לחוות את הרגע עכשיו, או, איך לא לדוג מדליות עם מקל סלפי

כשהתחלתי לשוטט בעולם הצטיידתי בכל מה שצריך בכדי לשרוד. לא מדובר בהרבה יש להודות – בניגוד למיסיונרים נוצריים שפילסו את דרכם בג'ונגלים של דרום אמריקה, ולעיתים נאכלו על ידי המקומיים שאת דתם רצו להמיר, הסכנות העומדות כיום בפני התרמילאי הממוצע מסתכמות, פחות או יותר, בכיוסים בשוק המקומי, איבוד תרמיל בין טיסות וחילוצים אקראיים לאחר שאיבד את המסלול המסומן בשמורה המוגנת, ושכח להביא מטען לנייד. במילים אחרות, תרמיל – צ'ק, בגדים – צ'ק – מצלמה – צ'ק. דאגתי גם לקרוא היטב על כל מקום מראש ולהתכונן פיזית למקומות הגבוהים בהם האויר דליל ו/או הקשיים הפיזים בהם היו ברורים.

לפני כעשור יצאתי לטיול של חצי שנה במזרח אסיה. נסעתי לבד, ואיפשהו בין סין, טיבט ונפאל, לתאילנד קמבודיה הפיליפינים והונג קונג, התחלתי לחוש געגוע עז לכל מי שהשארתי הרחק מאחור. רציתי לשתף אותם בחוויות שעוברות עלי במהלך הטיול, ובשלב מסוים הבנתי שבעצם אין שום דבר שמונע ממני לעשות זאת – הרי כל כך קל בימינו לשתף – בכל כפר נידח יש חיבור, גם אם מקרטע לעיתים, לאינטרנט – ומרגע שהתחלתי מיד הרגשתי כמה השיתוף ממכר. מצאתי את עצמי צד רגעים ורודף אחרי תמונות בכדי לשלוח למשפחה, לחברים ולאנשים רנדומליים שנתקלו בתמונות שהעלתי לאתרים שונים.

בניגוד מוחלט להצהרת הפתיחה, היה לי טיול קשה, לעיתים מלחיץ, שבמהלכו נתקלתי בסכנות די רציניות (בפיליפינים ניסו לסמם אותי ולגנוב את כל רכושי, בטיבט הלכתי לאיבוד במדבר וביערות נפאל נתקלתי בצבא המורדים). חמורה מאלה היתה ההבנה שלמעשה, את רוב האירועים חוויתי בדיעבד – באמצעות התמונות שצילמתי (ודאגתי להעביר מסכת התעללויות בפוטושופ לפני שהועלו לאינטרנט לעיני כל המתעניין). חלק בלתי מבוטל מהאתרים בהם ביקרתי, האנשים אותם פגשתי, הפרחים, בעלי החיים, הפסגות, הזריחות  – גיליתי שראיתי בפעם הראשונה רק בתמונות. בתמונות שלי. בתמונות שאני צילמתי.

סין

סין 2005. תמונה של ילד שצילמתי ואינני זוכר

לקח לי כמה שנים להבין שיצאתי לטיול הגדול עם אופי והתנהלות של ספורטאי תחרותי. קשה להאשים אותי. בגיל שש התחלתי לשחות בהמלצת רופאת המשפחה, ומהר מאוד שני אימונים שבועיים הפכו ל-14, ואני הפכתי לספורטאי אשר בין היתר גרף תארים כגון: אלוף ישראל בשחיה, טריאתלון, אופני כביש ואף קיאקים בין השנים 1995-2005. הטיול אליו יצאתי הגיע אחרי שיגרה ארוכה ומתישה שכללה תזונה מדויקת, לוחות זמנים קשוחים, תחרויות ואימונים אינסופיים, ולראשונה בחיי הבוגרים הייתי אמור להשתחרר מכל אלה – יצאתי לדרך כשרק ציוד מועט עלי, ובזרועות פתוחות הנכונות לקבל כל הרפתקה שתיקרה בדרכי. או כך לפחות חשבתי. במציאות, הסתבר, יצאתי לאסוף מדליות. לסמן "וי" על המקומות הנכונים. עם שק מלא ציפיות, ותקווה למלא אותו באותות קרב וגביעים אותם אוכל להציג על השידה בביתי. כשהייתי ספורטאי צעיר אבי היה קורא לי "נרקומן גביעים", ולפתע נראה היה שמדובר בהתמכרות אמיתית.

