צ'יקיטיטה עושה את דרום אמריקה, או, חוויות איטיות מיבשת רחוקה

כמו רוב בני המחזור שלי, גם אני טסתי לאמריקה אחרי השחרור מהצבא, רק בעוד שהם טסו לדרום היבשת, אני העדפתי את ניו יורק. מעבר לעובדה שתמיד נמשכתי לעיר הזו, האלטרנטיבה הפופולארית איימה עליי. דרום אמריקה נראתה לי ענקית ושונה, והעובדה שמדברים בה בעיקר ספרדית גזרה את ההחלטה שאני מוכנה לנסות קפיריניה אבל רק אם מגישים אותה בשדרה החמישית.

מאז הקפדתי לעמוד היטב בתקן הישראלי – חזרתי מהטיול, עשיתי שני תארים (כשאני ממלצרת לאורכם ולרוחבם), אימצתי חתול פסיכי והצטרפתי לתעשיית ההיי-טק המשגשגת. עם זאת, ככל שעבר הזמן התקשיתי יותר ויותר להתעלם מתחושת הבטן שאני לא בכיוון הנכון. הקפדתי להיות מוצלחת ואחראית, מנומסת וחסכנית ועדיין, ביני לבין עצמי, לא יכולתי שלא להודות שאני לא באמת מאושרת.

אחרי תקופת ארוכה של היסוסים החלטתי להתפטר מהעבודה ולרגע חשתי את עצמי ז'אן דארק שלראשונה בחייה פועלת בלי תוכנית גיבוי, אבל זה לא ממש החזיק מעמד. נדרשו רק שלושה חודשי אבטלה על מנת שאודה כי אמנם עדיין לא הבנתי מה אני רוצה להיות, אבל אני כבר ממש קרובה לקחת כל עבודה שהיא רק כדי שמישהו אחר יחליט בעבורי על סדר היום, וזה רבותיי, חמור.

בהצטרפות מקרים מפתיעה, ורגע לפני שנכנעתי והפכתי לבנקאית/חקלאית/קופאית בסופר, שלח לי היקום הזדמנות – כרטיס כניסה לפסטיבל "ברנינג מן" הנחשק נפל לחיקי (בדיוק שבוע וחצי לפני שהוא היה אמור להתחיל) ונדרשו לי בדיוק שתי דקות על מנת להחליט שלא רק שאני נוסעת, אלא גם שאם אני כבר עולה על המטוס לארצות הברית, אני ממשיכה משם לדרום אמריקה.

תוך 10 ימים נפרדתי מהדירה ומהחתול ויצאתי לכבוש את אמריקה הלטינית כשאני נחושה להפוך למוצ'ילרית אמיתית

 

 

היציאה לדרך.

יכולתי לבחור בטיול מאורגן. באופן הזה הייתי עוברת את הטיול לצד עוד חברים בעלי מושג מינימאלי על הסביבה ויחדיו היינו צועדים ברחובות, מנסים לא לאבד קשר עין עם הדגל של המדריך. אותו מדריך היה בוודאי שומר על כבודי וחוסך ממני תקריות מביכות כמו התמודדות עם נקניקיית צ'וריסוס ברוטב שוקולד במקום אצבע צ'ורוס מתוקה, קינוח אופייני לדרום אמריקה, שבעצם רציתי. מצד שני, אם היה איתי מדריך, סביר שלא הייתי מגיעה בכלל לבית הקפה הקטן בו התרחשה התקרית.

מאחר וטיול מאורגן משמעו גם חוויה מאורגנת, אין בו הרבה מקום להתנסויות ספונטניות. בטיול מאורגן וודאי לא הייתה לי האפשרות להיכנע לסקרנות ולהצטרף לתור הענק שמצאתי באמצע הרחוב. הייתי ממשיכה עם המדריך לשוק מזכרות מקומי וחוזרת הביתה עם מגנט במקום לגלות את בית הקפה הנהדר שחיכה לי בקצה התור. בית קפה שמרגע הגילוי ביקרתי בו פעמיים ביום, מתענגת על צ'ורוס מתוק ומעולה.

שלא תבינו לא נכון. אני לא בחורה אמיצה שבשמחה הולכת לאיבוד בארצות זרות. אני לא זו שאם כל התיירים עולים על אוטובוס מס' 18, אני בוחרת בשם ההרפתקנות דווקא בקו 7 ואחר כך מנסה לשווק את השוד שעברתי כחוויה תרבותית אותנטית.

מצד שני, אחת הסיבות המרכזיות שאני פה היא שפתאום שמתי לב שמרוב שהכול מאורגן בחיי, קצת שכחתי איך זה מרגיש לחיות חופשייה, וזו בעצם הסיבה שארזתי תיק וטסתי למקום שלא יכול אלא להכריח אותך להאט, לבחור, לאלתר, ובהדרגה ידידותית להיזכר בהנאות הפשוטות של החיים.

