המילה עם היח"צ הגרוע ביותר מאז המצאת השפה

תעודת כיתה ד' שלי היתה, לדעתי, לא רעה בכלל, אולם בנקודה זו הייתי שרוי במחלוקת קשה עם אימי. על רשימת הטובים והטוב מאודים שעיטרה את רוב המקצועות העיב צל גדול שהוטל על ידי המילה "מספיק" שמוקמה משמאל למילה מתמטיקה. "אבל אם לא מסתכלים על המספיק", ניסיתי לפנות אל הגיונה של אימי, "התעודה טובה מאוד". "אי אפשר להתעלם מהמספיק", השיבה היא, "הוא שם, ממש באמצע התעודה".

סיפור המספיק שלי הוא רק אחד מתוך מאות אלפים, ואין לי ספק שלכל אחד מכם יש את הרגע האישי בו נאלץ להתעמת עם המילה, שלכל הדעות זכתה ליח"צ הגרוע ביותר מאז המצאת השפה – מספיק! (גערה מהורה עצבני), זה טוב אבל זה לא מספיק (לקוח לא מרוצה), הספיק לי ממך (מילים אחרונות מבת זוג), זה מספיק, תודה (באמצע אודישן לכוכב נולד) – כמעט ניתן לומר שמאז שאנחנו ילדים אנו גדלים בתחושה שמספיק זה צעד אחד בלבד לפני התדרדרות לזנות ולסמים, אבל לא עוד. בעבור תנועת ההאטה, המילה מספיק היא צירוף אותיות שבכוחו להדיר את החושך ולברוא את המאורות, ויש לי גם עקומה כדי להוכיח זאת.

cluttered_lives_480

עקומת הסיפוק

 

בשנות העשרים של המאה שעברה חשו העובדים כי יש להם די והותר, והם ביקשו לעבוד פחות וליהנות מיותר זמן פנאי לעצמם ולמשפחתם, מצב זה איים לשתק את גלגלי הכלכלה, ובמהרה הוביל ליצירת הרעיון המתעתע של "רמת החיים" – לא עוד אנו עובדים על מנת לספק את צורכי חיינו המיידיים, כי אם על מנת לשפר ללא ליאות את רמתם, ולעשות זאת כמובן באמצעות רכישה של עוד ועוד מוצרים, יהיו אלה טלוויזיות שטוחות או מכוניות חדשות. באופן מדהים, ההטמעה של רעיון איכות החיים היתה כה מוצלחת, עד שגם כיום הוא מניע את מרביתנו לעבוד ולצרוך עוד ועוד, וזאת למרות אין ספור מחקרים שהוכיחו כי מעל רמה מסוימת של הכנסה כספית/צריכת מוצרים, אין כל שינוי ברמת האושר עליה מדווחים הנסיינים. רעיון רמת החיים, במובנו הנוכחי והאין סופי, הוא לא יותר מאשר שקר גס שנועד לעודד את בולמוס הצריכה העולמית.

עקומת הסיפוק שהובאה באיור לעיל מראה את הקשר בין חוויית הסיפוק לכמות הכסף שאנחנו מוצאים. בראשית חיי, הכסף של הורי בוודאי הסב לי סיפוק רב. אני כמובן לא זוכר זאת, אולם אני משוכנע שכמרבית הזאטוטים, גם אני בכיתי בצרחות בכל פעם שהיה לי קר/חם/רטוב/רעב/או שסתם הרגשתי שהורי מצליחים לנמנם ליותר מחמש דקות, והם בתמורה דאגו לכל מחסורי – חיתול חדש, בגדים חמים, מזון, ועוד. הכסף של הורי הבטיח את סיפוק הצרכים המידיים שלי, וחוסר האונים שלי טבע במוחי את הרעיון שסיפוק הצרכים שלי תמיד מגיע מבחוץ (לפחות אם אבכה חזק מספיק).

בגיל מעט יותר מבוגר, עברתי מסיפוק צרכי הקיום הבסיסיים לתוספות מהנות יותר (צעצועים, נעליים עם פנס מרצד בסוליה, אופניים חדשים), והקשר החיובי בין כסף לסיפוק נטבע בי עמוק יותר. בגיל זה גם למדתי לראשונה את יסודות הכלכלה מאבי, שהועברו בצורה של גערות חוזרות ונשנות: למה האור בחדר שלך דולק? (אני לא עובד בחברת החשמל)", "למה אתה לא סוגר את הברז כשאתה מצחצח שיניים? (אני לא עובד במקורות)", "למה אתה צריך מכשיר סגה? (אני לא עשוי מכסף)".

