רפואה איטית – חלק ראשון – ההומיאופת שהציל אותי

בשנת 2001 טסתי לחופשה של חודש בתאילנד. לאחר מסע בן כשלושים שעות הגענו לבסוף לאי קופנגן, ובשעות הערב המאוחרות צעדנו אל עבר הקקטוס, הבר היחיד שפעל באותם ימים על החוף. לאחר כשלוש שעות של בילוי במקום הכרתי את קוני, גרמניה זהובת שיער ותכולת עיניים. רקדנו זה לצד זו, ולאחר שהיא החמיאה לי על סגנון הריקוד שלי (טכניקה המבוססת על שתייה בלתי מבוקרת של וויסקי מקומי, ובקבוקוני רד-בול מקוריים, שמעולם לא קיבלו את אישור משרד הבריאות האירופאי לשיווק) נסחפנו לשיחה שהסתיימה עם הזריחה באחד החופים היפים בתבל. לא היה צריך יותר מזה כדי שנתאהב.

חודש שלם בילינו יחדיו באיים (קופגנן וקוטאו למי שממש חייב לדעת) ולאחר עוד שלושה לילות בעיר בנגקוק נפרדנו בשדה התעופה בדמעות, רק על מנת לשוב ולהיפגש בתל אביב כעבור מספר שבועות. זו היתה הפעם הראשונה של קוני בישראל, אך לא האחרונה – במשך השנה וחצי בהן היינו זוג לכל דבר ועניין, היא הגיעה לעוד ביקור אחד, ואני מצידי טסתי לא פחות מארבע פעמים לגרמניה על מנת לבקר אותה.

תאילנד

עם קוני באיים

 

במהלך הביקור הרביעי הציעה קוני שניסע לסוף שבוע ארוך בעיר מולדתה ברלין. חברה טובה שלה עמדה להתחתן וזו היתה הזדמנות טובה להכיר גם את הוריה ואחותה אותם טרם פגשתי. מאחר וכרטיס רכבת עלה סכום לא מבוטל בחרנו להגיע בטרמפים (דרך מקובלת להתניידות בגרמניה), ולא התקשינו למצוא ברשת נהגים ששמחו לצרף אותנו לנסיעה בתמורה להשתתפות בהוצאות הדלק. במהלך הנסיעה, שנמשכה כשבע שעות במצטבר, התחלתי לחוש לא בטוב. לא ייחסתי לזאת חשיבות רבה שכן בתור ילד נהגתי לחוש בחילות בנסיעות ארוכות, אולם ההרגשה המזופתת המשיכה ללוות אותי גם הרבה אחרי שנפרדנו לשלום מהנהג האחרון.

במשך שלושה ימים חשתי בחילות קשות וחוסר תאבון, וכאשר הכרחתי את עצמי לאכול הייתי מקיא. בשלב זה עדיין ניסיתי לשכנע את עצמי כי מדובר לכל היותר במשהו רע שאכלתי, וציפיתי בקוצר רוח לבוקר שבו אתעורר ואחוש טוב יותר. נפרדתי מקוני בשדה התעופה לאחר חמישה ימים של בחילות והקאות, וציפיתי בקוצר רוח לנחיתה בארץ, למרק של אימא ולמיטה בבית. הייתי בטוח שזה כל מה שאני צריך כדי לחזור לעצמי, אבל טעיתי. המצב לא השתפר ואף החריף. במשך כמעט שלושה חודשים נוספים המשכתי לחוש ברע, להקיא על בסיס יומיומי, ולסבול מחוסר תאבון שכל פקיר הודי היה מוכן להקריב כליה בשבילו.

אני וקוני בברלין

היום השני בברלין, בשלב הזה אני כבר מרגיש כמו תאונה, אבל ממשיך לחייך רגיל (חדי העין יכולים להבחין שאני לובש את אותה חולצה מהתמונה על הסירה)

 

כאשר טסתי לגרמניה הייתי בעיצומה של תקופת אימונים אינטנסיבית – ארבע לילות בשבוע, לאחר סיום המשמרת במסעדה בה עבדתי, היינו אני וחבר נוסף יוצאים לריצה של כעשרה ק"מ על הטיילת, ואז חוזרים אליו הביתה לאימון משקולות על הגג. ההקפדה המתמשכת על שגרת האימונים נשאה פירות – אחוזי השומן בגופי צנחו, שריריי התנפחו, וכאשר טסתי לברלין שקלתי 72 קילו והיה אפשר לראות גם בעין בלתי מזוינת "ריבועים" בבטני.

שלושה חודשים אחרי שחזרתי שקלתי 61.5 קילו, הייתי חיוור, חלש, ובעיקר מיואש. בשלב הזה כבר הייתי משוכנע שיש לי סרטן קטלני ובזתי לרופאים שטרם הצליחו לזהות אותו, ולא שהם לא ניסו – צילומי מעיים, אולטרא סאונד בטן, גסטרוסקופיה, אינספור בדיקות דם ומגוון מעניין למדי של כדורים היו בשלב זה כבר מאחורי, ויוק – עמית מקיא ועולם הרפואה שותק.

