תקופת הרנסנס (מאות 14-16), על הישגיה בתחומי הרוח, הספרות, ההשכלה והאמנות, ראויה ללא ספק להיות מתוארת כמהפכה תרבותית, אולם מהפיכה זו הקיפה לא יותר מכמה רבבות, שחסו תחת הגנתם של האצילים ובעלי ההון. בעבור שאר ארבעים מיליון תושבי יבשת אירופה, חשובה יותר היתה ההפיכה הפסיכולוגית שנוצרה בתקופה זו, אשר הביאה להולדתו של האינדיבידואל. בעוד שבימי הביניים תפס עצמו היחיד כחלק ממערך חברתי וקהילתי, ובן למעמד ספציפי, הרי שהרנסנס העלה על נס את היחיד כפרט בודד, בלתי תלוי בסביבה, אשר נישא באופן עצמאי על גלי יוזמתו האישית.
כתוצאה מתפיסה חדשה זו של האדם, והתערערות החלוקה למעמדות, אבד לאדם בן אותה התקופה גם ממד הביטחון שהיה כה אופייני לימיי הביניים, ונבע בעיקר מהעדרה של התחרות האישית – באותם ימים, מי שנולד איכר ידע שגם ימות איכר, תארי אצולה הועברו בירושה, וסוחרים בערים התאגדו בגילדות שהבטיחו אפס תחרות, גם אם על חשבון הכנסה צנועה. האדם תפס את עצמו רק כחלק מהקהילה והמעמד בו הוא חי, והמודעות לעצמי והייחודי טרם התקיימה. בנוסף, הכנסייה הקתולית באותה תקופה הצליחה לכונן יחס אתי כלפי העבודה ולא הותירה כל מקום לפעילות כלכלית שאינה קשורה לתכלית מוסרית – שימורו של האדם עצמו ועזרה לשכנו. במובן זה של העדר תחרות האישית והכלכלית, ניתן לדבר על ימי הביניים כעל תור הזהב של מושג "הקהילה", על כל המשתמע ממילה זו – אחריות הדדית, שיתופיות, עזרה לזולת, תמיכה נפשית ונחמה רוחנית.
הופעתו של האינדיבידואל, בגרסתו המודרנית, סימנה את תחילת הסוף בעבור מושג הקהילה, ואת ניצניה הראשונים של הכלכלה הקפיטליסטית הקשוחה. היוזמה האישית הובילה לתחרות בין בעלי מלאכה, ומעמדן של הגילדות התפורר, מותיר אחריו בעלי מקצוע רבים, אומנים בתחומם, שנאלצו למצוא את פרנסתם בדוחק כעובדים לפי שעה במפעלים הגדולים שהוקמו בערים. גם מצבם של האיכרים היה בכי רע, בעודם סובלים יותר מבעבר מנחת זרועם של בעלי האדמות שביקשו למקסם את רווחיהם על חשבונם. את הגישה המוסרית לעבודה החליפה הגישה התועלתנית, וההון תפס את מקומו כקובע המעמד, הכבוד, ולבסוף גם השלטון. הפרט היחיד ניקלע למרוץ עכברים אנושי, בו הוא מוצא עצמו בודד לנפשו, מנוכר לסביבתו, ונאבק על מנת להצדיק את קיומו החברתי באמצעים כלכליים.
לצד תחושת הבידוד והניכור, היתה להופעתו של האינדיבידואל גם השפעות חיוביות חשובות – הגברת החופש האנושי, עליית התבונה והחשיבה הביקורתית, גדילה ביצרנות האישית ועיצוב תפישת האוטונומיה הפרטית – כל אלה ועוד רבות אחרות סייעו בכינונה של החברה האנושית כפי שאנו מכירים אותה כיום, וכפי שכתב אריך פרום בספרו "מנוס מחופש": "אילו רק היה תהליך ההתפתחות האנושית הרמוני, אילו היה מתנהל לפי תוכנית מסוימת, אזי שני היבטיו של תהליך זה – ההתחזקות וההתייחדות הגוברת – היו מגיעים לאיזון מושלם."