בגיל 16 כבר עבדתי בשתי עבודות (עובד דלפק ב"פיצה מן" וכולבויניק ב"רשת עמל") וכעת יכולתי לבחור את "האושר" בעצמי. בדרך כלל הוא הגיע בצורה של בגדי מותגים (קוויק סילבר, OP, מאווי אנד סאנז', ליוויס וכדומה), משחקי מחשב ובילויים בעיר. על הדברים הגדולים עדיין שילמו הורי, למשל, על שיעורי הנהיגה ועל המכונית שנרכשה לי לאחר שעברתי את הטסט.

כעת אנחנו כבר לא מדברים על “תוספות” אלא על “מותרות” לכל דבר ועניין – מכונית למשל, היא מותרות שכתשעים אחוז מאוכלוסיית העולם לא תזכה ליהנות ממנה, ועדיין אני קיבלתי אותה כמובן מאליו. למעשה, אפילו התאכזבתי מעט מאחר ולא קנו לי את המיצובישי קולט החדשה שרציתי ונאלצתי להסתפק בפיז'ו 205. גם טיסות לחו"ל היו עניין שבשגרה – טסתי עם הורי לראשונה בגיל 8, ועד גיל 16 הספקתי לטוס חמש פעמים נוספות, שכמעט ומיותר לציין שלא חוויתי מהן הנאה גדולה (למעט הרגעים בהן קנו לי מתנות יקרות). תיאור קצר של אחת מהן, כולל תמונות, ניתן למצוא פה.

המשכתי לחיות לאורך עקומת הסיפוק, והבאתי אותה לשיאים חדשים. כאשר עזבתי את בית הורי בגיל המופלג של 24 שנים הוצאתי קרוב ל- 40,000 ₪ על ריהוט ואבזור הדירה החדשה. להגנתי החלקית ניתן לציין שהיא הגיעה ריקה לחלוטין, ושרוב מה שרכשתי היה באיכות גבוהה ועדיין מחזיק מעמד גם כיום.

הדירה שלי מילאה אותי באושר. מבחינתי היא היתה ההוכחה שהצלחתי בחיים, אולם תחושה זו לא החזיק מעמד ימים ארוכים. כשההתלהבות הראשונית שכחה התחלתי לפנטז על הדבר הבא – לופט מדהים שאעבור אליו כשרק יהיה לי קצת יותר כסף מעכשיו. דמיינתי את הריהוט החדש שיותאם לחלל, את שולחן הפול המקצועי ואת מערכת הקולנוע הביתי היקרה. במילים אחרות, עדיין האמנתי שסיפוק זה משהו שאפשר להמשיך ולקנות לעד, ושהאושר מצוי במרחק הרכישה הבאה. באותם ימים לא הבנתי שאני נמצא כבר עמוק בתהליך התיישרות העקומה – אני אכן מרוויח עוד כסף, אבל הוא מקנה לי רק עוד דאגות, מחויבויות ומטלות מרגיזות.

Clutter1

השלב שבו עוד מאותו דבר מוביל בעיקר לכאבי הראש הנלווים, או במילים העתיקות "מרבה נכסים, מרבה דאגות".

 

השינוי לא הגיע באחת, והוא נבע ממספר אירועים מקבילים. הטריגר הראשון היה פרומו שכתבתי ל"חודש ירוק" בערוץ שמונה. באחת התוכניות ששובצו לספיישל האקולוגי ראיינו את אחד ממייסדי "חווה ואדם" (חווה לימודית ליד העיר מודיעין) ומשפט אחד שאמר נצרב במוחי ולא הניח לי: "תגדירו לעצמכם צרכים, כי אם אתם לא תגדירו אותם, מישהו אחר יבוא ויגדיר אותם בשבילכם". בערך באותם ימים נחשפתי לקיומה של תנועת ההאטה, ועימה לרעיונות של מינימליזם ופשטות מרצון, והחלקים התחילו להסתדר במקום (אם כי עלי להודות שדרכי לעבר המינימליזם התחילה כתוצאה מעצלנות, אבל על כך אולי אכתוב בפוסט אחר). המסמר האחרון בארון המשוואה כסף=סיפוק היה הספר "החיים או הכסף", שממנו גם נלקחו האיורים לפוסט זה.

