יום העסקים הקטנים

בעוד יומיים, ובין התאריכים 29-30 בינואר, ייערך "יום העסקים הקטנים" בפעם השלישית בישראל. האירוע, שהחל את דרכו בארה"ב, אומת הקניונים והרשתות, בשנת 2010, עשה עלייה וגוייר תחת חסותו של בנק הפועלים, והשנה הצטרפה גם חברת "אמריקן אקספרס" לנותני החסות. שני הגופים מציעים אינדקסים, האחד באתר "מאקו" והשני באתר ייעודי שהוקם, ומקדמים את היום בכלי התקשורת והרשתות החברתיות. לטעמי, והגם שיש לשמוח על כל יוזמה המסייעת להעלאת המודעות לחשיבותם של העסקים הקטנים לכלכלה, מסגורו של הנושא תחת הכותרת "יום" (ראו גם: יום כדור הארץ, יום ללא קניות, יום ללא עישון וכו') עלולה לצור מראית עין של יציאה מידי חובה, שלא לומר ציניות לשמה – שני הגופים המקדמים את היוזמה אינם, לטעמי, מפטרוני העסקים הקטנים במהלך השנה כולה.

לאור האמור, החלטתי לקבץ עשרה פוסטים (מתוך כמה עשרות שנכתבו במהלך שלוש השנים האחרונות) שעוסקים בנושא תרומתם של העסקים הקטנים לכלכלה, והסכנה הטמונה בכלכלת התאגידים והרשתות שהולכת ופושה בכל חלקה טובה. כל אחד מהפוסטים יכול, בפוטנציאל, לשכנע בפני עצמו מדוע "יום העסקים הקטנים" צריך להתרחש בכל יום נתון, כך שאתם מוזמנים לבחור כותרת אחת המושכת את עיניכם, ולאחר הקריאה לחזור ולשנן את המילים: רק לא רשת, וכבר החיים הרבה יותר יפים.

 

1. מבוא לכלכלה אנושית – 3 – כולבו יחזקאל כמשל

"בסופו של יום, מרביתנו פשוט לא טורחים לבדוק. במקום לעשות סיבוב רגלי בשכונה בה אנחנו גרים ולהשוות מחירים, אנחנו מקבלים כמובן מאליו את הטענה כי הרשתות הגדולות זולות יותר מהחנויות הקטנות. כאשר ‘שופר סל’ ו’מגה’ מנהלות מלחמת מחירים על שלטי חוצות, אנחנו מקבלים את הרושם שסל המוצרים שלנו הולך ונהיה זול, אבל אסור לנו לשכוח שדווקא לרשתות הגדולות הכי קל לתאם מחירים, להציג מצג שווא של תחרות, ולתקוע אותנו בקופה עם חשבון שכולל כבר גם את הוצאות הפרסום." (לקריאת הפוסט המלא)

2. "חנות החברה" הגדולה בעולם פונה אל עובדיה בבקשה לעזרה

"אם אתם שואלים אותי, לוולמארט לא צריכה להיות כל התנגדות להעלאת שכר המינימום, אחרי הכל, בחלקים נרחבים של ארצות הברית היא כבר הפכה מזמן ל”חנות חברה” – מושג שהוטבע בשנות הארבעים של המאה שעברה, כאשר בעיירות מבודדות בהן כל התעסוקה היתה מבוססת על חברה פעילה אחת (עיירת כורים למשל) היתה נפתחת חנות בבעלות החברה אשר היתה מספקת את כל צרכיהם של העובדים, החל במזון וכלה במלבושים. באופן כזה נהנתה החברה פעמיים, הן מהתפוקה של עובדיה בשעות העבודה, והן מהמשכורות הזעומות שלהם שהוזרמו ישירות חזרה לכיסה דרך החנות שבבעלותה." (לקריאת הפוסט המלא) (פורסם גם ב"הארץ")

3. להציל את טוראי קובלנץ

"…אם כן, במגזר הערבי רגילים לקנות מחברים ומבני משפחה, ובכך למעשה לדאוג שהקהילה הקרובה תהיה הנהנית הישירה מן העסקאות, תוך שימור תזרים המזומנים בכלכלה המקומית, עובדה שמהווה כמובן בעיה עבור קבוצת ברונפמן, כיום בעלת השליטה היחידה ברשת איקאה, וחברי ההנהלה העולמית. אבל אל דאגה, לקברניטי הרשת יש כמובן פתרון למצוקה – חינוך מחדש. רשת איקאה פועלת לשנות את המצב באמצעות פעילויות כמעט חינוכיות, המקרבות את אותם פלאחים חסרי מודעות אל עולמן הנפלא של הרשתות – ניאו קולוניאליזם במיטבו. אם היו אלה אינדיאנים אין לי ספק שגל היתה מציעה פשוט להשקות אותם בוויסקי זול." (לקריאת הפוסט המלא) (פורסם גם ב"כלכליסט")