למרבה הצער, איזון הוא כנראה דבר מה שאנו לא ממש טובים בו כחברה.
בין איין ראנד לקרל מרקס
בימינו, ולאור וויכוחים בנושא בהם יצא לי להשתתף (בעיקר כצופה דומם), דומה שיש לאדם שתי אפשרויות בלבד, להיות אינדיבידואליסט גאה, על-אדם שזה הרגע סיים את לימודיו בבית מדרשה של איין ראנד, או לחילופין, קולקטיביסט הממלמל בסתר את כתביו של מרקס ומצפה בקוצר רוח למהפכה הקומוניסטית הבאה.
קיצוניות יכולה לנבוע משטחיות, או מצורך בהיבדלות ועוגן ברור וחד משמעי בחיים. בשני המקרים היא מובילה כמובן לעיוורון חלקי או מוחלט למציאות המורכבת והעשירה.
בדת הבודהיסטית קיים רעיון ה"אין אני" שמעורר בדרך כלל התנגדות, שכן הוא עושה שימוש במילה שהפכה זה מכבר למוקצה מחמת מיאוס – תלות. אחד התרגילים הראשונים בבודהיזם הינו הניסיון להגדרה עצמית: "אמור לי מה אתה", מבקש המורה, והתלמיד משיב: "אני אבא ל… אני עובד ב… אני חבר של… אני אוהב פעילויות ב…", וכך הלאה. כל ניסיון להגדרה עצמית בהכרח עובר דרך העולם שמחוץ לנו, ומכך משתמע שתפיסת האינדיבידואליזם, ההגדרה וההגשמה העצמית שכה מאפיינות את העולם המערבי, הינה אבסורדית מטבעה. לאדם אין קיום מחוץ לחברה בה הוא פועל ולחייו אין משמעות מעבר לקשריו עם הזולת, עם "האחר".
מנגד, הקולקטיביזם בצורתו הרדיקלית (הקומוניזם למשל) גובה מחיר כבד מחירות הפרט, ובהתחשב בכמות הדם, היזע והדמעות שנשפכו לאורך ההיסטוריה המודרנית על מנת להשיג את אותה חירות ברוכה, תהיה זו טעות למהר ולוותר עליה לחלוטין בשם טובת הכלל.
"קיים רק פתרון בונה אחד ליחסיו של האדם העצמאי עם העולם", כותב פרום, "יחס פעיל של אחווה כלפי כל בני האדם ופעילות ספונטאנית של אהבה ועבודה, החוזרות ומלכדות אותו עם העולם, לא בעזרת קשרים ראשוניים אלא כיחיד חופשי ועצמאי."
רשת חברתית אמיתית
בשנת 2002 עבדתי כמנהל משמרת במסעדת בשר מוכרת בתל אביב. באותם ימים, ולמרות שלא עמדנו בפתח בחירות, היו העיתונים מלאים בכתבות אודות משפחות שנקלעו למצוקה כלכלית, ותמונות של ילדים העומדים בגבם אל מול מקררים ריקים היו עניין שבשגרה. באחד הבקרים, בעוד שרון, בעל המסעדה, יושב לידי וחותם על צ'קים עבור ספקים, פניתי אליו והצעתי לו שנפתח בית תמחוי קטן, שיתבסס על שלושת המסעדות שהיו אז בבעלותו.
בתגובה להצעתי הוא העיף בי מבט קצר, מלמל משהו על כך שאם אני רוצה לפתוח בית תמחוי אני מוזמן לעשות זאת בסלון ביתי, ואז הלך לדרכו. שבוע אחר כך הוא קרא לי לשיחה ואמר שחשב שוב על מה שהצעתי, ולמרות שהוא לא מתכוון לפתוח בית תמחוי הוא חושב שמן הראוי שאנשים שהצליחו כלכלית "יחזירו משהו לקהילה", כך במילותיו שלו. הוא פנה לעיריית תל אביב ושאל כיצד ניתן לעזור ומהעירייה הפנו אותנו לבית ספר יסודי בשכונת תל כביר שבדרום תל אביב. עוד באותו שבוע נסעתי לשם לפגישה עם המנהלת, שבסיומה הוחלט כי המסעדה תאמץ חמש משפחות המצויות במצוקה.
