עירוב שימושים

לפני יומיים התבשרנו כי עד שנת 2018 צפויים להיבנות עוד 120 אלף מ"ר של קניונים ומרכזי מסחר חדשים בתל אביב, וזאת למרות הערכתה של חברת הייעוץ "צ'מנסקי בן שחר" , כי המהלך יוביל לרוויה בתחום וייפגע בפדיון מרכזי המסחר הקיימים. רווחיותם של בעלי הקניונים והרשתות היא כמובן נושא אליו יש להתייחס בכובד ראש, אולם למען האמת יש עוד כמה סיבות, טובות וחשובות אפילו יותר, לדחות על הסף את התוכנית, והן קשורות ישירות לצמד המילים (שכולי תקווה כי יהפוך לביטוי שגור ויתגלגל מעל כל לשון) – עירוב שימושים.

מעט מאוד מונחים בעולם התכנון העירוני הינם בעלי השפעה כה מכריעה על רווחתם ובריאותם של התושבים, כמו "עירוב שימושים". מאחורי צמד המילים עומדת תפיסה תכנונית המאפשרת, פשוטו כמשמעו, לשלב שימושים שונים, כגון: מגורים, מסחר, תעשייה, חינוך, תרבות, פנאי ועוד, באותו אזור ולעיתים קרובות אף באותו בניין.

ברוב הערים הגדולות ניתן למצוא רחובות המהווים דוגמא ומופת לעירוב שימושים שכזה, בדרך כלל באזור הלב ההיסטורי שלהן. בתל אביב ניתן לציין כדוגמא את נחלת בנימין, קינג ג'ורג', רוטשילד, דיזינגוף, אבן גבירול (ועוד רבים אחרים), ברעננה את רחוב אחוזה, בגבעתיים את כצנלסון, ברמת גן את ביאליק, בירושלים את דרך יפו וכך הלאה – כל אחד מהרחובות שהוזכרו משלב מגוון רחב של שימושים, ובעיקר פנאי, מסחר ומגורים.

הסיבה לכך שרחובות הנהנים מעירוב שימושים הם בדרך כלל גם רחובות ותיקים, היא שבעשורים האחרונים, ולמעשה מאז מלחמת העולם השנייה, שולטת בכיפה תפישה תכנונית הדוגלת בהפרדת שימושי קרקע וחלוקת העיר לאזורים שונים של מגורים, מסחר ותעשייה. חלוקה זו פוגעת במרקם העירוני ובתושבים במספר אופנים, ובפוסט זה אעסוק בשלושה מהם, המרכזיים לטעמי.

1280px-Louise_Rayner_Chester_The_Cross_looking_towards_Watergate_Street

העיר צ'סטר במאה ה- 19, רגע לפני שאנגליה נכבשה תחת תכנון הפרדת השימושים

 

ניידות.

עירוב שימושים מגדיל באופן דרמטי את סיכוייו של התושב הממוצע להתנייד, ולהשיג את כל צרכיו החומריים והחברתיים, באמצעות שתי רגליו או זוג אופניים במצב סביר. כאשר מקום העבודה נמצא בקרבת איזור המגורים, ומתחמי הבילוי והחינוך משולבים בהם, אין למשפחה ממוצעת צורך אמיתי ברכב פרטי (או לפחות לא בשני רכבים כמקובל היום). מאות אנשי ההיי טק שכבשו בשנים האחרונות כל דירה פנויה בשכונת נווה שרת, הממוקמת במרחק הליכה ממתחם נווה עתידים ורחוב הברזל (המוגדרים כאזורים עסקיים), יכולים בוודאי להעיד על איכות החיים המתלווה ליכולת לצעוד בבוקר לעבודה. עם זאת, כמו מרבית אזרחי ישראל, על מנת לצפות בסרט או לקנות בגד חדש, הם עדיין נדרשים להיכנס לרכבם ולנהוג אל לב העיר או אל צומת גלילות.

מאחר וילדותי עברה עלי בשכונת נאות אפקה (נבנתה בערך באמצע שנות השבעים) אני יכול להעיד מיד ראשונה כי המרכז המסחרי הקטן שמוקם במרכזה היה רחוק מלהכיל את צרכי השכונה, ומרבית התושבים היו עושים שימוש ברכבם כמעט לכל דבר, החל מהסעת הילדים לבתי הספר, וכלה בנסיעות שופינג ובילוי בקניון איילון. מנגד, ולאחר 15 שנים של מגורים בלב העיר, אני יודע בוודאות שאלמלא מקום עבודתי הנוכחי היה באזור הרצלייה, הרי שהייתי יכול לחיות את שארית חיי ללא כל הזדקקות לרכב פרטי, ובפועל אני אכן לא עושה בו כמעט שימוש בזמני החופשי.

נכון להיום, רובן המוחלט של השכונות החדשות נבנה באופן זהה (שכונות שינה עם מרכזים מסחריים קטנים, גינות קטנות והמון חניות), והתכנון יוצר תלות כמעט מוחלטת ברכב פרטי, עובדה אשר מצידה גורמת לנזקים אקולוגים ובריאותיים בשל הזיהום הנלווה לרכבים.

