חיים ללא יעדים

בפוסט האחרון שעלה באתר הישן, "תיהנו מהדרך", סקרתי בקצרה אפליקציית ניווט חדשה, המפותחת בימים אלה במעבדות "יאהו", המבקשת להביא אותנו ליעדנו בדרך המהנה ביותר, ולאו דווקא בזו הקצרה ביותר. קוארסיה, המהנדס שהגה את הרעיון, סיפר בהרצאת ה"טד" כי: "במשך יותר מידי זמן הייתי שבוי של כת היעילות", מה שגרם לכך שתמיד חיפש את הדרך הקצרה והיעילה ביותר, אולם לא עוד.

יעדים באפליקציות ניווט הם רק דוגמא אחת לאופן שבו השתלטה כת היעילות על חיינו. מרביתנו קובעים לעצמנו יעדים כמעט בכל תחום בחיים, יהיה זה קריירה, לימודים, משפחה או אפילו זמן פנאי. הפוסט הנוכחי מבקש לקרוא תגר על רעיון "היעד/מטרה" בכללותו, ולנסות לטעון כי חיים ללא יעדים, הם ככל הנראה הדרך הטובה ביותר והמהנה ביותר להתקדם לכל מקום שתרצו. אבל קודם לכן, הבהרה קצרה – כשאני כותב יעדים, אני מתכוון לכאלה שאנו מגבילים בזמן ומודדים לפי הספקים, ולא לחלומות, רצונות ושאיפות, שאינם תחומים לרשימות מסודרות או נתונים למעקבים שבועיים.

רשימות הן באמת מקום טוב להתחיל. עד לפני שנים ספורות הייתי מכור לרשימות. על עמודי מחברת ריקים הייתי משרבט שורה של יעדים שהצבתי לעצמי, אותם ציפיתי להשיג בדרך כלל בטווח של עד שנה. מאחר ויש לי נטייה לשמור כמעט כל פיסת נייר עליה כתבתי דבר מה, אני יכול גם כיום, ובכל רגע בו אני מעוניין לחוש מבוכה קלה, לאתר אחת מהן ולעיין במטרות שהיו אמורות, באותה תקופה, להבטיח שאהיה מרוצה ומסופק, או לפחות שאהיה בכל עת "בהתקדמות" לקראת דבר מה.

הרשימות כללו מגוון רחב של יעדים. החל במרחקי ריצה, משקלים להרמה ועליות מתח שאוכל לעשות ללא הפסקה, וכלה בקריאת כל כתבי עגנון (במהדורה החדשה) פרסום רומן ראשון וסיום דוקטורט עד גיל כך וכך (הדד ליין כפי שאתם מבינים נדחף קדימה משנה לשנה). המשותף לכל הרשימות הוא שאף לא אחת מהן הצליחה לממש את ייעודה ולדחוף אותי באמת כלפי השגת המטרות, ובדרך כלל הושג ההפך מכך – חוסר היכולת שלי לעמוד ביעדים תסכל אותי, ולעיתים הביא לכך שמשכתי את ידי לחלוטין מעשיית אותו דבר.

ייאמר לזכותי שגם באותם ימים ידעתי ליהנות מפעילויות חסרות תכלית לחלוטין, כגון שיטוט של שעות ברחובות או בהייה למרחקים ארוכים, אולם כאשר אני מסתכל על התמונה הכללית הייתי לחלוטין שבוי ברוחה של תקופתנו האינסטרומנטלית – חיים ראויים הם אלה החותרים ללא ליאות לעברן של מטרות ברורות ויעדים מאתגרים, או במילים ארציות יותר, אם מישהו שלא פגש בך זמן מה שואל "אז מה חדש", כדאי מאוד שתהיה לך תשובה טובה של יותר ממשפט אחד. במובן זה, הגמילה האישית מרשימות היעדים החלה מעט אחרי שנחשפתי לקיומה של תנועת ההאטה, והגיעה לשיאה בשבועות האחרונים, בהם אני חי (בהשראתם של ליאו בבאוטה וג'ושוע פילדס) ללא כל מטרה אמיתית.