אין כמו דרום אמריקה מהבחינה הזו. כאן הזמן נעצר איפשהו בשנות ה 80'. החנויות נסגרות בצהריים, המודה הפופולארית כמו נלקחה מעטיפת תקליט של להקת "הכול עובר חביבי" וכולם עדיין מעשנים בכל פינה.

עבור טייל מערבי שנושם הייטק וסייבר, ההשלכה הכי בולטת של הקיפאון בזמן באה לידי ביטוי בצורך ללמוד להסתדר עם קונקטיביות נמוכה – האינטרנט בדרום אמריקה איטי להחריד והרבה פעמים תמצאו את עצמכם בהוסטל שכל דייריו מתחלקים במחשב אחד, שכנראה הורכב בשנה בה חגג ביל גייטס בר מצווה.

אז מה עושים? קוראים ספר, מביטים בנוף או, רחמנא ליצלן, מרימים את הראש ומתחילים לשוחח עם הדמויות האלה, שעד כה היו רק אתגר לריכוז שלי בהודעות הטקסט שבנייד. כך למשל, בעודי לבדי בעיר זרה, עם וואטסאפ שמסרב למלא את ייעודו בעולם, צעדתי ישירות לזר מוחלט בהוסטל ואמרתי לו – "שלום, אתה לבד? יופי, בוא נאכל ארוחת ערב יחד".

מפולניה ביישנית כמוני זה כמובן דרש רבע שעה של הכנה נפשית אינטנסיבית, אבל בסופו של דבר זה השתלם – לאחר ההפתעה הראשונית הוא שמח במיוחד, אולי גם כי בדיוק נתקע לו הטאבלט.

החדשות הטובות הן שאחרי הפעם הראשונה העכבות פוחתות ובאופן דומה זכיתי להכיר חברים חדשים, לקבל טיפים לטיולים שווים, ואפילו מחכה לי ספה במחוז ארגנטינאי, אחרי שזוג מקסים שפגשתי התעקש שאעבור לבקר – מי היה מאמין שלפתח שיחות עם זרים עשוי להיות מתגמל כל כך.

 

אוכל, אישה, כסף, קיבה.

מעבר לכישורי השיח הספונטני שהתחלתי לפתח, סימפטום נוסף של טיול ארוך עמו אני מתמודדת הוא הניסיון לחסוך. אמנם במחיר ארוחה דשנה במסעדה תל אביבית אפשר לפעמים לממן פה כמה ימים מוצלחים, אבל בכל זאת, כדי להצליח לטייל לאורך זמן חייבים להתחיל לפתח כישורי חשבון. מסיבה זו הפכתי לצרכנית שווקים המכרסמת תפוחים בבוקר וחותכת סלטים בערב, שלא לדבר על החיבה שפיתחתי למדורי האוכל הביתי, שקיימים פה בכל שוק.

את העובדה שהאוכל בשוק הוא לא רק זול אלא גם טרי, לקח לי זמן להבין. בתחילת הטיול, כל האזהרות על המים המזוהמים והתרנגולות שיצאו לתרבות רעה, הפכו עבורי את השווקים המקומיים למוזיאון – לראות ולא לגעת, להריח אבל לא לטעום. מפגש אקראי עם טייל ששתה מיץ פירות בשוק ושרד לספר על זה (לפחות למשך 24 שעות נוספות עליהן אני יכולה להעיד) הביא למהפך בהרגלי צריכת המזון שלי בטיול. ארוחות צהריים עשירות בשמונה שקלים הפכו למציאות משביעה, ולא רק זאת – לאחר תקופה ארוכה של אכילה במסעדות המקומיות, הקיבה שלי שבה ונזכרה שיש עוד מצב צבירה בעולם למעט נוזל וגז.

 

כשאני בשוק אני מרגישה ביג ספנדרית, פטרונית הכלכלה המקומית ואחות רחמנייה לדרכי העיכול שלי. שלושה במחיר אחד.

הצורך בחסכנות גם הוביל אותי הישר לחיקה של התחבורה הציבורית, שמאוד פופולארית פה. בדרום אמריקה נסיעות של 10, 12, 18 שעות הן עניין שבשגרה, ובניגוד למטוסים מהירים, הן מפנקות בנוף חלומי. התחבורה ציבורית היא גם, כמובן, עוד הזדמנות לשיחות עם זרים (ד"ש למארי, החברה החדשה שלי מצ'ילה), ובמקרים מסוימים היא עשויה להפוך להרפתקה מפתיעה, אם נוף חד פעמי ישכנע אתכם לרדת מהאוטובוס באמצע הדרך.