מתאמן 2

תמונות קשות לצפייה, אבל רק כדי שתדעו שאני לא סתם אומר

מתאמן 1

וכן, זה בסדר, הסתפרתי מאז.

 

בשלב מסוים הבנתי שרופא המשפחה שלי אובד עצות. הירידה המתמידה במשקל הגוף בהחלט הטרידה אותו, אולם כל בדיקה אליה נשלחתי חזרה עם תוצאות תקינות. מאחר וגם אני הייתי מיואש ומותש, שאלתי מה דעתו שאפנה להומיאופת. הוא הרים אלי זוג עיניים מופתעות ואני בתגובה נופפתי בפניו בעלון הטיפולים האלטרנטיביים שהקופה מציעה, אותו קראתי רבע שעה קודם לכן בחדר ההמתנה. הוא חשב על זה מספר שניות ואז משך בכתפיו, "אני אעמוד מאחורי כל החלטה שלך", אמר, ואני עניתי במילותיו של יורם גאון מהסדרה "קרובים קרובים", "אם זה לא יזיק זה בטח גם לא יועיל".

שבוע אחר כך התייצבתי במרפאת המומחים האלטרנטיביים באבן גבירול, ולאחר סקירה של התיק הרפואי שלי הופניתי לחדרו של דוד שלזינגר, מטפל בהומיאופתיה קלאסית. במשך יותר משעה ישבתי בחדרו ודיברנו, אני סיפרתי לו על הבחילות, ההקאות, חוסר התיאבון, הירידה במשקל, הבדיקות שעברתי עד הגעתי אליו והתרופות שלקחתי. הוא מצידו סיפר לי על עקרון הבסיס של ההומיאופתיה – טיפול באדם ולא בסימפטום – ולאחר מכן העברנו עוד כארבעים וחמש דקות בשיחה אישית שבאותה סיטואציה עלי להודות נראתה לי מעט מוזרה ותלושה.

לאורך כל המפגש דוד המשיך להקליק עם העכבר על טבלה צבעונית שהיתה פרוסה על מסך המחשב שלו, ולבסוף הוא העניק לי מרשם לתרופה, ואת מספר הטלפון שלו. שתי ההנחיות היחידות שקיבלתי היו לקחת את התרופה בשעות הצהריים המוקדמות, ולרשום במחברת את החלומות שיהיו לי בלילה הראשון. את הראשונה מלאתי כלשונה, את השנייה לא.

ביום שישי בבוקר אספתי את התרופה מבית המרקחת ההומיאופתי והלכתי לביתי. חיכיתי עד השעה אחת לערך ואז הוצאתי אותה מהשקית. הקופסא הקטנה והגלילית שאחזתי בידי היתה מלאה בכדוריות צבעוניות קטנות, קצת כמו ציפוי לעוגת יומולדת, ולפי הנחייתו של דוד שפכתי אותן מתחת ללשון והנחתי להן להתמוסס באיטיות. לאחר מכן אני זוכר שיצאתי מביתי. תכננתי ללכת לספרית הדי.וי.די שנמצאת במרחק של כעשר דקות הליכה, אולם כבר באמצע הדרך התחלתי לחוש ברע, ולפיכך חזרתי הביתה ונכנסתי למיטה.

במשך שלושה חודשים רצופים הרגשתי לא טוב באופן כללי, אבל שלוש שעות לאחר נטילת התרופה הייתי במצב שגרם לתקופה הזו להיראות לפתע באור חיובי. קשה להסביר במילים מה חשתי. זה היה שילוב של הרגשה פיזית רעה, חולשה איומה, חוסר אונים, ייאוש מוחלט ובדידות אינסופית – אני זוכר כמו מתוך הזיה שכמהתי באותם רגעים להיהפך לנקודה קטנה יותר ויותר ולהיעלם, או לחילופין, לטפס לקומה השלישית בבניין ולהשליך את עצמי מטה על מנת לגמור אחת ולתמיד עם העניין. למרבה המזל התקשיתי אפילו לעמוד.

ליד המיטה הכנתי מחברת לרישום חלומות ועליה היה רשום מספר הטלפון של דוד. למרות שהשעה היתה כבר כמעט שש בערב התקשרתי אליו, והוא ענה מיד.

"דוד", אמרתי לו, "זה עמית. אני לא יודע מה נתת לי, אבל אני הולך למות."

"מצוין", הוא ענה, "זה עובד".

אלה היו ללא ספק ארבעים ושמונה השעות האומללות ביותר בחיי, ובמהלכן כמעט ולא יצאתי מהמיטה, אולם בראשון בבוקר התעוררתי, ולראשונה מזה זמן רב חשתי בשמץ של אופטימיות זהירה. יצאתי מהבית והסתובבתי במשך שעה ברחוב, הסתכלתי על אנשים הממהרים ממקום למקום, יושבים בבתי הקפה, מדברים או קוראים עיתון, וחזרתי להאמין שאני יכול להיות בדיוק כמוהם, לדבר על דברים לא חשובים, לצחוק, לאכול, להתווכח בקול, לשתות, או בקיצור, לקחת חלק בחיים שוב.

