הבלאגן שבפנים

כמו מרבית הילדים, גם אני שנאתי לסדר את החדר. כל כך הרבה חפצים, כל כך מעט מקום. על מנת לעזור לי להתמודד עם ערימות החפצים שגדשו את חדרי, ניגשה אמי לחנות ורכשה עבורי שולחן נוסף, הפעם פינתי, עם מערכת עצומה של מדפים ומגירות. בהמשך הוסיפה גם ארון. ואחר כך כוננית מגירות. ואז ארונית. בשלב מסוים החדר שלי נראה כמו מחלקת "פתרונות אחסון" בסניף הדגל של "הום סנטר", ושלל הרהיטים "חוסכי המקום" הבטיחו בעיקר שהמסלול היחיד בו אוכל לעבור בחדר יוביל ישירות מהדלת אל המיטה.

במונחים של היום, החדר שגדלתי בו היה עצום – 12 מ"ר, ועדיין, לתחושתי באותם ימים, גדלתי בתוך מחסן שירות מלא דברים שימושיים שלא יכולתי למצוא. מיותר לציין שהארונות שהתווספו לחדר לא סייעו למצב, שהלך והחמיר במהלך גיל ההתבגרות. אם תשאלו אותי היום מה היה בכל אותם ארונות, שידות ומגירות, לא אדע להשיב, אבל אני יכולה להגיד לכם מה לא היה בכל אותם אמצעי אחסון: סדר. שיטה. מענה אמיתי לצרכים שלי.

בגרתי, השנים חלפו, אבל ההרגלים נשארו. היו לי הרבה חפצים גם בדירה משלי (אני חושבת שהיום הטוב בחייה של אמי האהובה היה כשעזבתי את הבית וה"בלאגן" שלי עזב איתי), ואפילו כסטודנטית לא הייתי בטוחה איפה נמצאים כל חומרי הלימוד שלי. התפוצצות בועת ההייטק שהתרחשה בעודי בלימודים אילצה אותי לבחון שינוי קריירה, וכך התחלתי לעבוד בשיפוצים. בין בניית קירות גבס להעברת חוטי חשמל וקיבוע מדפים לקירות, הייתי אחראית גם על הסטיילינג הסופי של השיפוץ – אני הייתי זו שהראתה לבעלי הבית את דירתם המחודשת, ואני הייתי זו שהייתה נחרדת לגלות שכל היופי הזה עלול להיקבר תחת ערימות החפצים שהם אגרו במשך השנים. מרבית הזוגות עמם עבדתי הבינו שהבלגן שהם נושאים עימם יהיה חייב לפנות את מקומו לטובת העיצוב החדש של הדירה, ולפיכך בתחילת התהליך היינו עורכים מיון משותף של החפצים שלהם. בדרך כלל היה להם מאוד קשה לדעת מה הם צריכים ומה לא, כך שהשלב הראשון – תמיד – היה להגדיר ביחד צרכים ולבדוק מה מכל המצאי הביתי משרת את הצרכים האלה.

לא אגזים אם אומר שבתקופה ההיא נפטרתי מחפציהם של עשרות זוגות ומשפחות צעירות, והתהליך המשחרר חלחל בסופו של דבר גם לחיי הפרטיים – בוקר אחד התעוררתי בדירתי העמוסה והלחוצה והפניתי לעצמי את אותה שאלה בדיוק – מה את באמת צריכה. התשובה היתה בולמוס חד פעמי במהלכו זרקתי/מסרתי/תרמתי עשרות פריטים. תהליך דומה התרחש שוב כשעברנו, בן זוגי ואני, דירה בפעם הראשונה. אתם בוודאי מדמיינים לעצמכם שבשלב הזה כבר הייתי בדרכי הבטוחה להיות מינימליסטית מאושרת, אבל לא. פשוט אהבתי "לזרוק", ומן הצד השני של המשוואה גם אהבתי לקנות, כך שהמעגל האכזרי נמשך.