הבעיה עם מטרות

אל תבינו אותי לא נכון, מטרות הן לא דבר רע כשלעצמו, וגם ברגעים אלה ממש אני אוחז לפחות במטא-מטרה אחת, שהיא הפיכתו של הטור "היסטוריה של מהירות" (שנקטע באיבו בשל חוסר התאמה לפורמט) לספר הראשון שייצא בהוצאת סלואו. ההבדל נעוץ באופן שבו אני מתייחס ליעד עצמו, או נכון יותר, בחוסר היחס שלי ליעד עצמו, קרי, לסיום הכתיבה ופרסום הטקסט הערוך. עד לפני מספר חודשים הייתי מתענה בשל חוסר עמידה ביעדי ההתקדמות שקבעתי, וההבנה שייתכן ולא אזכה לפרסם את כתב יד במועד שהצבתי לעצמי. הסיטואציה הפכה את תהליך הכתיבה למהנה פחות משיכול היה להיות – יותר ממה שרציתי לייצר טקסט טוב רציתי לראות את מספרי העמודים מתקדמים (היה יעד למספר העמודים), וזאת אולי הבעיה העיקרית עם הצבת המטרות והיעדים – במקרים רבים הם גורמים לנו לפספס את ההנאה מהתהליך.

בעבר, כאשר ביקשתי להשיל מספר ק"ג ממשקלי, הייתי יוצא לרוץ עם שעון עצר, המטרה היתה לרוץ 30 דקות, ואחר כך 45 דקות, ולבסוף שעה שלמה ברציפות. בחלק מהריצות הייתי מתענה על מנת להגיע ליעד, ובחלק הייתי עוצר ביעד למרות שיכולתי להמשיך, ובשני המקרים, היעד היה הדבר היחיד שעניין אותי. כמעט שלא הצלחתי ליהנות מהריצה עצמה, למרות שברוב המקרים הייתי רץ לצד הים ובזמן השקיעה.

כאשר החלטתי שאקרא את כל כתבי עגנון, עצם המטרה הרסה כל חלקה טובה בהנאת הקריאה. האסופה כולה (23 כרכים במספר) רחפה בעל עת מעל תהליך הקריאה, מאיצה בו עד שעלילת "תמול שלשום" התערבבה בזו ש"על כפות המנעול", "סיפור פשוט" בזה של ו"היה העקוב למישור", וכך הלאה. הפסקתי אחרי שמונה ספרים.

קריאת כל ספרי עגנון היא כמובן מטרה תמוהה מלכתחילה, אולם שאלו את עצמכם אם התיאור שאני מעלה על הכתב אינו מוכר לכם מתחומים אחרים בחייכם, יהיו אלה מטרות שהצבתם לעצמכם בקריירה (גיוס כך וכך לקוחות עד…) בתחביבים (לדעת לפרוט על גיטרה את "מדרגות לגן עדן" בתוך…) בחיי אהבה (למצוא את אשת חלומותיי ולהקים משפחה לפני…) וכך הלאה. במידה ומשהו מזה מצלצל מוכר, אל דאגה, אתם בחברה טובה, ויש דרך פשוטה וקלה לשנות את הגישה.

תשטפו את הקערה

אחד המאמרים הפופולאריים ביותר באתר, לפחות ביחס ישיר למספר הגולשים באותה תקופה, היה הפרק הראשון בטור "הרגלי זן", בו סופר על נזיר זן צעיר שהגיע למנזר, להוט כולו ללמוד את רזי השיטה:

נזיר פנה אל ג’ושו ואמר לו “זה עתה הצטרפתי למנזר, אנא, למד אותי”
ג’ושו שאל “אכלת את דייסת האורז שלך?”
הנזיר ענה “כן, אכלתי אותה”
“אם כך”, ענה ג’ושו, “כדאי שתשטוף את הקערה שלך”.
ובאותו רגע חווה הנזיר הארה.

סיפור הזן הקצר מבקש להעביר את הרעיון שהעשייה עצמה, והנוכחות שלנו במהלכה, חשובים יותר מהמטרה הגדולה שלאורה אנחנו מתיימרים לכלכל את צעדינו, ושעצם ההנאה נובעת מהרגע הנוכחי, ולא מסימון ה-"וי" בסופו של התהליך.