לטענתם של מחברי הספר, ג'ו דומינגז וויקי רובין, מרבית האנשים המתנהלים בהתאם לרעיון הגורס כי צריכה מוגברת היא הדרך לשיפור בלתי פוסק ברמת החיים, מוצאים עצמם בסופו של דבר יושבים בבית גדול, זרים לבני זוגם ולילדיהם (תוצאה של חיים שלמים שהועברו בעבודה), וכמובן לא מסופקים למרות שהם מוקפים במיטב המוצרים ונחים על חשבון בנק עתיר מזומנים. הסיבה לכך היא שאנחנו לא שמים לב שהגענו לתקרת הסיפוק, ושהמשוואה כסף=סיפוק, לא רק שהפסיקה לעבוד אי שם באמצע הדרך, אלא שכעת היא פועלת נגדנו. ככל שהוספנו לצרוך ולקנות, הוסיפה עקומת הסיפוק לרדת.

אבל לא הכול שחור. הנקודה הכי מעניינת בעקומת הסיפוק היא הפסגה שלה. ככל הנראה חלק מסוד החיים הטובים זו היכולת לזהות את אותה נקודה חמקמקה של סיפוק מרבי. את הנקודה הזאת אפשר לכנות במילה הפשוטה “מספיק”. בפסגת עקומת הסיפוק יש לנו מספיק. מספיק להישרדותנו. מספיק נוחות. מספיק “מותרות” קטנים. יש לנו כל מה שאנחנו צריכים ואין כמעט דבר שמעיק עלינו ומסיח את דעתנו. המספיק הוא מקום של בטחון. של אמון. מקום שמאפשר יושר עצמי והתבוננות פנימה. מספיק פירושו להעריך וליהנות לגמרי ממה שהכסף מביא לחיינו, ועם זאת לא לרכוש דבר שאינו נחוץ ורצוי.

Enough-Components

נקודת המספיק

 

מהם כל הדברים שמעבר לנקודת המספיק?

גיבוב מיותר. כל מה שעודף ומיותר בשבילנו. כל מה שיש לנו ולא משרת אותנו. כל מה שקנינו רק כי לכולם יש/היינו עצובים/היינו שמחים/חשבנו שזה יתאים ל… ועכשיו זה זרוק במגרה/בארון/בארגז המצעים ויש לנו עליו עוד 12 תשלומים.

כשאנחנו אומרים לעצמנו מספיק זה לא קיפוח, שכחו מכל מה שידעתם על מילה הזו עד כה. אנחנו גם לא סובלים כתוצאה מכך מהיעדר או מחסור. להפך, אנחנו קובעים לעצמנו את נקודת המוצא לחיים של חירות מכל מה שיש לאגור, לנקות, להעביר, לבטח, לתחזק, להיפטר ממנו ולשלם בעבורו – המספיק הוא המפתח לחיים של שחרור מעבדות, והוא תקף לכל תחום בחיים, לקריירה וללימודים כמו גם להרגלי הצריכה והבילויים – לדעת מתי יש לנו מספיק כסף/תארים/נכסים זה לדעת מתי אנחנו יכולים להפסיק לרוץ כמו משוגעים, להאט לצעדים נינוחים, ולהתחיל ליהנות מהחיים.

המלצה שלי – מחר בבוקר, בעת שמיליוני אמריקאים יתנפלו על הקניונים ומרכזי הקניות הגדולים בבולמוס הקניות השנתי שזכה לשם "יום שישי השחור" (שהוא לא במקרה גם "יום ללא קניות" בינלאומי), הישארו בבית או צאו לשיטוט ברחובות, ועשו לעצמכם רשימה של הדברים שגורמים לכם אושר אמיתי ומעניקים לחייכם ערך משמעותי – סביר להניח שברוב המקרים לא יהיה מדובר בחפצים. לאחר מכן הגדירו לעצמכם צרכים. זכרו, אם לא תעשו זאת בעצמכם ערוץ 2 יעשה זאת בשבילכם, ואז, תהיו בטוחים שזה יעלה לכם הרבה יותר. בשעה אחת וחצי לערך, אם אתם גרים בתל אביב, אתם מוזמנים להצטרך לרכיבה של מסה קריטית, ולאחריה, חזרו למיטה ולכו לישון. אחרי הכל, יום שישי זה יום קצר, ובכל מקרה, עשיתם מספיק.

______

הגרפים בפרק לקוחים מהספר המומלץ “Your Money or Your Life” שיצא לאור בעברית תחת השם “החיים או הכסף” בהוצאתכתר
______

 

תגובות16

  • להגיב נובמבר 27, 2014

    אליק

    תמיד אני תוהה האם השכלה גבוהה היא מוצר, מטרה או תכלית?

