיפך: הילדון מרוצה, וגם אני נהנה. ממילא יהיה לי עוד הרבה זמן פנוי לעבוד, או סתם לבהות במחשב אחרי שהם יגדלו והעניין שלהם בי יפחת באופן מפליא.

בדיעבד, אני שמח לבשר שמצאתי את הפתרון למגיפת הבכיינות והקיטורים של מרבית ההורים – פשוט תגידו "כן". תמיד. אמירת כן לילד מעניקה תחושה טובה. אחרי שמתרגלים להגיד לילד כן (וכמו בכל דבר, צריך להתאמן ולהתמיד בכך), מגלים פתאום שהילדים מפסיקים "להטריד". אמירת הכן שלך בנתה אצלם אמון, והם כבר לא צריכים לבחון אותך שוב ושוב וללחוץ על מנת לקבל תשומת לב. די פשוט כשחושבים על זה…

אייר גיטר באירלנד

"אייר גיטר" באירלנד – אף פעם אל תשכחו להשאיר זמן איכות גם לעצמכם.

______

את הספר "הורות איטית" ניתן להשיג בחנויות הספרים, או בהזמנה ישירה דרך עמוד הפייסבוק שלו

 

תגובות10

  • להגיב מאי 5, 2015

    גיא

    מזדהה לגמרי , קריאת הפוסט גרמה לי להרגיש את טעם הרגע הקצר הזה עם הבראוני העשיר.

      

  • נא לקרוא לאט:

    נהדר, פשוט נהדר.

      

  • להגיב מאי 6, 2015

    עמרי

    כן ולא. אם אני עושה משהו, אני נהנה ממנו או שהוא חשוב ובכל מקרה לא בא לי שיפריעו לי. עקרון ה"עצלות" בא אצלינו לידי ביטוי בימים בהם אני מוציא את הילדים מהגן ואז אין לו"ז, אין לחץ, אפשר לנסוע הביתה או להשאיר את האוטו ליד הגן וללכת ברגל (אני אבוא לקחת אותו בלילה) ואם הולכים ברגל אפשר להתעכב ליד כל קשקוש מקושקש ולשחק מחבואים ולהמשיך מתי שנמאס.

    אני אבא לשלושה ילדים שהחליט די מוקדם לא להרגיש אשם. המשחקים שהם רוצים שאני אשחק איתם הם לעתים קרובות משעממים רצח עבור גבר בן 40 (משחק בלגו של הטובים נגד הרעים כשבן ה4 חייב לנצח וכל הדמויות שלי חייבות למות.כפול עשר.) ואני לא מרגיש אשם להגיד להם: "לא בא לי, זה משעמם". חבר שלי אומר "אבא טוב זה אבא שמח" ואבא (או אמא) שעוזב הכל מתוך תחושת אשם שהילדים יגדלו ולא יהיה לי זמן לשחק איתם זה רחוק מלהיות אבא טוב.

    הערה אחרונה: אם אתה *נהנה* לשחק איתם בכל פעם שהם מבקשים אז הכלל של "אבא שמח זה אבא טוב" תופס. פשוט אצלי, לא כל הפעילויות שהם יוזמים הן מהנות עבורי וכבר למדתי להגיד "לא" בלי להרגיש אשם.

      

    • אריאל קרס
      להגיב מאי 6, 2015

      אריאל קרס

      היי עמרי, אני לא חושב שירדת לסוף דעתי. אם אתה משתעמם עם הילדים נסה טיסה 501, זה אחלה משחק. טרם הבנתי מאיפה הסקת שאני עוזב הכל מתוך תחושת אשם שלא יהיה לי זמן לשחק עם ילדיי – אבל אני מכבד את מסקנותיך…

        

  • להגיב מאי 7, 2015

    קארן

    אני קוראת סמויה של האתר כבר כמה חודשים ולראשונה אני מגיבה… בתור אמא לשניים, היו חסרים לי טורים על הורות איטית וממש רציתי כאלה… מזדהה עם הקושי הרב בקיום הורות איטית כאן בישראל ובכל זאת מתכוונת להתחיל באתגר ההאטה עם הילדים והבעל (המאוד מהיר) בהדרגה ובאופטימיות.