 

ביטחון אישי.

הבר האהוב עלי, ולמעשה המקום היחידי כמעט אליו יצאתי במהלך העשור האחרון, היה השסק (ז"ל). בשנת פתיחתו, 2001, ולמעט בר נוסף שפעל באזור, היה עדיין רחוב לילינבלום רחוב מסחרי בעיקר, שאכלס בנייני משרדים וחנויות של סוחרים זעירים. אלה גם אלה סגרו את דלתותיהם בשעות הערב המוקדמות, ולאחר שקיעת השמש היה הרחוב ננטש לנפשו. פתיחתו של השסק, ולאחריו עוד מספר ברים ומסעדות, הביאה למהפך מוחלט  – מרחוב אפלולי ולעיתים מאיים, הוא הפך לכזה המרכז אליו מבלים משכונות סמוכות, אשר מצידם הבטיחו כי כמעט בכל שעה של הערב, ובסופי שבוע גם בשעות הקטנות של הלילה, תתקיים בו תנועה של הולכי רגל, המשמשים מבלי משים כאנשי ביטחון. כתוצאה ישירה מכך ניתן היה לראות כיצד הבניינים הסמוכים החלו להתמלא בדיירים, השכירות באזור עלתה, ועוד נותני שירותים נמשכו לשכונה – סופרמרקט קטן, מכבסה, חנות ספרים – עירוב השימושים הוכיח את יכולתו להחיות, הלכה למעשה, את המרקם העירוני הספציפי שעד אז היה כמת.

ג'יין גייקובס, מחברת הספר הקלאסי "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות", היתה כנראה הראשונה לזהות את ההבטחה שבעירוב שימושים מסוג זה:

"זרים היו ליתרון אדיר ברחוב מגורי וברחובות הצדדיים היוצאים ממנו, בייחוד בלילה, כאשר נחוצה רמת ביטחון גבוהה במיוחד. התמזל מזלנו וזכינו ברחוב שלנו לא רק בבר שמתפרנס מאנשי הסביבה ובבר נוסף מעבר לפינה, אלא גם בבר מפורסם המושך אליו כל העת גדודי זרים המגיעים משכונות סמוכות ואפילו מחוץ לעיר […] התנועה המתמדת בבר תורמת רבות לנוכחות סבירה ברחוב שלנו עד שלוש לפנות בוקר, ועושה אותה לרחוב שתמיד בטוח לחזור אליו."

נסו לזכור זאת בפעם הבאה שאתם, כשכנים, נתקלים במפגע רעש הנובע מבר מקומי. תמיד עדיף לנסות ולהגיע להבנות עם בעלי הבר עצמו (בשסק למשל התקינו מבואה אקוסטית לאחר מפגשים עם השכנים) מאשר להניח לעירייה להמשיך עם מדיניות הדחיקה של מקומות הבילוי אל פאתי הערים – מתחם הנמל למשל, או יד חרוצים. פיזור נכון של עסקים המיועדים לבילוי יכול להבטיח את ביטחונם האישי של התושבים, בעוד שמרכזי הבילוי המלאכותיים משיגים בדרך כלל דווקא את ההפך – ערב רב של שיכורים, שאינם תושבי האזור, הנקלעים לא אחת לקטטות אלימות(במקרה הטוב) או נוהגים שיכורים חזרה לביתם ודורסים עוברי אורח תמימים (במקרה הרע).

ככל שיש יותר תנועה ברחוב, ככל שיותר "עיניים" משגיחות עליו בכל שעות היום, כך אנו, כתושבים, יכולים לחוש יותר בטוחים ושלווים.

Camille_Pissarro_007

המחשה של עירוב שימושים בעיר פאריז Boulevard Montmartre, by Camille Pissarro 1897

 

מגוון, עניין, תחרות.

נכון להיום, אזורים המוגדרים לשימוש מסחרי הם בעיקר מתחמי קניות וקניונים – בתל אביב: מתחם התחנה, מתחם שרונה החדש, קניון רמת אביב, מתחם הנמל ועוד – בערים הקטנות המצב אף יותר חמור ולעיתים המבחר מצטמצם למרכז גדול אחד, או שניים לכל היותר, הממוקמים בפאתי העיר.

מתחמים אלה, מטבע הדברים, מושכים אליהם רק רשתות גדולות ומוכרות היכולות לעמוד בדמי השכירות הגבוהים, ואם אתם קוראים עקביים של אתר סלואו אתם כבר בוודאי מכירים את דעתי בנושא. לענייננו, חשוב רק להדגיש שוב את הפגיעה במגוון ובעניין, שלטעמי כה חיוניים למטרופולין אורבאני תוסס, וכמובן לפגיעה בתחרות.

120,000 מ"ר חדשים של שטחי מסחר וקניונים, שלא במסגרת תכנון המערב שימושים, רק יבטיחו שלא נוכל להיתקל תוך כדי שוטטות בעיר בחנויות נוספות כגון "נוטבוק", בה יושב איציק מיימון ומייצר מחברות ומוצרי נייר נוספים בעבודת יד. לא נוכל גם לגלות את "גורדון בנט", ואת ארנון פישר, הכוהן הגדול של הסינגל ספיד בישראל, העובד בה על ייצור של אופניים חדשים. מעצבים צעירים ומבוגרים המייצרים חולצות T לא יוכלו עוד למכור אותן בחנויות כגון "בנקוזי" או בסטודיו Gelada, וכך הלאה.

