איך ומתי התחלתי להיות מינימליסט

בעקבות הפוסט "המילה עם היח"צ הגרוע ביותר מאז המצאת השפה", שעסק ב"נקודת המספיק", קיבלתי מספר הודעות פרטיות, חלקן מקוראים שביקשו לדעת מה היה הטריגר לתהליך המינימליזם (עליו רמזתי בפוסט באמצעות המילה עצלנות), ואחרים שהביעו דאגה מכך שחייהם כה עמוסים בחפצים עד שהם אינם יודעים כלל כיצד להתחיל בתהליך. הפוסט הנוכחי מבקש הן לענות על סקרנות הראשונים, והן להבהיר לכל החוששים, שלא משנה עד כמה גרוע מצבם, הוא כנראה עדיין יותר טוב מנקודת המוצא שלי.

שנת 2006 התחילה לא טוב. נפרדתי מבת זוג עימה חייתי במשך שנה וחצי, ומעט אחר כך הודיע לי בעל הדירה שהבניין בו אני מתגורר עומד לעבור שיפוץ במסגרת תמ"א 38. באותה עת התגוררתי בדירת 2.5 חדרים מרווחת למדי, שכללה שני מזגנים חדשים, חניה ומרפסת חזיתית קטנה, ושעליה שלמתי מחיר מצחיק, במיוחד לאור מיקומה באחד מהרחובות השקטים אך מרכזיים בעיר תל אביב. בהתאמה, החלטתי להיאבק עבורה והודעתי לבעל הבית שאני מתעתד להמשיך ולהתגורר בדירה, ככל שיתאפשר הדבר. קצת רעש לא יהרוג אותי, חשבתי לעצמי, במילא רוב היום אני לא נמצא בדירה. ואכן, הרעש לא היווה בעיה כלל, בעיקר מאחר ולא הצלחתי לשמוע אותו דרך ענן האבק.

הדירה, אותה שכרתי שש שנים קודם לכן, הגיע ריקה לחלוטין, ומאחר ובאותם ימים הרווחתי שכר מופרך כמלצר באחת מהמסעדות היקרות בעיר, פצחתי במסע רכישות שלא היה מבייש אף זאטוט סעודי העוזב לראשונה את בית הוריו: ספת עור חומה וגדולה לסלון, שיוצרה על ידי נגריה קטנה ואיכותית, שטיח עבה ונעים, מערכת קולנוע ביתית עם חמישה רמקולים (שניים מהם בגובה של מטר אחד), טלוויזיה ענקית של טושיבה (בשנת 2001 הן לא היו שטוחות), ספרייה מעץ מלא ובהתאמה אישית שהזמנתי מנגר פרטי, כורסא דנית אדומה הנפתחת למצב שכיבה מלא, שני כיסאות ספרים (מלשון מספרה) עתיקים שרכשתי מספר בן תשעים יומיים לפני שהחזיר את נשמתו לבורא ושתי בובות בגודל טבעי של האחים בלוז. הנה, תראו.

בלוז

I kid you not

הבובות ככל הנראה דורשות הסבר, ואפילו יש לי אחד, אבל זה לא הזמן ולא המקום – אנחנו עדיין רק בתיאור תכולת הסלון. בחדר השינה, מעבר למיטה הזוגית ההכרחית, ניתן היה למצוא שולחן עץ עצום ממדים במראה עתיק, ארגז נסיעות גדול שהכיל אוספים של דיסקים וסרטי די.וי.די, ארון רוקחים שהכיל פיצ'פקסים קטנים שנהגתי לאסוף בשווקים, כיסא עץ עתיק וכבד שנשר מפוסל בגבו, ועוד בובה שמצאתי בעליית הגג של "עתיקות נפוליאון", הפעם של סקרוג'. הנה, סקרוג'.

סקרוג'

מישהו שיחזיק לכם את הנר

גם לסקרוג' כמובן יש הסבר המניח את הדעת, אולם קודם לכן המטבח. זה האחרון כלל סרוויס שאפשר אירוח של 12 אנשים במקביל, מעל לשבעה סטים שונים של כוסות (הכוס עושה את המשקה), סירים (ברבים), מחבתות (ברבים), ולא פחות מחמישה סכינים מקצועיים שונים, שהתאימו לחיתוך בשר, ירקות, דגים, לחם ושרשראות אופניים, לאו דווקא בסדר הזה (נורה אדומה ראשונה נדלקה כאשר מרוב בושה ביקשתי בחנות לארוז את כולם למתנה). לאלה יש להוסיף את מכשירי החשמל ההכרחיים: מקרר, תנור, כיריים, מיקרוגל, מסחטת מיצים תעשייתית, ורק איפוק מוחלט מנע ממני לרכוש גם את מכונת הפופקורן וסטנד הנקניקיות.

בפינת המטבח עמד שולחן בר עגול ושני כיסאות תואמים שעלו לי הון, עליהם כמעט מעולם לא ישבתי, יש להודות. מאחר וכבר התוודיתי שבאותן שנים ניזונתי בעיקר מתפריטי משלוחים ומארוחות במסעדה בה עבדתי, אתם בוודאי חושבים שאתם יכולים לנחש בכמה מהפריטים שהוזכרו באמת נעשה שימוש, אבל סביר להניח שאתם טועים – באותם ימים נהגתי לרכוש סכו"ם חד פעמי, וכך לא נאלצתי לשטוף כלים כמעט בכלל בין השנים 2001-2003.