מראש החלטנו כי העזרה לא תתבסס על הענקת סכומי כסף כתרומה, ובמקום זאת חתרנו ליצירת קשר לאורך זמן, והבנה של הצרכים האישיים של כל משפחה. במהלך החודשים הראשונים עסקנו בעיקר בריהוט מלא של חלק מהבתים, אותם מצאנו עירומים לחלוטין מציוד או רהיטים – בני משפחה שלמה ישנים יחדיו על מזרנים דקים בסלון, ומטבחים עומדים ריקים ללא כל ציוד חשמלי. תוך הפעלה של רשת חברתית שלמה של מכרים וחברים, הצלחנו להשיג בעבורן חדרי שינה, סלונים, ארונות, מקררים, תנורים טלוויזיות ומחשבים. במקביל, ובכל בוקר שישי הייתי מגיע למסעדה ויחדיו עם עובד נוסף היינו מעמיסים ארגזים של מוצרי מזון וחומרי ניקיון, אותם היינו מסיעים למשפחות. ככל שהזמן עבר והקשר התחזק התחלנו לספק צרכים נוספים שהתעוררו – ארגון ימי הולדת לילדים כולל מתנות, כיבוד ופעילויות, ובהמשך גם ימי כיף וטיפוח במספרות, טיפולי שיניים, עזרה רפואית ועוד.
אימוץ המשפחות עלה לעסק סכום זניח יחסית והמוצרים שנקנו בעבורן נכנסו לחשבון ההוצאות של המסעדה. היתה זו הרשת החברתית שהתגבשה מסביב למשפחות אלה, שהפכה את כל העניין למחמם לב, פשוט וקל. כמעט כל חבר ששמע על האימוץ נזכר שיש ברשותו רהיטים ומוצרי חשמל להם הוא לא זקוק, אחרים שמחו להירתם לעזרה בתחום המחשוב, או לתרומת שעות לעזרה בלימודים לילדים, אחרים סיפקו בגדים, תספורות, טיפולי שיניים ועוד. מעבר לחדווה הברורה המתלווה לנתינה, גילנו את העוצמה שיש לנו במשותף – חברותא של אינדיבידואלים הבוחרים מרצונם החופשי ליישם בפועל את האחווה הקהילתית.
קהילה והאטה
לפני כחודש פרסמתי את הפוסט "המילה עם היח"צ הגרוע ביותר מאז המצאת השפה", בו כתבתי על "נקודת המספיק". הנתונים בפוסט, ועקומת הסיפוק המופיעה בו, נלקחו מהספר "החיים או הכסף", אשר מחנך לעצמאות כלכלית. מי שקורא את הספר עד סופו מגלה כי מעבר לנקודת המספיק, ישנה רק אפשרות אחת להמשיך ולמקסם את תחושת הסיפוק, והיא כרוכה ביכולת שלנו לתת.
"אם לשוב לעקומת הסיפוק", כותבים המחברים, "ניתן לראות שבנקודת הסיפוק המרבי עומדת בפניך בחירה. אתה יכול להמשיך לעבוד למען צרכיך ומאווייך, ולצבור עוד נכסים או ניסיון – או לעבוד למען משהו גדול ממך שתורם לאחרים ולעולם […] המחויבות לנתינה יכולה להוביל את קו הסיפוק הישר למעלה הדיאגרמה."
קשה שלא לראות את הדמיון בין דבריהם לתפיסה הבודהיסטית, הרואה בהשתחררותו של האדם מן הסבל רק צעד ראשון, שלאחריו מוטל עליו לסייע לאחרים להשיג את היעד הנכסף. הנדר הראשון הנאמר בכל יום במנזרי זן ברחבי העולם הוא: "הברואים רבים מספור, אנו נודרים לסייע לכולם" – תפיסה הוליסטית המזהה תלות בין אושרו של האדם הבודד והקהילה בה הוא חי ופועל.