כמה שנים לאחר מכן, באמצע התואר הראשון באדריכלות, גרד לי שוב לצאת ולראות עולם. להתנער מה"כאן ועכשיו" שהיה מלחיץ ושוחק (כפי שיכול בוודאי להעיד כל סטודנט). נסעתי להודו – מקום אותו הצלחתי לעקוף בקפידה בטיול הקודם, והפעם החלטתי לטווח באופן ממוקד. תרמיל – צ'ק, בגדים – צ'ק – מצלמה – צ'ק. עד שהגעתי אל העיר אגרה אפילו הספקתי לשנן כמה משפטי מפתח בהודית. בעזרתם ובעזרת חיוך הצלחתי להתחבב על מקומי שסיפר לי על נקודה מעבר לנהר, ממנה אפשר לתצפת על הטאג' ללא תיירים ולקבל מבט מרהיב על המבנה והעיר. והנה הטאג' מאהל.

טאג' מאהל

הודו 2009, בסופו של דבר, אף תמונה לא יכולה להחליף את החוויה עצמה.

הכנתי את המצלמה. פוקוס, חשיפה, צמצם – מושלם. אפילו רואים את הנשרים שחגים מעל ואת המקומי שרגליו ברפש עד הברכיים – וקליק. מושלם. הכנסתי את המצלמה לתיק, התחלתי להסתובב, ובאותו הרגע הבנתי בפתאומיות מה בדיוק קרה. הנחתי את התיק בצד. התיישבתי על הסלע בו השתמשתי עד לפני רגע כחצובה, עצמתי עיניים, נשמתי עמוק. פתחתי עיניים. הטאג' מאהל מולי. נשרים חגים מעל. באפלוס רוחצים בנהר החום. זוג ילדים שחומים מרפש משחקים על הגדה הבוצית. ביתנים על גבי ביתנים בגבב מפתיע ביציבותו עד האופק ובאמצע כל זה עומד הטאג'. מושלם. במרכז.

לקח לי זמן לעזוב את המקום, וכשכבר קמתי מאותו סלע לא הייתי אותו אדם שהתיישב עליו. מאותו היום אני מצלם הרבה פחות ומסתכל הרבה יותר. אני נושם את הרגע עמוק לקרבי ושולף את המצלמה רק אחרי שאני בטוח שהפנמתי אותו לתוכי. אם אני בר מזל, אני מכניס אותה לאחר מכן חזרה לתרמיל, ונשאר לחוות עוד מאותו רגע שהיה שווה גם לצלם.

עברו עוד כמה שנים ועכשיו אני באיטליה, לקראת לימודי תואר שני. לפני מספר ימים ביליתי במוזיאון והבטתי בילד המתרוצץ בין המוצגים ומצלם. צעד הצידה, מכוון, קליק, צעד הצידה, מכוון, קליק. ראיתי אותו מצלם כ-15 מוצגים שונים, ולא זוכה לראות ולו אחד מהם שלא דרך המסך הקטן של המצלמה הדיגיטלית. עוד כמה שעות חלפו ואני בפיאצה מרהיבה, מביט בשלוש יפניות עם מקל סלפי ארוך מצטלמות על רקע הפסל שבמרכזה. הן מחייכות, מצטלמות, מפסיקות לחייך וממהרות לקרב את המצלמה חזרה ולבחון את התוצר תוך כדי הליכה הרחק מהפסל, מבלי להביט לאחור.

לא עבר יום מאז שהגעתי לארץ הפסטה בו לא ניסו למכור לי באגרסיביות בטריית הטענה לטלפון הנייד (שחס וחלילה לא ייכבה ואתנתק מהפייסבוק לשנייה), או דחפו לי מקל סלפי לעין. כמעט בכל מקום מרהיב אליו אני מגיע אני רואה את אותן שלוש יפניות בפניהם של תיירים שונים. אלה המצלמים עצמם ממרחק של מקל טלסקופי עם חיוך שנעלם מיד לאחר הקליק. עם מרדף בלתי פוסק אחר האלמנט הבא אותו יוכלו לצלם ולהראות לחברים. מקל הסלפי הופך לאט אבל בוודאות לאובליסק המבשר לכל על הריקבון המתפשט בחברה המערבית, וכמוהו כאנטנה, אשר במקום לחדד, מטשטשת ומנוונת את האפשרות לחוות באופן בלתי אמצעי את הרגע הנוכחי.