את חצי החדר הנוסף, שיצא מהמטבח הפכתי לחדר ארונות. מצד אחד, מאז ומעולם חשתי חוסר סבלנות אינהרנטי לתהליך רכישת הבגדים, ומצד שני מעולם לא הצלחתי לזרוק בגד שכבר היה ברשותי, ולא משנה כמה היה הוא בלוי או כמה העליתי אני במשקלי. תמיד היה להם ערך סנטימנטלי כלשהו – דייט ראשון, טיול בחו"ל, מתנה מחברה וכו'. ארון הבגדים שאכלס את החדרון הקטן היה עמוס בפרטי לבוש – רשימה חלקית: שבעה מעילים, חמישה סוודרים, עשרה זוגות מכנסיים, כשלושים חולצות טי-שרט, כחמש עשרה חולצות מכופתרות, חמישה זוגות נעליים ועוד –   בחלקם הגדול לא נגעתי מזה שנים.

לכל האמור יש להוסיף עוד חפצים כאלה ואחרים שנוספו עם הזמן, כגון, שולחן כתיבה נוסף שרכשתי לחדר השינה לאחר שזוגתי דאז עברה לגור עימי (לא כל כך מהסיבה שהיינו זקוקים לו כמו מהסיבה שמדובר היה בשולחן וינטג' שהשגתי במחיר מציאה), שתי כורסאות נוספות לסלון, ובתקופות מסוימות לא פחות מארבעה זוגות אופניים (עיר, הרים, ראלי אספנים ונשים. האחרונים של החברה, לא שלי). אני בטח שוכח כמה עשרות פריטים, אבל הרעיון הכללי מובן – חיי כרעו תחת נטל החפצים שאספתי במהלך זמן לא רב, וחמור מכך, אהבתי את כולם כאילו היו ילדי.

כל זאת עתיד היה להשתנות עם תחילת השיפוץ. כפי שצפיתי, הרעש לא היווה בעיה אמיתית, ובמשך השנתיים הראשונות לקיומו התרכזו העבודות במרתף וביסודות. הבעיה התחילה כאשר הגיעו לטפל בשלד הבניין עצמו – מידי יום כשחזרתי הביתה המתינה לי בשלווה שכבה עדינה אך עיקשת של פודרה לבנה שכיסתה כל עצם בעל יותר ממימד אחד בדירה. שולחנות, כיסאות, כלי מטבח, ספרים, בגדים בארון שנשאר פתוח בטעות, ואם הייתי מאחר לקום אזי אני עצמי הייתי זוכה להתעטף באותה אדרת מאובקת, שילוב של סיד, בטון וסתם לכלוך.

הגם שבאותה תקופה האלרגיות שלי כבר היו מאחורי, עדיין היה צורך לנקות את הדירה כמעט מידי יום על מנת שיהיה אפשר לחיות בה בכבוד ובהתאם להנחיות הרלוונטיות של משרד הבריאות וארגון האומות המאוחדות. מאחר ועוזרת בית באותם ימים היתה משולה לשכירת עובד זמני שיסייע לסיזיפוס היווני, נותרה המשימה בידי שלי, בהתאמה, חודשים ספורים לאחר שהחלה ההסלמה בשיפוץ העלתי סטטוס לפייסבוק בזו הלשון: "עקב שיפוץ המתנהל בביתי והעובדה שאין לי כוח להזיז רהיטים כדי לנקות – למסירה כורסא אדומה שנפתחת למצב שכיבה מלא + הדום כמעט תואם – לבוא ולקחת". 45 שניות אחר כך נמסרה הכורסא וירטואלית ועוד באותו ערב נלקחה לביתה החדש. ההקלה היתה מידית והפינה שנותרה כעת ריקה היתה למקום האהוב עלי ביותר בדירה.

נרגש מהתחושה החדשה החלתי למסור או למכור חפצים נוספים מהדירה: את שולחן הבר, שני זוגות אופניים, תנור אפייה, ארון רוקחים שני שעמד במטבח, את הרוב המוחלט של בגדי, ערימות של סרטים ודיסקים (יחדיו עם מכשיר הטלוויזיה שגם כך היה מנותק מהכבלים מזה שנים) וכך הלאה. התהליך כולו ארך קצת יותר משנה (הוא הגיע לשיאו בעת מעבר הדירה הבלתי נמנע), וחלק מהפרידות היו לא קלות כלל (כמו למשל הפרידה קורעת הלב מהאחים בלוז, שנמכרו לילד מהרצלייה פיתוח בעל טעם טוב), אולם עם כל פריט שנמסר יכולתי להרגיש איך רוגע חדש הולך וכובש את חיי, ובסופו, יכולתי להתבונן על הדירה החדשה שלי ולדעת שהפכתי למינימליסט מאושר.

אתם מבינים, אין צורך באידיאולוגיה גדולה כדי לצאת לדרך. מספיק שתהיו, כמוני, סתם עצלנים.

לשאלת הכיצד להתחיל – מאחר והפוסט הנוכחי חצה זה מכבר את גבול אלף המילים, לא נותר לי להפנות אתכם לפרק השני בטור 101 דרכים להאט את החיים – תסדרו את הבית. כצעד ראשון, אני עומד לחלוטין מאחורי ההמלצות הרשומות בו, ובעתיד בוודאי אוסיף עליהן עוד.

_______

 

תגובות2

  • להגיב דצמבר 28, 2014

    דוד

    חמוד

      

  • להגיב אוגוסט 12, 2016

    דין

    כל הכבוד, זאת הדרך הנכונה ממליץ לראות בYOUTUBE סרטונים שקשורים לרעיונות לSMALL HOUSE וכו'!

      

השאירו תגובה