נכון להיום, כשאני מתיישב לכתוב אני עושה זאת ללא דד-ליין המרחף מעל ראשי. כשאני חושב על זה, בשלוש וחצי השנים האחרונות כתבתי בערך 300 פוסטים לאתר סלואו, באורך ממוצע של 1,000 מילה, כלומר, סה"כ 300,000 מילים שהיו יכולות לכלכל שלושה ספרים מלאים. אם בתחילת הדרך הייתי מציב לעצמי את המטרה הזו, ספק רב אם הייתי מצליח לעמוד בה. מאחר ולא היה יעד ברור, הרשתי לעצמי להיות ורסטילי, ליהנות מהכתיבה, מההיכרות עם האנשים החדשים שיצא לי לפגוש במהלך השנים, מהתחקיר ומהשינויים שעברתי תוך כדי התהליך.

אני מתחיל ממש היום סמסטר חמישי של לימודי גרמנית במכון גתה. הסיבה הרשמית היא שאני "צריך" לדעת גרמנית על בורייה על מנת לשוב ללימודי הדוקטורט. נכון להיום, אני כלל לא בטוח שאשוב לכתיבת המחקר, אולם בלימודי הגרמנית אני מתמיד בחדווה. אני לא רק נהנה מלימוד השפה עצמה, אלא גם מחברתם של האנשים שאני פוגש במהלכה. אין מטרה, יעד, דד-ליין או תעודת גמר שדוחפת אותי הלאה, רק הסיפוק מהלמידה עצמה.

חיים ללא יעדים

לא משנה איזה יעדים אתם נוהגים להציב לעצמכם – אישיים, עסקיים, בריאותיים, צרכניים, קצרי טווח, ארוכי טווח… – נסו לחיות בתור התחלה חודש אחד ללא כל יעד ברור, דד-ליין או קו מטרה דמיוני שרק חצייתו תאפשר לכם לטפוח לעצמכם על שכמכם. אני מבטיח לכם שחייכם יהיו רגועים יותר, מהנים יותר, ובאופן מפתיע גם פרודוקטיביים יותר – מרגע שהלחץ להספיק נעלם, העשייה הופכת להיות אינטואיטיבית וקלה.

חודש של חיים ללא יעדים עלול להישמע כמו יעד בפני עצמו, אז רק כדי למנוע את האפשרות הזו, אל תקבעו לעצמכם יום ממנו אתם מתחילים. הדרך הטובה ביותר לפצוח בתהליך היא לא להגדיר יעדים חדשים, ולנסות להרפות מאלה הקיימים. ברגע שהמטרה הסופית לא תוצב לנגד עיניכם בכל עת, תוכלו להתחיל ליהנות מהדרך, להיות נוכחים בתהליכים היומיומיים, ולשטוף את הקערה שלכם מתוך שמחה אמתית.

________

באותו נושא

הרגלי זן – 4 – מניפסט העצלות: עשו פחות, ואז, עשו עוד פחות.

________

תגובות13

  • להגיב פברואר 23, 2015

    ג׳ודאס

    מקסים

      

  • להגיב פברואר 23, 2015

    גיא

    טוב , אהבתי.
    1000 מילים זה טוב אבל לא מצויין. (לא מצאתי את הסיפור בעברית , אבל שווה את המאמץ (או שלא))

    Legend has it that Bodhidharma wished to return to India and called together his disciples and the following exchange took place;

    Bodhidharma asked, “Can each of you say something to demonstrate your understanding?”

    Dao Fu stepped forward and said, “It is not bound by words and phrases, nor is it separate from words and phrases. This is the function of the Tao.”
    Bodhidharma: “You have attained my skin.”
    The nun Zong Chi stepped up and said, “It is like a glorious glimpse of the realm of Akshobhya Buddha . Seen once, it need not be seen again.”
    Bodhidharma; “You have attained my flesh.”
    Dao Yu said, “The four elements are all empty. The five skandhas are without actual existence. Not a single dharma can be grasped.” Bodhidharma: “You have attained my bones.”
    Finally, Huike came forth, bowed deeply in silence and stood up straight.
    Bodhidharma said, “You have attained my marrow.”