    שמחתי לקרוא ואני אחפש את הספר…

      

  • להגיב יוני 21, 2015

    ירדן

    "….אך אם אתם הורים איטיים שלא מייחסים לעבודה ולקריירה משמעות יוצאת דופן…."
    נשמע לי משפט קצת דמיוני בהתחשב בעולם שאנו חיים בו..
    הלוואי שיכולתי לא לייחס משמעות יוצאת דופן לעבודה. לצערי אנחנו זקוקים למשכורת כדי לחיות.
    אם בעלי עובד עד הערב ואני עד השעה שהילדים מסיימים את הגן כדי להגיע יחד למשכורת שמספיקה לנו לדיור, כלכלה, וכל הדברים שבאמת בסיסיים (לצערי לא הרבה מעבר לכך) אז איך אפשר "להוריד הילוך"?? המציאות שלנו לא מאפשרת את זה…

      

  • להגיב יולי 7, 2015

    מיטל

    מאוד מאוד מתחברת להורות איטית ובעיקר לאמירת כן!!
    פחות התחברתי לעקרון הבטלה.
    אני עם בתי בבית ואנחנו לרוב בעשייה. אומנם עשייה ביתית –
    אופות לחם, מכבסות, מסדרות, משחקות, מקפלות, תולות, מטפלות בחיות שלנו, מבשלות, אוכלות, מציירות, תופרת (היא קצת קטנה בשביל זה…)… וכו'….
    או שכל אלו נכנסים בכותרת הבטלה כי אינם מכניסים כסף?

      

  • להגיב פברואר 3, 2016

    ירון טריגלו

    ברבות הימים אין דבר מצער יותר מאיבוד הזמן היקר והבלתי ניתן להשבה של פספוס ההורות והאבהות. חוסר הייחס לילדים לאישה ולחיים בטענה עלובה של כסף וקריירה ,הרי ידוע שהרבה יותר סקסי לשמוע שאת\אתה מצליחן קרייריסט ועושה כסף, מאשר "סתם " הורה אמיתי . הפרמטר של הורה אמיתי ומחוייב שבאמת נהנה מההורות ,לצערי לא נמדד בחברה של ימיינו וכידוע אנו יצורים חברתיים אשר עושים ומחקים את כל הדבילים סביבנו מבלי קשר לאיכות מעשיהם. לכן קיים צורך אמיתי להפיץ את חשיבות ההאטה בעולם.למען חיים טובים יותר. "מזונותיו קצובים לו לאדם-לא יעזור לך לירוק פה דם" {מתוך השיר שוקי}

      

  • להגיב אפריל 13, 2016

    בת אל

    הכל עניין ומידה של איזון בעיני.
    אנחנו במירוץ החיים כאן בארץ, כי הרבה פעמים פשוט אין לנו ברירה. יחד עם זאת ברור לי מה מהות החיים וכמה חשוב להקדיש לילדים למענם ולמעננו.

      

  • להגיב יולי 11, 2016

    ענת

    עלית פה על נקודה כל כך נכונה. התסכול של כל כך הרב אמהות נובע מזה שהן מנסות גם לנהל קריירה וגם בעל וילדים ובית. והכל נעשה בלחץ וכל הזמן יש תחושה שלא מספיקים שום דבר. האם זה באמת הכרחי לחיות ככה?
    מי אמר ששני ההורים חייבים לעבוד מחוץ לבית? ועוד במשרה מלאה? הרי גן פרטי או מטפלת פלוס עלות של נסיעות לעבודה פלוס ארוחות בחוץ כי אין זמן לבשל פלוס עוזרת פלוס אוכל מעובד = המשכורת של האמא (או האבא) שיצאו לעבוד. האם באמת "קריירע" שווה את הריחוק מילדינו וכל שאר המרעין בישין הנלווים?
    והאם באמת עבודה משרדית משמימה היא כל כך מספקת יותר מגידול ילדים וניהול בית?
    נראה לי שאנחנו שבויים בקונספציה שרחוקה מאוד מהמציאות. משפחות רבות יכולות להתקיים ממשכורת אחת. הן פשוט לא רואות את זה או לא מספיק רוצות בזה.

      

השאירו תגובה