בימים אלה, בהם ההזדקקות לעזרה נתפסת כסימן מובהק לחולשה, התנדבות חברתית ונתינה הן ביותר ממובן אחד מרד בשיטה, ושלב מתקדם בהבנת החטא שבבסיס תפיסת האינדיבידואליזם, לפחות בגרסתו הרדיקלית הנפוצה. כולנו חלק מקהילה אנושית אחת וגדולה, אושרנו אינו יכול להיות נפרד מזה של הקהילה בה אנו חיים (לא במובנה המצמצם של המילה, כי אם המאחד), ולא פחות חשוב, נתינה לזולת גוררת עימה אושר אמיתי ובר קיימא – נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה הרגשתם ממש טוב עם עצמכם, אני מוכן להמר שזה היה לאחר שעזרתם לזרים מוחלטים.
במילים אחרות, ובקיצור (אם מותר לי בכלל להשתמש במילה זאת בשלב זה של הפוסט), ההמלצה שלי לשנת 2015 היא – תתקהלו. ולא רק על מנת לשמור על חום גוף.
________
גיא
היי עמית, פוסט טוב.
בלי קשר שכמובן שאני [קצת] חולק עליך על כמה נקודות.אני כמובן מעריך את העבודה שאתה עושה ואת הבלוג. אני רק אנסה להציג נקודת מבט אחרת. מראש אומר שקצרה היריעה וגם המקום לכתיבת התגובה לא כ"כ נוח.
נתחיל עם המשפט של פרום:
"קיים [רק] פתרון …. "
“יחס [פעיל] של אחווה כלפי [כל] בני האדם ו[פעילות ספונטאנית] של אהבה ועבודה, החוזרות ומלכדות אותו עם העולם, לא בעזרת קשרים ראשוניים אלא כיחיד חופשי ועצמאי.”
—————————————
אם מראש אין לאדם מסויים (נאמר)תחושה של אחווה כלפי [כל](או חלק גדול מ) בני האדם
כיצד אפשר לפעול(או לנסות לאהוב) בצורה ספונטאנית (קורה מעצמו) ? או שזה קורה או שלא.
אם אתה אדם שזה בא לו טבעי ספונטאני – אז יופי. אם לא? כיצד אותו אדם אמור ל[גרום] לעצמו להיות ספונטאני? למדת פילוסופיה לא?
זה נקרא [דאבל ביינד] …. זה כמו לומר למישהו\י.. תאהב/י אותי אבל רק בצורה ספונטאנית.
אדם כזה יכול לפברק …להתאמץ, ואז הוא כנראה יהיה עצבני (כי מופעל עליו לחץ חברתי ואז זה ייצא ממקומות אחרים) כשאדם במתח עם עצמו בטח יקשה עליו להיות נחמד עם אחרים.
אלן ווטס אמר שלאדם יש
Element of irreducible rascality
הומניסטים אמיתיים מודעים לאלמנט זה בעצמם.
יש כאילו שאלמנט זה קטן אצלם ואחרים שהוא גדול. האלמנט הזה לפי הקונפוציאינים והדאויסטים הוא אלמנט טוב באדם ששומר עליו.
טוב, קצרה היריעה …
אבל אני גם מוכן להמר שפעם קודמת שעזרת לזרים
לא חשבת או אמרת לעצמך קודם … "אני מוכרח
לעזור לזרים בצורה ספונטאנית.." זה פשוט קרה מעצמו כשהרגשת טוב עם עצמך.
גיא
עמית נויפלד
תודה גיא, ואהבתי את האזכור האגבי של חוסר הנוחות בתגובות 😉 בחיי שזה הולך לקרות מתישהו השנה.
לגבי פרום, אני מניח שהוא היה עונה כי סופנטאניות היא תכונה שאפשר לרכוש, לאמן ולשכלל. לכשעצמי אני מאמין שהנתינה והרצון לעזור (על האושר שהיא מביאה לאדם) היא חלק מהמבנה הנפשי הבסיסי של האדם, אבל על כך אולי אכתוב ביום אחר ובמקום אחר.