    בעצם השאלה מתחלקת לשניים:
    האם תעודה אקדמית (תואר שמועיל לשוק העבודה) / הכשרה מקצועית היא מוצר כמו אקווריום יפה לסלון, או "חכה" שאיתה אפשר להשיג כסף יותר מהר ובקלות ולהגדיל את היצע החופש שלנו ? כלומר, השקעה כדאית , כמו נדל"ן מניב.

    החלק השני של השאלה היא האם אין ערך סגולי להשכלה גבוהה לא שימושית. כשמדברים למשל על תואר שני או שלישי בספרות או היסטוריה , אפשר לראות בעשייה כזו תכלית (ללמוד, להשכיל להרחיב אופקים, להתעשר מבפנים )?

      

    • עמית נויפלד
      להגיב נובמבר 27, 2014

      עמית נויפלד

      בתור מי שעשה שני תארים בפילוסופיה (התחלתי גם שלישי אבל הוא כרגע בהקפאה עמוקה) אני לא יכול אלא לטעון שיש ערך סגולי להשכלה לא שימושית. קשה לי לדמיין איך היו נראים חיי ללא הלימודים, שבוודאי סייעו לכישורי הביקורתיים, אבל יותר זה, עזרו לגבש תפיסת עולם שלמה הכורכת מוסר ופוליטיקה בחיי היום יום והזולת.

      לגבי החלק הראשון של השאלה, יש מקצועות שנועדו בעיקר לשמש מקפצה להכנסה נאה, אבל אני לא פוסל על הסף את העובדה שהלומדים אותם שואבים הנאה מעצם הלימוד עצמו – הנדסה או מדעי המחשב יכולים להיות גם מעניינים למי שנמשך לתחום.

        

      • להגיב נובמבר 27, 2014

        אליק

        פשוט כתבת שם למעלה שאנחנו צריכים להגיד לעצמנו די כשיש לנו מספיק כסף או תארים, כאילו שזה אותו דבר . . אז לא הבנתי עד הסוף

          

        • עמית נויפלד
          להגיב נובמבר 27, 2014

          עמית נויפלד

          אתה צודק, באמת לא הייתי ברור מספיק. התכוונתי לתארי משרה: סמנכ"ל, מנכ"ל, יו"ר, חבר דריקטוריון וכו'

            

      • להגיב נובמבר 30, 2014

        רותי

        כל לימוד מחדד את החשיבה, גם לימודים טכניים (הנדסה)

          

  • להגיב נובמבר 27, 2014

    גיא

    היי עמית.
    לעניות דעתי הצנועה ( לא להאמין אף פעם למשתמשים באמרה זאת) אין הבדל
    בין אגירת תארי משנה לבין תארים אוניברסיטאיים. אומנם ה״סטמפה״ שונה אבל זאת אותה ״מותגת״ בשינוי אדרת. מי שרוצה באמת ללמוד משהו היום יכול לעשות
    דרך האינטרנט ואף להבריז לשיעורים נבחרים באוניברסיטאות אם זה מה שעושה לו את זה.

      

    • להגיב נובמבר 27, 2014

      גיא

      להתפלח כמובן,
      זאת הוכחה ניצחת שההוויה קובעת את התודעה מאחר
      ואני רגיל להבריז מדברים.

        

      • עמית נויפלד
        להגיב נובמבר 27, 2014

        עמית נויפלד

        אני מודה שלפני 15 שנים כשהתחלתי ללמוד עדיין לא היה "קורסרה" וחברים אחרים שאכן עושים מהפכה אמיתית בהנגשת הידע לציבור, אבל גם אם היו כנראה שהייתי נרשם לאוניברסיטה, וזאת מכמה סיבות:
        האינטנסיביות של הלימודים – חמישה ימים בשבוע, שש שעות בממוצע ביום, קשה מאוד להשיג הספק כזה לבד ולכסות מרחבים של ידע בעצמך
        החברה – יש משהו בלימוד ביחד שמאוד עוזר, חלק גדול מהתובנות שאתה מגיע אליהן נולדות מוויכוחים אין סופיים בשיעורים ובקפיטריה.
        המורים – מורה בשר ודם שמלווה אותך במשך שנים יכול להפוך לדמות משמעותית בחייך, במידה והיה לך מזל, ולי היה כזה עם יותר מאחד/ת.

