השעון האיטי שלי

השעון הוא ככל הנראה האנטגוניסט הגדול ביותר של תנועת ההאטה. בהיותו מייצג העריצות המכנית של החיים בעידן המודרני (ולא מעט זה שאפשר את התפתחותה מלכתחילה) נקל להבין מדוע זכה להתנגדויות חריפות מצדם של אנשי רוח, כמו גם בטלנים מקצועיים, כמעט מרגע הופעתו בעולם. למרות האמור, חברה  חדשה לייצור שעונים מנסה בשנה האחרונה לשווק שעונים איטיים תחת המותג SLOW, ולעשות זאת על ידי שינוי טכני קטן, אם כי מהותי, בעיצובו ותפקודו של השעון כפי שאנו מכירים אותו.

"השעון האיטי הוא תזכורת עדינה לכך שהזמן הוא הדבר היקר ביותר שיש לנו, כך שעלינו ללמוד ליהנות מכל דבר שאנו עושים ולהפסיק לרדוף אחרי כל דקה. על מנת שיהיה סמל אמיתי לרעיון זה, השעון האיטי הינו בעל מחוג אחד בלבד, שמשלים הקפה בכל 24 שעות. הוא למעשה נע בחצי מהמהירות של שעון רגיל, אבל מאפשר לך לתפוס במבט אחד את יומך השלם." (מתוך אתר החברה)

שעון בעל מחוג אחד המציג 24 שעות אכן מהווה שינוי מעניין, וייתכן ותהיה לו השפעה כלשהי על תפיסת הזמן של האדם שיענוד אותו. עם זאת, אני לא ממהר להזמין לעצמי אחד. לטעמי, בעולם בו מרבית בני האדם צמודים למחשבים או לטלפונים ניידים, תפקידו של שעון היד הפך להיות פחות טכני ויותר סמלי – להעיד על מעמד והצלחה כלכלית.

באורח מוזר, נראה שכמעט מרגע הולדתם הצליחו שעוני היד להתברג לרשימה האקסקלוסיבית של סמלי הסטטוס הנחשבים, לצד דירות פאר, מכוניות יוקרה, אלכוהול פרימיום וכדומה. בבלוג "ילדים עשירים באינסטגרם" שגיליתי במקרה לאחרונה, תמונות של שעוני רולקס ומותגי על אחרים מופיעות בתדירות השניה רק למכוניות ספורט ובקבוקי דום פרניון, ותהרגו אותי אם אני מבין איך זה קרה.

התהליך בו הפך האזיק (המודרני) המשוכלל ביותר לסמל של הצלחה, באמת נשגב מבינתי. המחשבה שמישהו ירצה להוציא עשרות אלפי שקלים רק על מנת להתפאר בכבלים האוחזים בו מעוררת בי פליאה אמיתית, שלא לומר חלחלה פיזית לעיתים. בעבר, אחד מחברי הקרובים, המתהדר בעצמו בשעון בערך נקוב של חמש ספרות, ניסה להסביר לי כי בימינו, שעון יקר הוא אביזר בסיסי ונחוץ להתקדמות במקצועות מסוימים, משמע, אם הינך חפץ בקריירה מרשימה בתחום עריכת הדין, הפרסום, עולם העסקים (ובשנים האחרונות דומה שגם בפוליטיקה) עליך להצטייד מבעוד מועד בשעון הנכון, ולדאוג לשדרג אותו ככל שאתה מטפס בסולם ההכנסה/הדרגות.

מעבר לעובדה שבעולם מסתובבים לא מעט אנשי קריירה מצליחים העונדים שעונים זולים (או בכלל לא), חשוב להבין כי מאחורי ההיגיון העקום הזה, מסתתר מהלך מעגלי הנובע מתפיסה שגויה של רעיון הקריירה. זו האחרונה ניזונה מתפיסות דתיות עתיקות שהשתרשו בעולם המערבי, הגורסות כי הצלחתו של האדם בעבודתו היומית מעידה על היותו אחד מבחיריו של אלוהים, ואיזו דרך טובה יותר יש להחצין את ההצלחה, אם לא באמצעות סמלי הסטאטוס המקובלים. בדרך אנחנו כמובן צריכים להשקיע בעבודה מעל ומעבר לרצוי, ועל חשבון זמן הפנאי, החברים והמשפחה. כתבתי על כך בפרק 25 של הטור "101 דרכים להאט את החיים" (ואני ממליץ בחום לקרוא אם טרם יצא לכם), אולם בשלב זה נחזור לשעון.

קצת אחרי אותה שיחה, ומעט אחרי שחברי החל לענוד את שעון היוקרה שקיבל כמתנה לחתונתו (עד אז יש לציין לא ענד שעון מעולם, וכבר ביום הראשון הבוס זיהה ממרחק את השינוי, קרא לו אליו והחמיא על הרכש החדש והנוצץ) צעדתי אני לחנותו של שען ברחוב אלנבי בתל אביב, בחרתי שתי רצועות מתכת פשוטות והסברתי לאדון את מבוקשי. בהתחלה הוא הביט בי בתמיהה, אולם לאחר כמה רגעים הוא התרצה – עבודה זאת עבודה. כאשר סיים את מלאכתו, ויש לציין כי היה מדובר בעבודה של כמחצית השעה, היה נדמה לי שהוא אף משועשע משהו, ולראייה חייב אותי רק בעלות הרצועות עצמן (100 ש"ח).

מאז ועד היום (קצת יותר מעשור), אני עונד את השעון האיטי שלי בגאווה ובמסירות. מעבר לעובדה שהוא טומן בחובו, לתפיסתי, את מהות הסלואו האמיתית, הוא גם מספק לי לא מעט רגעים מספקים, בעיקר בפגישות עם בכירים מעולם העסקים, המרוויחים משכורות של שישה אפסים ובהתאמה מתהדרים בשעונים המתאימים – אין דבר המסב לי קורת רוח רבה יותר מלהבחין באחד מהם מנסה לפענח מהו המותג המבצבץ מתחת לדש השרוול, ומההבנה שחוסר יכולתו לעשות זאת ייתכן ומשחק לטובתי.

 

היה ואתם עובדים באחד מהמקצועות "המחייבים" אתכם לענוד שעון יוקרתי על מנת שתוכלו להתקבל למועדון הסגור, אני ממליץ בחום על הרעיון, הוא יחסוך לכם ממון רב, ויהפוך אתכם למשבשי תרבות אמיתיים.

______

באותו נושא

קיצור תולדות השעון

______