לרדת באמצע הדרך? בסוף העולם? מי זאת ההיפית שהתיישבה לי על המחשב והתחילה לכתוב?

למען ההגינות יש להודות כי כשרק יצאתי לדרך, התנהגתי כתיירת מערבית למופת, סימנתי יעדים, התקדמתי בשיטתיות ועשיתי כל מה שספר הטיולים מציע. אבל סיור מאורגן אחד בעיירה קטנה, לימד אותי שאני פועלת בשיטה הלא נכונה. אם להאמין למדריך, אותה עיירה מסתכמת ברחוב קטן אחד ובו רק מסעדת בופה יקרה וקיוסק מאובק. רק כשחזרתי באופן מקרי לאותו המקום גיליתי שהסיור המאורגן חשף רק טפח זעום מהעושר והאופי המקסים של המקום. שוטטות עצמאית בעיירה הקטנה פינקה אותי ברביולי שעועית מעולה, שיחה עם טבח מקומי, שגילה לי את המתכון לסלמון בצלפים של סבתו הצרפתייה, והתיידדות עם גברת מהשוק (כן, היה שם גם שוק), שנתנה לי לטעום שוקולד מקקאו טהור.

 

עבודת רגליים.

מאותו רגע הבנתי שאם אני רוצה ליהנות, כדאי שאקח את הזמן ואעיז לבדוק דברים בעצמי. קצת כמו שתייר שבמבט ראשוני על גבעתיים היה מפספס את הסביח של עובד או מסתפק באוכל "אותנטי" מרחוב העצמאות בחיפה, בלי לדעת שרחוב אחד מאחוריו מתחבא הקובה הטעים ביקום (וד"ש למסעדת נבילה), רק זמן ועבודת רגליים מגלים לי את הסודות שכל עיר יודעת להציע.

ואם כבר עבודת רגליים אז בואו נדבר על מה דרוש כדי להצליח לייצר עבודת רגליים קלילה. כשעזבתי את הארץ לקחתי רק תיק גב ולתוכו כל רכושי צריך להיכנס. מאחר ולא לקחתי איתי משרתים, אני היא זו שסוחבת אותו ומסתבר שאין הרבה דברים שמוציאים את החשק לקניות כמו 14 קילו על הגב.

בחודש הראשון יצאתי מדעתי מכך שאני מתמרנת בין 3 חולצות וזוג מכנסיים אחד אבל הזמן לימד אותי שכדי להסתדר צריך ממש מעט. בנוסף, המקום המוגבל בתיק מכתיב שפריט לבוש חדש מחייב פרידה מאחד ישן וכך כל היחס שלי לשופינג השתנה. כל קניה כרוכה במחשבת עומק קיומית ואם כבר יצא וקניתי משהו, תוצאת לוואי היא תמיכה בתיאוריות מחזור כי תמיד יימצא חבר לחדר שישמח לקבל את הפריט שהחלטתי להיפרד ממנו.

אז דמיינו אותי בזוג מכנסיים וחולצה שחוזרים על עצמם, יושבת על ספסל ציבורי, מכרסמת משהו מהשוק ומפטפטת עם חבר מוצ'ילר שהתיישב לידי. או אולי אני בזוג מכנסיים וחולצה שחוזרים על עצמם, יושבת בבית קפה שגיליתי במקרה, מקבלת טיפים לטיול מפלים מהמלצרית.

בכל סצינה שלא תבחרו אני לא רק מבסוטה (ולא רק באותם בגדים) אלא גם מיצג אומנותי של תנועת ההאטה. בזמן הזה גיליתי שלחיות לאט זה לא רק חסכוני אלא גם הדרך הכי בטוחה להגשים את מה שרציתי כשעליתי על המטוס – להזכיר לעצמי מהי זכות הבחירה, להתגבר על הפחדים ולגלות שבתוך כל מובטלת מבולבלת מתחבאת בחורה ספונטנית לחלוטין.

נכון לעכשיו הארכתי את השהות שלי פה, וכשלפני כמה ימים עברתי את התאריך המקורי של הטיסה חזרה, ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון. לעשות שינוי אמיתי לוקח זמן. זמן לרכוש הרגלים חדשים, זמן להתגבר על הפחד וזמן לבחון מה נכון עבורי לתמיד ומה אבחר להגדיר כהרפתקה זמנית בלבד.  אני די בטוחה שלא חייבים לעלות על מטוס כדי לגלות דרך חיים אלטרנטיבית אבל אני כן בטוחה שלפחות פעם בחיים, חייבים לנסות.
"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" (ד"ר סוס)

______

לקריאה נוספת של שלל חויות משעשעות מהמסע של אופיר מומלץ לבקר בבלוג האישי שלה – ממש פה

______