על מנת לשמור על מגוון רחב העיר צריכה לחזור לבנות בנייני מגורים המשלבים חנויות, ממש כמו אלה הפרושים לאורכם של הרחובות שהוזכרו. חנויות אלה מצידן יאפשרו את הפחתת השימוש ברכב הפרטי, יבטיחו שעוד זוגות רבות של עיניים יופנו אל עבר הנעשה על המדרכות, וכאמור, ולא פחות חשוב, יבטיחו שתהיה לנו מוטיבציה להלך ברחובות מבלי למות משעמום.

_____

ביום שישי האחרון השתתפתי בסיור בלב תל אביב. צפריר קוריסה, המדריך, סיפר כי מייסדיה של העיר, ובראשם אריה עקיבא וייס, תכננו אותה כ"עיר גנים" נטולת אזורי מסחר – רק בתים פרטיים וחצרות נאות. מי שירצה לרכוש לעצמו דבר מה, החל בגזוז וכלה במכנס, יואיל ויעשה את דרכו אל עבר חומות העיר יפו.

ככל שגדלה אוכלוסייתה של העיר החדשה כך גם התגברה הדרישה לאפשר את קיומו של מסחר בתחומיה, וכך זכה וצץ לו הקיוסק העברי הראשון, שסלל את הדרך לעירוב השימושים המוכר לנו כיום בלב ההיסטורי והתוסס של תל אביב.

ביותר ממובן אחד, אנחנו חיים כיום בעיצומה של תקופה דומה. אם איננו רוצים למצוא עצמנו כלואים לעד בשכונות שינה, עלינו לדרוש מהמתכננים שיחדלו מלשלוח אותנו להתנפץ אל חומותיהם של מרכזי מסחר עצומים וקניונים נוצצים. יותר מתמיד, אנו זקוקים עכשיו לעירוב שימושים.

_____

אם השתכנעתם בחשיבות הנושא, אתם מוזמנים לשלוח מייל למנהלת מנהל התכנון, הגב' בינת שוורץ binatsc@moin.gov.il – צרפו לינק לפוסט זה, הוסיפו חוויות אישיות שלכם מהחיים תחת תכנון הפרדת השימושים (באם יש) ובקשו ממנה לשקול שנית את תוכניות העבודה לעשורים הקרובים.

בנוסף, ונכון להיום, עמותת "מרחב – התנועה לעירוניות בישראל" היא הגוף היחידי שעוסק ברצינות בנושא, ועובד מול גורמי התכנון הרלוונטיים. מומלץ לעקוב אחריה ולהצטרף לפעילותה.

_____

 

תגובות2

  • להגיב ינואר 3, 2015

    ביולוג ירושלמי

    מאמר מרתק וכיפי, תודה עמית!
    מעולם לא חשבתי שהעידוד והדחיפה לשימוש בלתי רציונאלי ובלתי ניתן לוויתור ברכב פרטי הוא כתוצאה מזניחת עירוב השימושים… במחשבה לאחור זה כל כך נכון. שהרי בשכונות/רחובות בהן אתה מוצא את רוב מה שאתה זקוק לו, לא תצטרך רכב פרטי ואולי אף תימנע מרכישתו (בעיות חניה, מיסוי ומה לא).
    הענקת לי נקודות משמעותיות מאוד למחשבה על רכב פרטי ואיך העולם המודרני בועט אותך בכח לכדי רכישת אחד.

      

  • להגיב ספטמבר 24, 2015

    סיגל

    לצערי התכנון ה"לא מקיים" הזה חורג לכל צורות הישוב שקיימות כיום בארץ…ואינו שמור רק לתכנון העירוני.
    בתור מי שגדלה וחייתה רוב ימי בקיבוץ, אני רואה כיום את ההבדל הגדול בין העיצוב הסביבתי של ישוב ששם דגש על קהילתיות, לבין ישובים שלא…
    בקיבוץ האחרון בו התגוררתי עם משפחתי, ילדים מגיל שנה וחצי בערך כבר יכלו לצאת מפתח ביתם וללכת לשחק עם ילדי השכנים ברחבת הדשא (לשעבר) שהיתה בין הבתים. לא היה להם צורך לחשוש מכלי רכב והם פיתחו עצמאות יוצאת דופן בחיי החברה שלהם.
    לעומת זאת במושב שאנו חיים בו כעת, במה שנקרא הרחבה, אין כמעט מרחב קהילתי. זה פשוט רחוב ארוך וישר עם בתים שפונים כלפי כביש. כמעט בכל הזדמנות שבה אני מטיילת ברחוב עם ילדי, אני נדהמת לגלות כמה מעט אנשים אנחנו פוגשים ברחוב. הרוב מסתגרים בבתיהם, במזגן, מול הטלויזיה או המחשב.

      

השאירו תגובה