אחה"צ נסעתי לבית הורי ואכלתי קציצות ותפוחי אדמה בתנור, זו מנה שאף פעם לא אהבתי אבל באותו יום אכלתי כפול מהרגיל. שלושה חודשים אחרי שהקאתי פעם ראשונה בברלין, ועשרה קילו פחות, לראשונה הייתי רעב, ואלוהים, כמה התגעגעתי לתחושה הזו.

במבט לאחור, דוד שלזינגר היה ההומיאופת שהציל אותי, ועם זאת אין בכוונתי לטעון כי ההומיאופתיה בכללותה הנה פרקטיקה שתרומתה לריפוי מחלות הוכחה, ולמען האמת עלי להודות כי מרבית העדויות המדעיות הקיימות כיום מעידות דווקא שההיפך הוא הנכון. אני כן מבקש לטעון שבעבורי, ובאותה נקודת זמן, המפגש עם דוד, והתרופה שרקח בעבורי, היו בדיוק השילוב לו הייתי זקוק על מנת להיחלץ מהמצב הפיזי והנפשי אליו נקלעתי, ואם קורא כזה או אחר רוצה למלמל "פלצבו" בעת קריאת שורות אלה, לא נותר לי אלא לחייך – מחקרים מרתקים מהשנים האחרונות מוכיחים באופן חד משמעי את יעילותם של טיפולי הפלצבו, אולם על כך בחלקים הבאים.

_______

אקופונקטורה, טווינה, ג'ין שין, איור ודה, שיאצו, רייקי, הילינג, צ'י גונג, טיפול במגנטים, טיפול בצמחי מרפא, אוסטאופתיה, נטורופתיה – ההומיאופתיה הקלאסית בה טופלתי היא רק שיטה אחת מיני רבות (וכאמור, לאו דווקא המבוססת מביניהן), הנכנסות תחת הקטגוריה "רפואה אלטרנטיבית", אשר ידועה גם בכינוי "רפואה משלימה".

בספרו "בשבח האיטיות" הקדיש קרל אונורה פרק שלם לתחום הרפואה האיטית – ענף של תנועת ההאטה תחתיו חוסה תחום הרפואה האלטרנטיבית, לצד ביקורת על עולם הרפואה הקונבנציונלית. עד היום הנושא כמעט ולא עלה באתר סלואו, אולם ויכוח אמוציונאלי מאוד אליו נחשפתי לאחרונה הביא אותי להעלות את סיפורי האישי על הכתב.

בעשורים האחרונים זוכה הרפואה האלטרנטיבית לפופולאריות רבה, והביקוש לטיפולים השונים שמוענקים באמצעותה הביא גם את קופות החולים הממוסדות להקים מחלקות ייעודיות, ואת חברות הביטוח למכור כיסויים פרטיים לטיפולים משלימים. באורח כמעט צפוי, הפריחה של התחום מעמידה לו גם מתנגדים רבים, המבקשים להציג את התעשייה כולה כתחום שרלטני שלא רק שאינו מביא מזור למטופליו ומבזבז לשווא את כספם, אלא גם יכול להביא עמו סכנה אמיתית לבריאותם.בשני הפוסטים  הבאים אבקש להאיר את הסיבות לצמיחתו חסרת התקדים של התחום, להבהיר מדוע אני מאמין כי תרומתו לעולם הרפואה ככלל הנה חשובה ומשמעותית, ולנסות ולתחום את גבולותיו, לטובת וויכוחיים עתידיים בהם אולי תמצאו עצמכם מעורבים.

_______

לחלק השני – פלצבו, נוצבו, שיבולת שועל והצהרת בייג’ינג

_______

תגובות6

  • להגיב ינואר 10, 2015

    רונה

    הפוסט הכי טוב.

      

  • להגיב ינואר 12, 2015

    דאפי

    תודה על השיתוף

      

  • להגיב ינואר 28, 2015

    שירה

    משתתפת בצערך על תקופת מחלה כל כך ארוכה ומסתכלת ושמחה שיצאת מזה. יש לך מושג מה זה היה בכלל?

      

    • עמית נויפלד
      להגיב ינואר 28, 2015

      עמית נויפלד

      לצערי לא. אחרי שהמצב השתפר הרופא העלה סברה שזאת היתה מחלת הנשיקה, אבל הוא חסך לקופת החולים את ההוצאה שכרוחה בבדיקה, כך שלעולם לא נדע.

        

  • להגיב יוני 22, 2016

    מור

    מרתק, מעניין מה היה בכדור הצבעוני הזה..

      

  • להגיב יוני 23, 2016

    מרים

    דיויד שלזינגר הוא הומיאופת מצוין!

      

השאירו תגובה