אין ספק שאדם המוטרד מקיומו שלו וכורע תחת דאגות וחובות ייטה פחות לסייע לאחרים, וזה בדיוק המקום בו החזקים אמורים להיכנס לתמונה ולסייע – מי שקיבל עזרה פעם אחת כנראה "יעביר את זה הלאה" (סליחה על הקלישאה) בהמשך חייו.
לגבי אלן וואטס, לא בטוח שהבנתי, אבל אני אגגל
עמית נויפלד
גיא
אחכה לפוסט המובטח (שבטח ייכתב בקצב של תנועת האטה)
טוב,בתקווה שתסלח לי מראש על הצרפתית והתגובה המשוחזרת מבלוג אחר….
לדעתי ספונטניות אפשר "לרכוש, לאמן ולשכלל" כמו הפעולה זו שמתאר מסטר זן שבה להרצות לקהל מערבי מכובד והתחיל את הרצאתו ב.
When you drop fart- you dont think I want to drop fart – it happens of itself
לגבי משפט האלמנט של ווטס
הייתי שם לך סרטון שיסביר (אבל ביננו -לא היית רואה) אז אם תתגל הערך הראשון מספיק טוב
(יונג מוזכר שם… ויונג גם התעסק עם הנצרות הגנוסטית שקדמה לנצרות הקאתולית שאת שורשיה אתה מחבב … אבל זה שייך לדיון עבר שלא סיימנו …. בסדר, אין בעיה ,אולי מתי שהוא בעתיד ,אני כידוע לא ממהר לשום מקום ונשאר כאן 🙂 )
גיא
טלי
הי עמית פוסט יפה מאד, אתה נשמע כמו אדם חכם עם הגיון מוסרי בריא, שורה תחתונה:
האידיאל שאתה מציג: "חברותא של אינדיבידואלים הבוחרים מרצונם החופשי ליישם בפועל את האחווה הקהילתית" נשמע לי מקסים,אבל ההתייחסות ל"חופש" או ל"רצון חופשי" כמובן מאליו היא מיושנת.
כבר שנים שתחום הכלכלה ההתנהגותית עם אנשי אקדמיה כמו קהלמן או דן אריאלי פרק את המושג "רצון חופשי" לגורמים. רצון חופשי מבוסס על היכולת של האדם להעריך את התוצאות של החלטותיו בצורה ראציונלית. קהלמן זכה בנובל על שורה של ניסויים שהדגימו את חוסר היכולת האנושית הזאת לקבלת החלטות ראציונליות. אז מה הוא אותו רצון חופשי עם עשרות סוגים של הסחות דעת ונטיות שרק התחילו לעמד על קדקדם של המוח מערפלות אותו כלכך בקלות (כפי שאנשי השיווק יודעים כל כך טוב) ? למה חייבים להתעקש לשים את ה"רצון החופשי" הדבר המופשט והסובייקטיבי הזה במשוואה? שיעילותו לא מובחנת ובוקעים ממנו ניחוחות של אמונה דתית? למרות שאתה מנסה למצוא פשרה בין ראנד למרקס השיח שאתה מנהל הוא שיח ליברלי, כי אתה משתמש במילה "חופש". יכולת לדבר בשיח הזכויות במקום. יהיה מדויק יותר להגיד שלאדם יש זכות בחירה בבחירות המקומיות וזכות להתלונן במשטרה כשהוא מותקף מאשר להגיד שהוא "חופשי" . יהיה נחמד מאד אם כולם יאמצו כי בא להם את ההגיון הבודהיסטי ויבינו שכך לכולם יהיה טוב יותר. אבל הכלכלות הטובות (לאזרחיהן) בעולם הן לא כלכלות שבהן כולם הפנימו את הבודהיזם. אלא כלכלות שהתארגנו בצורה שלא רק שכן מאפשרת לאינוודואל להיות ממי ולעזור עם המסעדה שלו למשפחות במצוקה אלא כלכלות ש*לא מאפשרות* לאותו אינדוודואל לנצל עובדים, לשדוד אוצרות טבע של הציבור, לפגוע במיעוטים, להתחמק ממיסים שיגיעו בסופו של דבר לאותן משפחות במצוקה, ומכריחות אותו למעשה לקחת חלק פעיל בקהילה שלו (מה שיוצא בדרך כלל לטובותו) כלכלות שלא בונות על זה ש"הרצון החופשי" יוביל לקהילתיות אם רק נשכנע את כולם שזה לטובתם, אלא בונות מוסדות גדולים שתפקידם להגן על זכויות האזרח השונות. מתחת למילים היפות והכוונות הטובות אתה מחכה לעזרתם של נדבנים אתה לא באמת מציע כאן פשרה, אלא נוטה למגרשה של גברת ראנד.