      

  • להגיב פברואר 23, 2015

    סמוזי

    האמת ממש מעניין.
    אני רק תוהה איך זה משתלב עם שיטת Getting Things Done עליה גם המלצת בחום?

      

    • עמית נויפלד
      להגיב פברואר 23, 2015

      עמית נויפלד

      שמח שהזכרת את השיטה (והנה לינק לפוסט למי שלא מכיר http://bit.ly/1MNmoVP)
      בכל הנוגע לעבודה היומיומית, המטרה שלי היא להיות יעיל כמה שיותר, גם על מנת לתת שירות טוב יותר ללקוחות, וגם על מנת לעבוד כמה שפחות. שיטת "לגרום לדברים לקרות" עושה את זה וגם משחררת אתנו מהצורך לזכור בכל עת מה יש לעשות.

      בנוגע לפוסט הספציפי של לחיות ללא יעדים, היא משלימה את הרעיון מאחר והיא עוסקת בתיהלוך של הדברים ולא ביעדים הסופיים. אם אני מתכנן פרויקט גדול במקרים רבים היעד הסופי שלו מסרס ומאפיל על העשייה עצמה. GTD מונעת את זה מאחר והיא פורטת את הדרך לצעדים קטנים וברורים של עשייה נקודתית. במילים אחרות, אני ממליץ בחום על השיטה ומבטיח שהיא תסייע גם לחיים ללא יעדים.

        

  • להגיב פברואר 23, 2015

    סער

    מאמר מצוין 🙂
    מה שסיפרת על לימודי הגרמנית ממש הזכיר לי את לימודי הסינית שאני עושה. תמיד כשאני מספר התגובה הרווחת שאני מקבל זה "מה תעשה עם זה", "מה יצא לך מזה"
    ואי אפשר אפילו להתחיל להסביר שזה נעשה בעיקר לשם הכיף בעשייה עצמה… זאת לא סיבה מקובלת בתרבות שלנו

      

  • שירלי
    להגיב פברואר 23, 2015

    שירלי

    אולי זה עניין של אופי – חלקנו נולדנו ל"כת היעילות" וחלקנו ל"כת הזן", ואולי, כפי שטוענים לא מעט חוקרים שעוסקים באושר – זה עניין של מבנה המוח האנושי והחיווט שגורם לו להפיק תחושת עונג צרופה מהגשמת יעדים, פעוטים ופשוטים ככל שיהיו. חוקרים לא מעטים ממליצים על הצבת יעדים ניתנים להשגה כאחד האמצעים להשיג אושר.
    ** ותתחדשו, כמובן. מרענן ונאה, האתר החדש שלכם 🙂

      

    • עמית נויפלד
      להגיב פברואר 23, 2015

      עמית נויפלד

      תודה שירלי.
      אני מכיר באמת מחקרים, בעיקר כאלה הנוגעים לילדים, הגורסים כי הצבת יעדים ברי השגה חשובה לכינון הביטחון העצמי. ויכול להיות שאנחנו מחווטים על מנת לחוש אושר עם השגת יעד. הבעיה לטעמי היא שכל פעולה בימינו הופכת להיות מדידה, ונתונה למעקב. אולי הגיע הזמן לחיווט מחדש 😉

        

  • להגיב פברואר 25, 2015

    מארק

    ביבי צריך לקרוא את הפוסט הזה…

      

  • להגיב פברואר 25, 2015

    אנא הגבר עוצמת אותותיך

    עמית שלום,
    אני קורא אדוק של הבלוג שלך, אבל מתקשה להבין איך אפשר ליישם את התורה במדינת ישראל.
    כל כך קשה לסגור כאן את החודש אם אתה לא הייטקיסט….. איך אני אמור לשלם שכר דירה, חשמל מים ארנונה טלפון מזון וביקור שנתי אצל רופא שיניים , כשאני חלק מתנועת ההאטה? איך עובדים בחצי משרה כמוך , ואיך יש כח בכלל לעשות משהו אחרי העבודה? ואיך נהנים מהפריווילגיה של לעשות תואר במדעי הרוח ולישון טוב בלילה – בלי לחשוש ממה יהיה מחר בבוקר, כשנרצה להביא ילדים (מאיפה נביא אוכל? ) או כשנצא לפנסיה (איזו פנסיה?) .
    אני לא מצליח להבין איך כל האתר הזה בר ביצוע במדינה שבה השכר החציוני הוא בערך 6000 שקל. וזה למשרה מלאה, כמובן .
    מה הטריק שמאפשר את כל זה? – כי אני בניגוד אליך מת מפחד, שכל ההאטה הזאת תסתיים בהתרסקות ברגע שנגיע למהמורה (הכלכלית ) הכי קטנה