איטליה

איטליה 2015. חגיגות ראש השנה הסיני, הרוב המוחלט, כפי שניתן לראות, צופים במצעד בתיווך הטלפון הנייד. אני מצלם תמונה אחת וטומן אותו עמוק בכיס המעיל.

אל תבינו אותי לא נכון, אני לא נגד צילום. ממש לא. גם היום אני נהנה לצלם ונוהג לשתף את היקרים לליבי בכל המראות הנהדרים שנקראים בדרכי. אבל אני הרבה יותר נוכח ומודע, ובאופן שהפך זה מכבר לטבע שני, אני מקפיד לחוות את העכשיו עכשיו. מקפיד לוודא שלא אתפוס את עצמי שוב מסתכל על תמונה שצילמתי אי אז, בכדי לנסות לחוות את אותו הרגע שנלכד בעדשה, בפעם הראשונה.

 

בן

הכי טוב להשאיר את מלאכת הצילום למישהו אחר… (בתמונה: אני בוהה)

 

שלפתם מצלמה? סיכוי טוב שעליתם על רגע ששווה לזכור – צלמו אותו, זה יעשה לכם טוב. אבל לאחר מכן, הניחו אותה בצד, קחו נשימה עמוקה, ואפשרו לעצמכם לחוות את הרגע הזה בדיוק בעכשיו הזה – מדהים לא?

_________

באותו נושא

מגוגל גלאס למראה שחורה, או, על אובדן מושג החוויה

_________

תגובות8

  • להגיב מרץ 1, 2015

    מאיה

    פוסט נהדר! אתמול עברתי בגן הפסגה ביפו, וחבורות שלמות של תיירים היו עסוקות בתכנון והעמדה של סלפים במקום להסתכל על הים המדהים והנוף. על המקלות סלפי אני בכלל לא רוצה להתחיל לדבר, ממש מביך, כמה קשה זה לבקש ממישהו שיצלם אתכם?

      

  • להגיב מרץ 1, 2015

    אושרי

    תודה

      

  • להגיב מרץ 1, 2015

    זהר

    קורא את הפוסט בשדה התעופה בפרנקפורט בדרך חזרה מקולומביה לצורך עבודה…
    ממש אתמול שאל אותי חבר מקומי אם אני בעניין של צילום? אמרתי לו שאני בעניין של "לזכור"!
    הוא לא הבין את התשובה!
    ניסיתי להסביר לו בשיחה את מה שכתבת כל כך יפה.
    אני כן מעריך תמונה יפה… אבל באותה מידה אני מעריך זכרון עמוק של רגעים חולפים.
    אם התמונה נוצרה כדי לנצור את הרגע בזכרון וכדי לחזור אליו בעתיד…וגם אם לשתף את הרגע אז סבבה. אבל אם כל מהות הצילום היא רק כדי להגיד הייתי פה (אבל ממש לא הייתי כאן) אז זה מבאס אותי. ואם זה הסטייל של "עם לשון בחוץ" אז זה אפילו דוחה אותי! יום טוב וזכרונות נעימים

      

  • להגיב מרץ 1, 2015

    גדי

    סלפי כשמו כן הוא. עיסוק אובססיבי בעצמי. או נכון יותר בתדמית ה"עצמי". המשך של אוספי החתימות ואוספי ה"הצטלמתי עם מפורסמים".
    כמי שצילם עוד בפילם, כשלמעשה הצילום היתה בכלל משמעות משל עצמו, אני שמח לצלם מעט (ואף מסתפק לצורך התזכורות לזכרונות של זהר (שהגיב לפני) בצילום מהסלולארי ולא במצלמה שמפיקה את התמונה האיכותית)
    הטכלוגויה ותרבות ה"תראו אותי" אולי הרחיקו אנשים מהחוויה, אבל כמה מאיתנו באמת שם כשאנחנו שם, או פה ? עכשיו ? אולי זה המשך ישיר לתרבות ה"טיולים המאורגנים" בהם למדו דורות שלמים לסמן V על "אתר" ולבקש מהצלם התורן לצלם את כולם על נוף ה"אתר" ?
    לשמחתי גם בחופשותי בחו"ל הייתי עצמאי וניסיתי לחוות את המקום עד כמה שניתן. כמה מילים בשפת המקום, כמה ימים באותה עיר,עם אוכל מקומי, כמה שעות לשוטט ללא מטרה (למעשה בחופשה שכזאת אני מגדיר מינימום של דברים לעשות ונותן למקום לקחת אותי איתו, בערך)
    אה, וזה הזכיר לי את הסרט "תייר מזדמן" שם הגיבור מסביר לקוראי ספרי הנסיעות שהוא כותב, איך לנסוע (מן הסתם נסיעות עסקים, אבל זה פרט שולי) ולשמר תחושה של להיות בבית. הלוגו של ספריו הוא…כורסא מכונפת.