טלי
עמית נויפלד
תודה טלי, אבל כנראה עשיתי משהו ממש לא בסדר אם זאת המסקנה עימה יצאת מהפוסט. אני ממש לא נוטה למגרשה של של הגברת ראנד, וככל הנראה להפך. את יכולה לקרוא אם יש לך סבלנות את הפוסט הזה (http://bit.ly/1eaviyg) ובמיוחד את תת הכותרת "מדינה" שמופיעה בו.
אם לא, אני רק אבהיר שלמרות שלא התייחסתי לתפקידה של המדינה בפוסט הספציפי הזה, שעוסק באדם הפרטי ובקשריו המורכבים לזולת, אני בהחלט חושב שיש לה תפקיד מרכזי בדאגה לרווחת האזרחים. כאשר ציינתי את אובדן החופש במשטרים קולקטיביסטיים רדיקליים, התכוונתי למובנו החיובי של החופש ולא למובנו השלילי – חופש מוחלט מהתערבות בפעלותיו (בין אם על ידי המדינה או הזולת), שדומני כי הוא המייצג הרשמי יותר של הזרם הליברטריאני.
מעבר לכך, הקביעה שאני מנהל שיח ליברלי רק בשל השימוש במילה חופש לא מקובלת עלי לחלוטין, לא זכור לי שהיא הופקעה לטובת זרם מחשבתי כזה או אחר.
עמית נויפלד
טלי
אתה הצעת שאנשים יבחרו להשתתף בקהילה מ"רצונם החופשי" אני פרשתי את הביטוי "רצון חופשי" על פי התורה הליברלית (גם בגלל שדיברת על אינדודואלים) שמניחה שהאדם מסוגל לבצע החלטות רצינליות – אם אתה מפרש רצון חופשי אחרת אשמח לשמוע איך ואיך אתה מיישב את המוגבלות של אותו רצון חופשי עם היכולת לבחור להשתתף בקהילה . אני מאמינה לך שההזדהות המוסרית שלך רחוקה מראנד ולא התכוונתי לפגוע. אני טוענת שזה לא כזה "רק" להשתמש במילה חופש בהקשרים האלה ועדיף להיגמל מזה כהרגל רע. חופש הוא תיאור של תחושה סובייקטיבית ואי אפשר להתעלם מזה שזאת מילה שנוצלה רבות לצרכי האדיאלוגיה הקפיטליסטית שמנצלת את הבעייתיות בשימוש בו לצרכיה המשתנים. הטענה העיקרית שלי הייתה שברגע שמכירים בכך שהאדם לא מסוגל באמת לבצע החלטות רציונליות ורצונו לא באמת חופשי ההצעה שלך לבחירה חופשית להשתתפות בקהילה נשמעת לא פרקטית.