      

    • עמית נויפלד
      להגיב פברואר 25, 2015

      עמית נויפלד

      תנועת ההאטה מעצם טבעה היא חסכונית מאוד, בין אם זה בקטגוריית המזון (תבשל את האוכל שאתה אוכל, תצרוך מזון עונתי, מקומי וטרי) ובין אם זה בקטגוריית הפנאי (להעדיף בילויים זולים כגון שוטטות, ארוחות משותפות, חופשות נטולות אטרקציות וכו') – המטרה היא למקסם את ההנאה ובמקביל לצמצם את ההוצאה הכספית, וחלק מזה כרוך ב"ויתור" על מה שנראה כורח המציאות לאנשים אחרים: דירה בבעלותם עם משכנתא חונקת, בגדים חדשים, טלפונים משודרגים ועוד.

      אני בהחלט מסכים איתך שבישראל קשה יותר לעבוד בחצי משרה ולחיות בכבוד, ואני משתדל להיות אקטיבי ככל שאני יכול בשינוי המציאות הזאת, אבל בסופו של דבר, הכל זה שאלה של בחירות – על מה אתה בוחר להוציא את הכסף שלך. איפשהו בשלהי התואר השני אכן נתקפתי בחרדה כלכלית קשה, כל החברים שלי נהיו סמנכ"לים ומנכ"לים בכל מיני חברות ואני עדיין הייתי מפדל למשמרות במסעדה שניהלתי. אבל כשניסיתי לחיות בעולם שלהם, לעבוד במשרה מלאה רק כדי לחזור הביתה בערב, לצפות בטלויזיה וללכת לישון מהר מאוד שקעתי בדיכאון. אז בתור התחלה ביטלתי את המנוי לכבלים, ואז זרקתי את הטלוויזיה. ואחר כך הפסקתי להוציא כסף – על בגדים, על רהיטים, על ארוחות במסעדות, על גאד'טים שאני לא יודע להפעיל…

      וברגע שאתה מצטצמם ומוצא דרך ליהנות בלי לבזבז יותר מידי כסף כבר ניצחת את השיטה, ואתה חצי חופשי. אני לא אגזים אם אומר שגם עובדי עוף קור ופרי גליל יכולים "להאט" את החיים שלהם במובן של תנועת ההאטה, מהסיבה הפשוטה שיש להם בחירה כיצד לבלות את זמן הפנאי שכן יש להם – בצפייה בערוץ 2 ושטיפת מוח של פרסומות, או בהליכה ארוכה בערב עם בת הזוג שלהם, רכיבה על אופניים עם הילדים, או אלף דברים אחרים שלא עולים כסף (ועל חלקם נכתב בטור 101 דרכים להאט את החיים)

      האטה לא יכולה להסתיים בהתרסקות כלכלית אם אתה מרגיל את עצמך לחיות ממעט, ולא להיכנס להתחייבויות שאין לך איך לצאת מהן בוודאות. זאת הסיבה שאני לעולם לא אקח משכנתא למשל, וגם לא אביא ילד לעולם לפני שאדע שיש לי איך לכלכל אותו בבטחה.

      מקווה שזה עונה, ולו חלקית, על השאלות שלך. תנועת ההאטה היא באמת עולם ומלואו, גם אני עדיין מגלה דברים חדשים בכל יום, חלקם יישימים יותר וחלקם פחות, אבל האפשרויות הן אינסופיות. תאמץ את מה שאתה יכול מבלי להיכנס לחרדות מיותרות, ולאט לאט תראה איך זה מחלחל ומאפשר לך עוד.

        

  • להגיב מרץ 5, 2015

    לבנה

    תודה על הפוסט הנהדר הזה

      

השאירו תגובה