על קרייריזם ושני מושגים של כבוד

אמש, בעת שעברתי ברפרוף על אתר Ynet נתקלתי בכותרת: "למה רק 11% מהעובדים רוצים להיות מנהלים בכירים". הכתבה עצמה, באתר "כלכליסט", הציגה סקר חדש שערכה חברת SABA (המייצרת תוכנות לניהול משאבי אנוש) שבדק ומצא כי בממוצע, רק 11% מהעובדים שואפים להגיע ל"דרגות הניהול הבכירות ביותר".

הידיעה עצמה מבולבלת משהו, וכפי שציין לפחות גולש אחד בתגובות, 11% עדיין מהווים ביקוש הגדול מן ההיצע (תפקידי ניהול בכירים בדרך כלל מהווים אחוזים בודדים מכוח העבודה בכל חברה), אולם ממצאי הסקר מעניקים מקום לתקווה, לפחות ברמת המוטיבציה הבסיסית שדומה כי אבדה: "בני דור ה-Y רואים את המנהלים שלהם עובדים כל כך קשה ופשוט לא מוכנים לשלם את המחירים האלה בעצמם […] הוא (דור ה-Y) גם לא מתרגש מטייטלים. הוא רוצה שהאנשים שינהיגו אותו יהיו אלו שהוא מעריך את האישיות שלהם ומחפש לעשות עבודה משמעותית."

בעבר כתבתי לא מעט על הסיבות שמביאות אותנו לייחס חשיבות כה רבה לעולם הקריירה והעבודה, ואם לסכם בקצרה, מדובר בירושה של תפיסה דתית בת המאה ה-16, הגורסת כי הצלחה במקצוע היומיומי משמעה עדות להיותו של האדם אחד מנבחריו של אלוהים. תפיסה דתית זו אמנם לא שרדה את תהליך החילון שעבר העולם המערבי בארבע מאות השנים האחרונות, אולם לפחות שריד אחד שלה דומה כי הוטמע בנפשותינו הרכות – הרעיון שאנשים המצליחים במיוחד בעבודתם היומיומית, הנם מרומים מעם וראויים להערכה ולכבוד.

קשה להמעיט בחשיבותו של רעיון הכבוד והשפעתו על חיינו. אם בעבר היו אדונים בחליפות שלושה חלקים נפגשים עם הזריחה ומנסים לקלוע כדורי עופרת אחד בגופו של השני, הרי שכיום מאבקי הכבוד והמרדף אחר התארים מפילים ככל הנראה קורבנות רבים פי כמה, אם לא במחיר החיים עצמם אז לפחות בעלות איכותם – שעות העבודה הארוכות, הדרושות על מנת להגיע לרמות הגבוהות והמכובדות, גובות מחיר יקר.

Hamilton-burr-duel

Duel between Alexander Hamilton and Aaron Burr.

מאחר ואני מאמין כי מרבית האנשים, במידה זו או אחרת, מעוניינים לחיות ולזכות בכבוד, ומאחר ולטעמי רבים מידי עדיין מתרגשים למראה כרטיסי ביקור נוצצים, אני מבקש כעת להזכיר את הסוציולוג פיטר ברגר, ואת ההבחנה שטבע בין שני מושגי הכבוד – Honor ו- Dignity.

במאמר שפרסם בנושא, גרס ברגר כי הראשון הינו דבר מה חיצוני לאדם, והוא בעל ערך ככול נכס אחר. האדם יכול להשיגו תוך מילוי תפקיד מסוים במערך החברתי שבו הוא חיי, או תוך הקפדה על כללים חברתיים מסוימים, אשר מילואם מהווה ערובה להיותו של האדם "מכובד". בניגוד לכך, המושג Dignity, מסמל יותר מכל את ניתוקו של האדם מן התלות במבנים החברתיים בתור ערובה להיותו מכובד, ואת הפיכתו שלו, למכונן של כבודו העצמי. במילים אחרות, בעוד שהכבוד (Honor) הוא אובייקטיבי והאדם זוכה לקבלו מבחוץ (לאחר שעמד בדרישות חברתיות מסוימות), הרי שמושג הכבוד העצמי (Dignity) הוא כזה שהאדם עצמו מייצר, לאחר שהוא מכונן את עולמו הפנימי.