טלי
עמית נויפלד
דבר ראשון לא פגעת, הכל בסדר. אני לא חושב שמחקרים מסוג אלה שציינת באמת מוכיחים את העדרו של הרצון החופשי, ומאחר ובמקרה כתבתי על צמד המילים האלה את התזה שלי בתואר השני בפילוסופיה (וגם את הצעת המחקר לדוקטוראט שטרם יצא לפועל) אני יכול להגיד לך שהתבטאויות כגון "האדם אינו מסוגל לבצע החלטות רציונליות ורצונו לא באמת חופשי" נשמעות כאילו יצאו מפיו של מרטין לותר במאה השש עשרה (או כל הוגה דתי אחר האוחז באידאל של אל כל יודע לצורך העניין). במילים אחרות, אני לא מקבל את הקביעה שלך שהרצון החופשי אינו קיים, ולטעמי האדם נולד חופשי, גם אם בכל מקום כבול הוא בשלשלאות…
כמו שהגבתי למעלה לגיא, אני גם חושב שהעניין יותר מורכב וקשה לתמצת אותו לפוסט אחד – אני גורס כי המבנה הבסיסי של האדם הוא טוב, ולראייה האושר הנגרם לנו כתוצאה ממעשים טובים (קאנט אגב טען שמי שעושה מעשה טוב ומרגיש סיפוק כתוצאה מכך אינו אדם מוסרי כי אם אגואיסט, רק על מנת ללמדך עד להיכן ניתן להגיע בראציונליזציה של המוסר).
ודבר אחרון, לא רק הקפיטליזם עושה שימוש אידיאולוגי במילה חופש. מרקס עשה בה שימוש ("אין לאדם מה לאבד פרט לכבליו") הבודהיזם עושה בה שימוש (שיחרור מן התשוקות והסבל) וכך הלאה.
אני מנסה שלא להתבונן על העולם בפילטר של שחור או לבן, כמו שפרימו לוי לימד אותי בכתביו, יש הרבה שטחים אפורים בתמונה, והאמת נמצאת בדרך כלל איפשהו באמצע.
עמית נויפלד
טלי
אז יכול להיות שיש נקודות השקה בין טענותי לאלה של של מרטין לותר אין לי מה להתגונן על זה. אשמח אם את הפוסטים הבאים תכתוב על הטענה שאתה מעלה פה כי אני לא מבינה אותה. אתה בוחר לומר "נולד חופשי" ולא "חופשי" נגיד וכן, מה אכפת לי איך הוא נולד? הוא נולד גם קילו וחצי, למה זה רלוונטי? האם הוא חופשי ברגע שהוא בשלשלאות? אם זה מה שאתה חושב אשמח לשמוע אותך מנמק.כי אני רואה כאן סתירה.
אני חושבת שחוסר הרצון להתבונן בשחור ולבן על המציאות נובע מהרצון שלך לא לקפוץ למסקנות בצורה סטראוטיפית ושטחית, אבל חיפוש אוטומטי אחר "האפור" יכול להיות שטחי באותה מידה, ו"האפור" יכול להיות סטראוטיפ של פשרה בריאה גם כשהוא מגוחך. אם אני אתן לך כל יום אגרוף בבטן מי שיסתכל עלינו יכול להסתכל על המציאות ב"שחור ולבן" אני בריון ואתה קורבן, ויכול לחפש את האפור, למשל להציע שבמקום אגרוף אתן לך סטירה מצלצלת. אני חושבת שלא צריכה להיות אוטומטיזציה בחיפוש אחר האמת, היא לפעמים באפור, לפעמים בשחור ולפעמים בלבן, וכך אני מרגישה גם כשאני קוראת ספרי הסטוריה.
(וסליחה על הדוגמאות האלימות)
טלי
עמית נויפלד
אני לא בטוח שאתר סלואו הוא המקום הנכון לסדרה של פוסטים על מושג הרצון החופשי, אבל אני אחשוב על זה. כרגע נראה לי שפשוט נאלץ לקבל את העובדה שאני גורס שהאדם הוא חופשי ובעל רצון חופשי, ואת מחזיקה בעמדה הפוכה.
המושג הזה לא עומד במרכזו של הטקסט בכל מקרה, ולצד השאיפה שלי שכמה שיותר בני אדם ייקחו חלק פעיל ואישי בעשיית הטוב, אני כאמור מצפה למבנים מדיניים סדורים שידאגו לכך.