        מודה שגם הייתי מתפלח לשיעורים אחרים, בעיקר בהפסקה הארוכה שעשיתי אחרי התואר השני, זה בהחלט חינני, ומי שרוצה לטעום, כתחביב או להעשרה, מהדעת האקדמית אכן יכול לעשות זאת מבלי לשלם 10,000 ש"ח לשנה. מי שרוצה להתעמק, אין כמעט תחליף לדעתי ללימודים רציניים.

          

        • להגיב נובמבר 27, 2014

          גיא

          טוב מקובל ,

          אני מניח שמשום שאתה אוהב להתעמק בנושאים שלמדת
          עוד לא ראית וענית לי על ההרצאה בנושא הנצרות
          הגנוסטית שצירפתי 🙂 , 😉

          אויש, אני רשע.
          ( ולא שוכח דבר).

            

  • להגיב נובמבר 28, 2014

    אורן כהן

    כמו שמרבה נכסים מרבה דאגה
    אז "גם הנפש לא תמלא"(ספר קהלת)

    כי סיפוק זה לא משהו שמשביעים ברכישה של חפצים אי אפשר לספק את נפש האדם בחומריות מוגזמת.

    ככל שאוגרים גרוטאות בסופו של דבר זה הופך למלכודת.

      

  • להגיב נובמבר 30, 2014

    ביולוג ירושלמי

    עמית יקר,
    תודה רבה על עוד מאמר נפלא 🙂
    נהנה לקרוא, לומד ומטמיע.
    בזכותך גם גיליתי שהספר המדובר "החיים או הכסף" תורגם לעברית בהוצאת כתר ורכשתי אותו כמה רגעים אחר כך (אותו אחד שהסולידית כתבה עליו פוסט נפרד ומתומצת).

    תודה על הכל.

      

  • להגיב דצמבר 3, 2014

    גיא

    עמית ,

    נזכרתי בהערה נוספת שרציתי להעיר\להאיר אשר לסיבות שציינת בעד רישום לאוניברסיטה והקשרו לתנועת האטה.

    במערב ובמוסדותיו דוגלים תמיד בטכסי חניכה ארוכים. אם אדם הולך לפסיכולוג ( לא אני) זה תמיד אמור להיות טיפול מתמשך. אם אדם רוצה להרשם לרבנות/כמורה הוא צריך לעבור טכסי ושלבי הכנה לרוב. כך כמובן גם באוניברסיטה.
    כל המוסדות הנ"ל מכניסים אותו למירוץ כנגד עצמו ו/או אחרים ומפקחים עליו.

    לדעתי, לא חינם יש לך פינת זן בבלוג.

    בזן יש תמיד את האפשרות להבין/להגיע/להרגיש את המציאות ללא טיווח של טכסים / אוטוריטות.
    בציטוט של מסטר שאת שמו איני זוכר …
    "זה יכול לקחת 3 שניות או שלושים שנה …."

    וגם אם זה לא קרה עדיין זה תמיד יכול להתרחש ב3 השניות הבאות.

    נ.ב.

    מה קורה עם מערכת תגובות בצד?!?! 🙁 🙂
    אן שדיברת על ספטמבר 2015?!?

      

    • להגיב דצמבר 4, 2014

      גיא

      מצד שני יש לציין ביושר שאם הייתי מתמיד ומשקיע יותר זמן בשיעורי הלשון והדקדוק הייתי כותב [תיווך] במקום [טיווח] 🙂 .

      מצד שלישי ייתכן שמדובר שלב ראשוני של דימנציה.

      מצד רביעי לא ממש מפריע לי שאני עלול לדבר שטויות מה שמחזיר אותי לטענה בתגובה הראשונה לגבי שלושת השניות.

        

      • עמית נויפלד
        להגיב דצמבר 4, 2014

        עמית נויפלד

        🙂 אתה משהו מיוחד גיא

        לגבי האתר, זה מה שקורה כשאתה עובד עם אנשים טכניים שלוקחים את רעיון האיטיות צעד אחד רחוק מידי, תאריך היעד החדש שנקבע הוא ינואר, נקווה שאלפיים וחמש עשרה 😉

          

  • להגיב אפריל 1, 2015

    אוהב

    עונג לקרוא את המאמר
    וגם את התגובות…
    אני מינימליסט עוד שנים רבות לפני ששמעתי את המושג. 🙂
    אישתי נוהגת למסור או לזרוק כל ספר, בגד או חפץ שלא השתמשנו בו שנתיים.
    האידיאל החומרי שלי, הוא להקטין בהתמדה את הרכוש הפיזי שחיי מוקפים בו.
    טוב שיש לזה שם… 🙂
    (עד היום, זו נראתה לי אג׳נדה פרטית)

      

השאירו תגובה