Pbthey.lawyer.750pix

(ציור: פיטרן ברויגל הבן – עורך הדין של הכפר 1621)

 

במעבר הדירה האחרון כבר היינו זוג פלוס שני ילדים. לאחר פריקת רוב הציוד נותרו עוד שישה ארגזים סגורים וחתומים, שאת פתיחתם דחיתי במשך קרוב לשנתיים, במהלכן התברר כמובן שאנחנו לא צריכים שום דבר ממה שנמצא בהם. בשלב הזה כבר ניהלתי תקציב, ולפיכך התיישבתי על גיליון האקסל האהוב ובדקתי כמה כסף "טמון" בארגזים הנוספים – רק עלות רכישת כל הציוד שבהם, לא כולל הובלה – ואז בדקתי שוב. ושוב. ובכל פעם המספר הכה בי מחדש. אחר כך בדקתי כמה כסף אחסוך כשלא אקנה עוד ארון, ארונית ושידת מגירות שנדרשו על מנת לאחסן את כל הטוב הזה, והבנתי שהמצב היה יכול להיות גרוע יותר – הייתי עלולה להוציא עוד כסף רב על פתרונות אחסון אותם הייתי מאביסה בחפצים בהם אנו לא עושים כל שימוש, והבונוס, הייתי זוכה לשחזר את זיכרונות הילדות ולחיות בבית עם שיק של מחסן.

הדבר הכי חשוב שהבנתי תוך כדי התהליך היה שהחפצים שצריכים להדאיג אותי הם לא אלה שאני משתמשת בהם ומפוזרים ברחבי הבית. החפצים המדאיגים באמת הם אלה שלא ראו אור יום, שלא יצאו כבר חודשים או שנים ממקום האחסון שלהם. הם אולי מסודרים במקומם ואינם מצריכים התעסקות יומיומית, אבל הם תופסים מקום של חפצים שכן יש להם שימוש, ושבעבורם אני קונה בסופו של דבר עוד ארון, שידה, ארונית, מחסן נייד, ולבסוף אולי גם דירה יותר גדולה. התבונות התגבשו לפעולות ברורות, ותוך זמן קצר עברנו מחיים המבוססים על מעגליות של קנייה וזריקה, לחיים המבוססים על קנייה מוטית ערך רציף – איכות, עמידות, ובעיקר שימושיות.

הרבה אנשים בהם נתקלנו בשנים האחרונות חושבים שהמשפחה שלנו חיה בתרבות של מחסור לעומת תרבות השפע המקיפה אותנו מכל עבר. התפיסה הזו רחוקה מהמציאות בצורה מביכה. אנחנו חיים מצוין כי יש לנו כל מה שאנחנו צריכים. זו גם הסיבה לכך שאנו לא נאלצים לחשב בכל פעם אם נוכל להרשות לעצמנו משהו או לא – מדהים כמה כסף נשאר בכיס כשקונים את מה שצריך בצורה מתוכננת.

בחדרים שלנו יש המון אוויר מאחר והם לא נחסמים באמצעות עומס של ארונות, שידות, כונניות ומדפים. הבית תמיד מסודר כי לכל דבר יש מקום, ולא צריך תואר שני בפיזיקה כדי לתכנן את הניצול הנכון של מרחב המדף, כך שיוכל להכיל מסה הגדולה מהאנרגיה המשותפת של כלל בני המשפחה, ביום טוב. אנחנו כבר לא מייללים שצריך עוזרת כדי להתמודד עם הבית. הילדים תמיד יודעים איפה הדברים שלהם. לקפל כביסה זה עדיין מבצע, אבל פחות מפחיד ממה שהיה בעבר. אם צריך משהו, קונים. יש מספיק מקום בבית. אבל רק ליתר ביטחון, לקראת פסח אנחנו מכריזים על מבצע ניקיון ומוציאים מהבית את כל מה שהתגנב ולא שמנו לב. בדרך כלל אנחנו מעבירים את הדברים שלנו הלאה, מוסרים או תורמים. חפצים איכותיים או יקרים יותר אנחנו לעיתים מוכרים. טקס הסידור והניפוי הוא פעילות משפחתית מהנה למדי, ולפעמים אנו מתבלים אותה בתחרות "מי הצליח להרוויח הכי הרבה ממכירת חפצים מיותרים". בשנים האחרונות הבת שלי תמיד מנצחת – היא מקבלת מהדודים את המתנות הכי שוות.

ניפוי הבלגן החיצוני השפיע לטובה על כל המשפחה. רגוע אצלנו. אני חושבת שקוראים לזה שלווה.

______

שרון בריקמן היא, בין השאר, מקימה ומפעילת עמוד הפייסבוק המומלץ "האישה שהפסיקה לקנות".
להמלצות כיצד לנצל פריטים לא נחוצים, בקרו בסטטוס שהעלתה "אל תסדרו, תיפטרו"

______

תגובות8

  • להגיב מרץ 26, 2015

    רני

    תודה רבה שרון

      

  • להגיב מרץ 26, 2015

    קרן השפע

    אז איך מזהים את הצרכים האמיתיים שלי?