קריירה, מטבעה, מהווה כר פורה לרכישה של כבוד מהסוג הראשון – חיזוקים חיוביים מלקוחות ומנהלים, הצלחות כלכליות, התקדמות בסולם הדרגות – מוצלח ככל שלא יהיה האדם, היא תמיד תלויה בשלל גורמים חיצוניים. מנגד, תחושת הכבוד של האדם שאינו מבקש חיזוקים חיצוניים אינסופיים, ומעדיף להיוותר נאמן לערכים אותם צבר במהלך החיים, לעולם תהיה תלויה רק בו עצמו.

שני מושגי הכבוד, חשוב לומר, אינם סותרים זה את זה בהכרח – אדם יכול לזכות בכבוד חיצוני ועדיין לאחוז בעולם פנימי עמוק ומורכב שישמש לו כעוגן יציב – אולם דומה בעיני כי מרבית העולם חיי במרדף בלתי פוסק אחרי הכבוד החיצוני, ומזניח כליל את גיבושם של הערכים שיבטיחו בעבורו את כבודו העצמי.

אם להסתמך על הכתבה הקצרה שפורסמה ב"כלכליסט", בני דור ה-Y אינם מתרגשים עוד מתארים מפוצצים. אלה חדשות טובות. עכשיו לא נותר אלא לקוות כי הם ישילו מעליהם גם את סממני ההצלחה הפיזיים – מכוניות מפוארות, דירות יוקרה, שעונים ממותגים, בגדי מעצבים ועוד, שלא נועדו אלא לזעוק את הצלחתם ולספוג הערכה וכבוד. גיבוש של עולם ערכים פנימי, במובן זה, יוכל לשחרר אותם לחופשי, הן מהתלות בפידבקים חיצוניים ומבנים חברתיים מיושנים, והן מהעול הכלכלי הכרוך בשימור חייהם כטווסים מצויים.

ועוד הערה לסיום, בתחתית הכתבה ניתנת לגולשים הזדמנות להשתתף בסקר – "להיות מנהלים בכירים זאת שאיפה מבחינתכם", שואלת הכותרת, ושתי תשובות אפשריות מופיעות תחתיה:

1. לא, יש לי משפחה, חברים, חיים, גם זה חשוב.
2. כן, המטרה היא להגיע הכי רחוק שאפשר.

התשובה הראשונה לוקה בבעיית ניסוח קשה, במקום "גם זה חשוב" צריך להיות "רק זה חשוב" (עמכם הסליחה), ואילו התשובה השניה בעיקר מזכירה לי את הבדיחה הבאה: כשאבא שלי היה בן 67 הוא התחיל ללכת חמישה ק"מ בכל ערב. היום הוא בן 72 ואין לנו מושג איפה הוא.

סקר כלכליסט

צילום מסך מאתר כלכליסט

 

_________

באותו נושא

השעון האיטי שלי

חיים ללא יעדים

ההגדרה האמיתית למילה "קרייריסט", או, למה בטלנים הם מיסודם אנשים יותר טובים

תגובות4

  • להגיב אפריל 7, 2015

    גיא

    יופי של פוסט , חסר לי פה כפתור לייק פה בבלוג שיחסוך לי קצת בתגובות.

    אני מציין זאת כמובן מסיבות אלטוראיסטיות ו Dignity
    ולא שאני חפץ ב Honor נוסף שאזכה לו אם גם כפתור הלייק יקרא על שמי. 🙂

      

    • עמית נויפלד
      להגיב אפריל 7, 2015

      עמית נויפלד

      🙂 לא שהייתי מתנגד לקרוא גם לכפתור לייק על שמך, אבל יש אחד כזה כבר למעלה בראש העמוד (למטה זה אכן כפתור שר)

      חג שמח גיא

        

  • להגיב אפריל 7, 2015

    גיא

    עשיתי. 🙂

    חג שמח! כמובן.

      

  • להגיב יוני 3, 2015

    אופיר

    ראיתי את הסקר המדובר וגם לי הפריעו הניסוחים המטים של התשובות,
    אני חושב שיש הכיוון של משפחה במרכז, ואושר וסיפוק ממקורות אחרים מלבד עבודה אכן תופסים תאוצה, אבל אנחנו רחוקים מאוד לצערי מנקודת ההיפוך (tipping point),

    התפיסת עולם המוצעת פה (בה גם אני מאמין) רחוקה מלהיות התפיסה המקובלת, כנראה במרחק של דור שלם שיגדל על ערכים האלה בעקבות השינויים בכלכלה/תחום האנרגיה/שחיתויות בפוליטיקה/התעוררות חברתית

      

השאירו תגובה