מה שעדיין מעניין אותי זה איך לשיטתך נוצרים המבנים האלה – הכלכלות היעילות שתיארת בתגובה הראשונה – אם לא כתוצאה ממפגש בין רצונם האישי והחופשי של בני האדם המקימים אותם, שהרי הם יכלו גם לבחור במבנים אחרים (כפי שקרה לא מעט פעמים ועדיין קורה). כלומר, בסופו של דבר, גם טובת הכלל, או הרצון הכללי, מורכב מאוסף של פרטים שבחרו לבוא בחוזה החברתי.
עמית נויפלד
גיא
עמית , לדעתי חבל שלא ניסית בזמנו להתבונן על העולם בפילטר של שחור או לבן כשנפטרת מבובות האחים בלוז. ניתן לראות גם מכאן שאתה מצר על זה.
🙂 🙂
גיא
גיא
אויש, היה צריך להיכתב "בפילטר אפור" במקום.
נוסף על זאת אני מזמין אפשרות עריכה לתגובות
בגירסת סלואו 2.0 שתצא לאור במהרה בימינו.
אני מניח שהמתכנתים ממזרח אירופה ששכרת ( לא ברור למה לא מהקהילה האיטית) יספרו לך שזה בלתי אפשרי. אני ממליץ לא להאמין , אני עבדתי בזה לפני עשור וכבר אז זה התאפשר(הלשנה לבוס – כמה לא קהילתי מצידי).
גיא
טלי
גם הקפיטליסטים ביותר וגם הסוציאליסטים ביותר שחיים בארץ היום לוקחים את מערכת הביוב כמובן מאליו. הקפיטליסטים לא יעלו על דעתם שרק צואת עשירים תעבור בחלק מהצינורות וגם לא שמעתי ליברטיניאנים שמציעים מערכות ביוב קטנות סגורות רק לעשירים. מערכת הביוב הזאת נתפסת כחלק מ"קדמה" שברור שתהיה לנו. אף אחד לא שאל אותי כשהגעתי לגיל 18 אם אני רוצה להאריך את החוזה עם מערכות הביוב הגדולות במימון המדינה או לעבור לאופציה אחרת הרצון החופשי שלי בדבר העובד והמובן מאליו הזה לא שיחק תפקיד. זה עבד מאות שנים, אין פה בכלל שאלה. כשאזרחים מתרגלים למערכת שוויונית שעובדת קשה להם לוותר עליה, ו יותר משקשה לוותר הם לא רואים אופציה כזאת בכלל. לדנמרק היה את המזל להיות מדינת רווחה עוד לפני שהיא הייתה דמוקרטיה, ובאופן טבעי המשיכה מדיניות של שוויון גם עם המעבר לדמוקרטיה. במדינות סקנדינביה אחרות היו אלה מאבקי עובדים מיליטנטים שגיבשו ושימרו את מערכת הרווחה. אני לא מאמינה באיזו דמוקרטיה ישירה של אנשים עם רצון טוב שחותמים חוזה חכם שטוב לכולם. בדרך כלל יוצא שכל האזרחים באים עם רצון טוב ונכונות לבנות חברה חכמה רק שהכל בסדר ושכבר יש שוויון יחסית גבוה ושהמדינה כבר מנצנצת בראש הטבלאות של הoecd. בפועל אם אתה רוצה להפוך את החברה הלא שיוויונית שלך לשיוויונית כדאי שאו שתתפלל לדיקטטור טוב לב, או שתהיה מוכן להילחם מול כאלה שרצונם מנוגד לשלך, על הזכויות שלך.
טלי
אבי גולדברג
עמית שלום
שמי אבי גולדברג ובין היתר אני מארגן ערבי תרבות ,ללא תשלום,בקפהברמת השרון חותם תרבות
אני קורא את הבלוג שלך ואשמח אם תמצא לנכוןלהופיע בפני הקהל הסימפטי שלנו ולהרצות או להסביר את התנועה האיטית על כל מרכיביה
תודה
אבי
אבי גולדברג