      

    • עמית נויפלד

      אני לא עונה במקום קרן, וכמוך אשמח לשמוע את התשובה שלה, אבל בשבילי העקרון היה פשוט – לזהות מה גורם לי לאושר בר קיימא (מעבר כמובן לצרכים הבסיסיים כמו מזון, קורת גג ומלבוש) כתבתי על זה יותר באריכות פה (http://bit.ly/15COvWr)

      בסופו של דבר נראה לי שצרכים אמיתיים משתנים מאדם לאדם ויכולים לנוע על ספקטרום רחב, אבל כמעט תמיד הם לא משהו שניתן לקנות בכסף…

        

    • שרון
      להגיב מרץ 27, 2015

      שרון

      משהו חדש שלמדתי אתמול, הוא שיותר מההבדל בין צרכים ורצונות, העוקץ טמון בזיהוי נכון של צרכים. קצת כמו שלפעמים מישהי נכנסת לחנות והמוכר/ת מחמיא/ה לה בטירוף עד שהיא קונה בגד שכביכול לא היתה באמת צריכה, כי הצורך האמיתי באותו רגע היה יחס אנושי, הכרה בקיומה. ברגע שמסווגים את זה תחת סעיף הלבשה, זו באמת קנייה לא נחוצה שלא עונה על צורך. ברגע שהיא מצליחה לזהות מה הצורך האמיתי שלה, פתאום יש לה בחירה: היא יכולה לקנות משהו שיגרום לפיל גוד רגעי, היא יכולה לצאת, היא יכולה אפילו להירשם לחוג ולהיות מוקפת אנשים ופידבקים פעם בשבוע.

        

  • להגיב מרץ 26, 2015

    מאיה

    נפלא! עברתי תהליך דומה וקשה לתאר כמה זה משחרר. אני חושבת שחפצים באופן כללי זה דבר נחמד, אבל מזכירה לעצמי שהחופש שלי חשוב לי יותר

      

  • להגיב אפריל 3, 2015

    דוד

    רק לקרוא כבר מעניק ברגשה משחררת
    תודה מאמר פשוט ונכון
    חג שמח

      

  • להגיב אפריל 19, 2015

    ליאת

    שרון הפוסט מקסים. אני עובדת לפי עקרון של "מה שלא השתמשתי בו בשנתיים האחרונות כנראה שלא אשתמש בו לעולם".
    עוד נקודה חשובה היא ששמתי לב שככל שאת מאחסנת דברים כך הסיכוי שתשמשי בהם נמוך יותר. הסיבה היא שאת לא רואה אותם. כשאנחנו רואים את החפצים שלנו אנחנו מצליחים להשתמש בהם, כשהם קבורים בארון הם ייעלמו גם מהתודעה שלנו.
    זה מזכיר לי שבשנים האחרונות בן הזוג שלי ביקר כמה פעמים בבודפשט בתקופה הקרה במיוחד כשביקר את אחותו והיה עסוק בלחפש גטקסים אצל חברים כדי להתמודד עם הקור. מיותר לציין כי בניקוי הפסח האחרון גילינו בערך ארבעה גטקסים במעמקי מדף הפיג'מות והגופיות.
    העובדה היא שאם יש חפץ שאתה לא משתמש בו בצורה קבועה (גם אם זה אוהל שבו אתה משתמש פעם בשנתיים, העניין הוא הקביעות) חבל לך להחזיק אותו. תבזבז פחות משאבים על חיפוש אצל חברים, השכרה או סתם ויתור על אותו חפץ. התפיסה לפיה כדי להשאיר בבית כי ייתכן ונשתמש בזה מתי שהוא היא תפיסה שהתבררה לפחות אצלי כשגויה.

      

    • שרון
      להגיב אפריל 19, 2015

      שרון

      יש אנשים שלאגור עובד עבורם. אני מודה שאצלי זה לא המצב. אגירה עבורי היא האויב. גם אני, כמוך, מחזיקה בדעה שזו לא תדירות השימוש אלא קביעות השימוש. יש הצדקה להחזיק משהו בבית גם אם משתמשים בו לעתים נדירות למדי. יש כמובן עוד שיקולים שכדאי לשקול, למשל:
      *האיזוטריות של הפריט (יש דברים שעדיף לשמור גם אם הפעם הבאה שנצטרך אותם תהיה בעוד עשור כי לכי תשיגי)
      * גודלו הפיזי
      * מרווחי השימוש (אם אני צריכה מזוודה כל 5-7 שנים, אפשר לוותר על הרכישה ולקחת בהשאלה ממישהו כשזה רלוונטי)
      מה שאני מנסה לומר הוא שאנחנו לא במצב שבו פתרון אחד מתאים לכולם, לא לכל האנשים, לא לכל החפצים, לא לכל הדירות.

        

השאירו תגובה