מהפך-בצפון

מהפך בצפון

4. על מחירי הבשר הגבוהים והיעלמות בתי המרקחת הפרטיים

"ואכן, זאת הבעיה העיקרית הנובעת מהיווצרותן של חברות ורשתות שגדלו מעל ומעבר לרצוי. לא העובדה שהעושר נצבר בידיהם של מעטים, לא העובדה שנוצר מעמד חדש של אריסים, אלה התוצאה הברורה והמיידית של דואופול השולט בשוק – היעדר תחרות אמיתית. כשאתה חבר במועדון מצומצם של חברות השולטות בשוק, אין לך באמת מוטיבציה לנענע את הסירה, וחמור אף מכך, קיימת סבירות גבוהה וקלות יחסית לאופציה של תיאום מחירים בין השחקנים הראשיים." (לקריאת הפוסט המלא)

5. יום ללא סופרמרקטים – מהאחד באפריל ועד אחרית הימים

"לרשתות יש השפעה מיידית על מעגלים שניים ושלישיים של יצרנים, בעלי מקצועות חופשיים וספקים. אותם 400 נגרים שסגרו את דלתותיהם לאחר כניסתה של איקאה לשוק שכרו 400 חללי עבודה, העסיקו 400 עוזרים לפחות, 400 עורכי דין, 400 מנהלי חשבונות, 400 סוכני ביטוח, 400 נהגי הובלות, אכלו ב- 400 מסעדות פועלים קטנות וכך הלאה. רשתות, מנגד, ישאפו תמיד לצמצום, סליחה, ל”התייעלות” כוח העבודה המקצועי. כך למשל פעלה רשת סופר פארם כאשר החליטה לפטר 90 רואי חשבון שאיישו עד אז כל סניף וסניף." (לקריאת הפוסט המלא) (פורסם גם ב"כלכליסט")

6. חדשות גדולות מעסקים קטנים

"קמפיין “רק לא רשת” שמתנהל באתר זה מיומו הראשון וקורא לציבור הצרכנים לחזור ולקנות בעסקים הקטנים, נתקל שוב ושוב בתגובה טיפוסית הגורסת כי עסקים קטנים לא יכולים להתחרות ברשתות הגדולות משום שלאלה האחרונות יש את היכולת ללחוץ על ספקים ולזכות במחירים נמוכים. הגם שבכל פעם שכתבתי על הנושא הבהרתי באותות, לינקים ומופתים שאותה הנחה לא מגולגלת לכיסם של הצרכנים, ואף להיפך – שהרשתות הגדולות מנצלות את כוחן על מנת לתאם ולהעלות מחירים – הרי שאני שמח לדווח על מספר יוזמות בהן נתקלתי בשבועות האחרונים, אשר מבקשות לבטל את אותו יתרון דמיוני." (לקריאת הפוסט המלא) (גירסא מקוצרת גם ב"כלכליסט")

המכולת-בשכונה1

המכולת בשכונה

7. חייו של הקניון ומותו של הרחוב

"מעבר לפגיעה המתמשכת במרכז העירוני שוקק החיים והמסחר (מרבית הקניונים ממוקמים בשולי הערים), הקניונים אחראיים גם ליצירת האחדה ולהרעה במצבם של העובדים. התופעה הראשונה מתרחשת בשל השליטה המוחלטת של הרשתות על שטחי המסחר בקניון – השכירות הגבוהה, כמו גם כללי התצוגה הנהוגים, מבטיחים שלעולם לא נמצא בתוככי קניון חנות קטנה לספרים משומשים. בפועל, וכתוצאה מכך, כל הקניונים בישראל, מאושרים ואומללים כאחד, דומים זה לזה במאת האחוזים. ה”מגוון” הרחב שהקניון מתיימר לספק אינו אלא מצג שווא – בפועל, האפשרויות שלנו כצרכנים, הסטנדרטים אליהם אנו נחשפים, מגוון המוצרים כמו גם האנשים שיכולים לספק אותם, הולך ומצטמצם פלאים." (לקריאת הפוסט המלא)

8. נוסד בשנת…

"בעבר, מרבית בעלי העסקים היו נוהגים לתלות שלטים דומים על דלתות חנויותיהם. אחרי הכול, מה יכול להעיד בצורה טובה יותר על איכותו של העסק, מאשר מבחן העמידות שלו לאורך השנים, התחרות העזה והאופנות המתחלפות. יותר מכך, העובדה שבעל העסק תולה את השלט בפתח חנותו מעידה על היותו גאה במקצועו ובשירות אותו הוא מעניק, יהיה הוא סנדלר, בעל בית קפה או מוכר מכשירי כתיבה. זהו, לטעמי, זכר לתקופה בה מקצוע היה לא רק דרך למציאת פרנסה, כי אם דרך חיים, ובאמצעותו יכול היה האדם להחצין את אופיו, את טובו (או חוסר טובו) ולהביא את מכלול כישוריו החברתיים לכלל ביטוי." (לקריאת הפוסט המלא)