      

  • להגיב מרץ 2, 2015

    נדב

    כל מילה בסלע.
    גם אנו חזרנו כעת מרומא, ונגע הסלפי אכן פשה שם קשות. הסלפי מבטא את הריקבון של האדם המערבי המייצר דברים במיקור חוץ בעולם המזרחי, שמצדו (היו אלה בעיקר הודים) מנסה למכור את המוט המטופש לתייר המערבי, בתוך ערים תיירותיות במערב. מערבולת של גלובליזציה, הסובבת סביב קשקוש מיותר לחלוטין. כמה נחמד היה, בפעם היחידה שבאמת רצינו את זה, פשוט לבקש מאדם חביב שיצלם אותנו.

      

  • להגיב מרץ 5, 2015

    גיא

    נפלא , אני זוכר שהיו לי תחושות זהות לגבי התופעה גם בימי הפילם.
    מה שמזכיר לי אישהו את הסיפור לגבי ציף אינדיאני שהעיר
    ש"חיוור הפנים לא יודע מתי לאכול עד אשר הוא מביט בשעון".
    אכן , אנו לא ערים (או שוכחים) לעיתים להבדל בין העולם לאדם החושב/מודד/מדבר/מצלם את העולם.
    זה שמזכיר לי שכבר דיברתי יותר מידי ועל זה נאמר …..

    "על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק".

      

  • להגיב יולי 22, 2015

    איילת המטיילת

    נהנתי לקרוא, תודה
    אני עכשיו בטיול דיי ארוך ביפן, ויש לי כל הזמן הזדמנויות לבחון מחדש דפוסים של עצמי. אני חושבת שאנשים משתמשים בצילום כדי להתרחק מהרגע ולברוח למחשבות על חברים ותכנונים לעתיד וכו', וכתבת מחשבות מעניינות בנושא.
    אני רוצה להוסיף את דעתי שגם לצלם כדי לא לשכוח זה סוג של לברוח מהרגע. לצורך העניין, גם לספר לעצמך שאתה לא תשכח בלי לצלם בכלל – זה סוג של לא להיות ברגע כי זה להתכחש לטבעם של רגעים : )
    רגעים עוברים, זה מה שהם עושים. לא חייבים לאחוז בהם בחרדתיות, כמה שהם מדהימים ויפים. כלומר זה בטוח אפשרי לאחוז בהם בלי חרדתיות וממקום מודע, אבל נדמה לי שהרבה יותר קל להיגרר לדפוס לא בריא אם לא שמים לב.
    אני כל הזמן מנסה לבחון את ההרגשה שאני לא רוצה שהרגע הזה יעבור (אלא לזכור אותו בדיוק כמו שהוא) ומחשבות כמו 'האם אני אזכור את זה? מתי הרגע הזה יישכח? אם הוא יישכח במילא עוד מעט, האם זה משנה משהו מהערך שלו? ומה אם אני אשכח אבל מי שאני חולקת איתו את הרגע לא שכח עדיין? או להיפך?'
    אני אשמח לשמוע מה דעתכם כאן או במייל שלי : ) ann225@gmail.com

      

  • להגיב מרץ 28, 2017

    שיר

    הצלמת קורין וויונט משתמשת באלפי תמונות שתיירים מצלמים (תמיד מאותה הנקודה, אותה הזוית) וככה זה נראה
    http://www.corinnevionnet.com/-photo-opportunities.html

    כבר אין טעם לצלם: את התמונה אפשר להוריד מגוגל או לקנות גלויה.

      

השאירו תגובה