9. מבוא לכלכלה אנושית – 5 – לאהוב מורד

"כחלק מפרויקט צילום יצאתי לחפש בתי עסק שפרשו מהמרוץ אחר הטרנדי, המעוצב והחדשני. בשיטוטיי גיליתי שקיימים עדיין לא מעט חנויות ועסקים בני 40, 50, 60 שנים ויותר שמתקיימים בצניעות ובמרכזם ניצב בדרך כלל אדם שהחליט שלא להיכנע לאידאל היופי המושלם ולתת כבוד לסביבה שליוותה אותו לאורך השנים. בבתי העסק הנדירים האלו מרגישים את צלקות הזמן, מבחינים בצבע שדהה, בחלודה ובכתמים. הריהוט נסדק לאורך השנים והחתכים, הקילופים ושאר סימני השחיקה  – הם עדות לחיים שלמים. חפצים שהזדקנו בכבוד עם בעליהם ולא הוחלפו עם הסדק הראשון." (לקריאת הפוסט המלא)

קונדיטוריה-אלברט

צילום: אסי חיים

10. רק לא רשת

"התפתינו, באין מילה טובה יותר, להבטחות שווא ולמבצעי בזק. מכרנו את הרחוב, את השכן ואת עתידנו כקהילה, בתמורה למבצע של שניים במחיר אחד. את חנות הצעצועים הקטנה החלפנו בתמורה לזוהר הנוצץ והיקר של טויז’ אר אס, את חנות הספרים שמעבר לפינה, שם המוכרת הכירה אותנו ואת טעמנו האישי, זנחנו בעבור קניית ספרים לפי משקל. את חיים מהטמבוריה, אותו אחד שהיה עושה עבודות קטנות כמעט בכל דירה בשכונה, שלחנו להיות דודו בהום סנטר, לעבוד בשכר מינימום, ולהשלים הכנסה בשעות הערב." (לקריאת הפוסט המלא)

________

קריאה נעימה
________

תגובות6

  • להגיב ינואר 27, 2015

    עמוס

    "שני הגופים המקדמים את היוזמה אינם, לטעמי, מפטרוני העסקים הקטנים במהלך השנה כולה."

    זהו אולי האנדרסטייטמנט של השנה. יום העסקים הקטנים מביא לי את הסעיף בכל רמ"ח איבריי. למעלה מ-60% מהעסקים הם עסקים קטנים ובינוניים אבל הם מקבלים אחוז מזערי מהאשראי מהבנקים, המעדיפים במקום זאת להעניק אשראי לטייקונים ולממנפים.
    מעצבן, מקומם. ואז עוד יש להם את הצביעות הזו, יומיים בשנה פתאום להזכר בכל האנשים האלה. איכס.

      

    • עמית נויפלד
      להגיב ינואר 28, 2015

      עמית נויפלד

      אתה לגמרי צודק, ניסיתי להיות סרקסטי אבל כנראה ללא הצלחה

        

  • להגיב ינואר 28, 2015

    גד להב

    רק לא רשת!

      

  • להגיב ינואר 28, 2015

    אורלי

    אותי מדאיג הקושי של העסקים הקטנים לשרוד, המיסים הגבוהים. חוסר הביטחון הכלכלי. איך יתכן שעצמאים משלמים סכומים גבוהים להיטוח לאומי אך אינם זכאים לדמי אבטלה?
    המדינה רוכבת על גבם של עסקים קטנים ובנק השודדים עושה להם יום חג.

      

  • להגיב פברואר 3, 2015

    שירה

    ישנה בעיה קטנה בעניין הזה וזה לא רק התמחור. אני זוכרת תקופה שהייתי מטעמים עקרוניים קונה רק בחנויות פרטיות בהדר שבחיפה וכמעט כל פעם עשקו אותי, מכולות כל הזמן, פעם אחת גם בית מרקחת וכמובן, בשוק. במדינה שאני חיה בה עכשיו אני קונה רק בחנויות פרטיות ומגוונת ביניהן. אני לא נכנסת לשום סופר ושום רשת. גם את הבגדים קניתי בחנות של בגדים לפי קילו.
    יש בעיה בישראל והיא רמאויות ותחמנויות והיא רווחת בעסקים פרטיים. ברגע שאנשים בישראל יוכלו גם להאמין אחד לשני ולא לעמוד על המשמר על כל קניה, יכול להיות שיהיה שינוי (כי אין ספק שחוויית הקניה בסופר היא חדגונית, מנוכרת ומשעממת).

      

    • עמית נויפלד
      להגיב פברואר 3, 2015

      עמית נויפלד

      אני לא חושב שאפשר לטעון את זה באופן גורף, ואם אני לא טועה התייחסתי לזה בעבר, אבל לא זוכר איפה. אני לא מצפה שאנשים יהיו פראיירים ו"ייתרמו" לעסקים קטנים שעושקים אותם. אבל בתור מישהו שכבר שנים קונה רק בעסקים קטנים אני יכול לדווח בלב שלם שאני לא נתקל בתופעה שאת מתארת, ובדרך כלל גם להפך.

        

השאירו תגובה