כיצד מינימליזם מעודד את הכלכלה

אם כולם היו מפסיקים באחת לבזבז את כספם, הכלכלה שלנו היתה מתרסקת. זה מובן מאליו. כתוצאה מכך, אחד הטיעונים המרכזיים של מרבית האנשים כנגד המינימליזם, הוא שאם כולם יהפכו למינימליסטים, הרי שכולנו נאבד: המערכת הכלכלית כפי שאנו מכירים אותה כיום תתמוטט, ולא יהיה לנו עוד את העושר הנחוץ על מנת להמשיך ולרכוש גאדג'טים מיותרים, בגדים שיוצרו בתנאי עבדות בעולם השלישי, ומוצרים מחורבנים אחרים מפלסטיק זול.

טענה זו סובלת כמובן מכמה בעיות.

ראשית, אף מינימליסט לא טוען כי עלינו להפסיק לבזבז כסף, או כי עלינו להפסיק לצורך באופן מוחלט. הצריכה עצמה היא לא הבעיה, הבעיה היא הצרכנות, או מה שנהוג לכנות "תרבות הצריכה" – מערכת משולבת של כוחות המביאים אותנו להאמין כי איכות חיינו תשתפר במידה ורק נמשיך לצרוך עוד ועוד, ושצריכה לא מבוקרת תעודד צמיחה כלכלית ופירותיה של זו יחלחלו לכלל האוכלוסייה.

עבור קטני האמונה, דואגת אותה מערכת כלכלית תרבותית לשנות באופן תדיר אופנות, סטייל וסמלי סטטוס, וליתר ביטחון מגדילה לעשות ומטמיעה מנגנוני יישון מכוונים במוצרים, רק על מנת לוודא שייכפה עלינו להמשיך ולקנות חדשים.

האמת היא כמובן שונה. מעבר לרמה מסוימת של צריכה, מעבר לנקודת ה"מספיק", עוד ועוד חפצים ורכוש לא ישפרו את איכות חיינו, וככל הנראה להפך, הם רק יפגמו בה – אנו נאלץ לבטח, לנקות, לתקן, להחליף ולדאוג, שלא לומר להמשיך ולעבוד ללא ליאות על מנת לממן את כל האופרציה הזו, וזאת בעוד שהדברים החשובים באמת בחיים (אזהרת קלישאה) אינם ניתן לאריזה ומסחור. אהבה, אושר, שביעות רצון וסיפוק הן תחושות פנימיות וסובייקטיביות, שברוב המקרים ניתנות להשגה ללא השקעה משמעותית של ממון.

לאור האמור, אבקש להגדיר מינימליסט כאדם שאינו נמנע לחלוטין מצריכה (ולו מפני שהדבר אינו אפשרי באמת) אלא כאדם המשקיע יותר מחשבה והתכוונות בטרם הוא בוחר מטרה או חפץ עליה הוא עתיד להוציא את כספו, ובמקום להסתפק ברצייה בלבד ולהיכנע לה מיד, הוא עוצר ותוהה איזה ערך אמיתי יוסיף הפריט החדש לחייו.

ואחרי שאמרתי כל זאת, להלן האופנים בהם מינימליסטים תורמים, ולטעמי באופן הטוב ביותר האפשרי, לחיזוקה של המערכת הכלכלית:


השקעה בחוויה ולא ברכוש
. מרבית המינימליסטים אינם סגפנים כפי שניתן היה אולי לטעות ולחשוב, והם נהנים כמו רוב האנשים להוציא את כספם על צבירת חוויות – נסיעות, הופעות, קונצרטים, חופשות, תיאטרון, מוזיאונים וכדומה.

גם אני איני בוחל בהוצאות מסוג זה, ורק לפני שלושה חודשים, למשל, טסתי עם חבר לצפות במופע האיחוד של מונטי פייתון בלונדון. הגם שההוצאה הכספית היתה גבוהה יחסית לחופשה של חמישה ימים (טיסות, מגורים, שהייה וכרטיס למופע עצמו), אני יכול להעיד בלב שלם כי היא היתה שווה כל אגורה.

O2

Expecting the Spanish inquisition

 

גם חופשות אחרות אליהן יצאתי, והגם שאני משתדל ככל האפשר לחוות אותן בהתאם לרוחה של תנועת ההאטה, קרי, מגורים בדירה ולא במלון, שהייה של זמן רב ככל האפשר במקום אחד והימנעות מאטרקציות תיירותיות (ראו למשל בפוסטים "סלואו והעיר הגדולה"), הביאו אותי להוציא סכומי כסף לא מבוטלים, אולם שוב, אינני רואה בכך טעם לפגם, החוויות ממרבית החופשות יישארו איתי לשארית חיי, והן מנעימות את זמני גם הרבה לאחר התרחשותן.

בשורה התחתונה, כל אחד מאיתנו יכול להוציא כסף ולתרום לכלכלה גם בלי לחזור הביתה עם רכוש מיותר, כל שעליו לעשות זה לגלות איפוק בתור לדוכן המזכרות.


השקעה באיכות ולא במחיר
. הזכרתי את הנקודה הזו בפוסט על הזכות לעצלות – מינימליסטים תמיד יעדיפו מוצר איכותי, כזה שכל הסקירות, חוות הדעת של הצרכנים האחרים, ההשוואות, והאישורים השונים יבטיחו כי הוא ידידותי לסביבה ולמשתמשים, וזאת על פני מוצר זול שככול הנראה הם יאלצו להחליף מידי כמה שנים.

שולחן הכתיבה שלי, שעשוי מעץ מלא ויוצר בשנות החמישים, נקנה בשוק הפשפשים ומלווה אותי מזה עשרים שנה. הספה בסלון יוצרה על ידי נגר מקומי ואני רובץ עליה להנאתי מזה חמש עשרה שנים. מערכת הסאונד בביתי מורכבת מפטיפון רדיו של חברת פיליפס, כבן שלושים, שנרכש מזוג פנסיונרים בחיפה, ועדיין עובד כמעט כמו ביום שנרכש. עכשיו, סעו לסניף איקאה הקרוב, או לשקם אלקטריק, ונסו למצוא שם תחליפים דומים שיחזיקו מעמד מספר זהה של שנים.

מאופן פעולה זה יכולות לנבוע לפחות שתי השלכות ישירות וחיוביות על הכלכלה: הראשונה, חברות המייצרות מוצרים איכותיים ועמידים יזכו לשגשוג, וחברות המייצרות מוצרים שבירים ופגומים ייעלמו, ומכאן שהכלכלה עצמה תתחזק ותתייצב, והחוזה הבלתי כתוב בין הצרכן ליצרן, המבטיח מצד אחד תשלום ומצד שני מוצר ראוי, ישוב לעמוד על כנו. השנייה, וכתוצאה ישירה מהראשונה, טביעת הרגל האקולוגית של המערכת הכלכלית תקטן באופן דרמטי, וסכומי עתק המוקדשים כיום לטיהור וניקוי האוויר, האדמה, הנהרות והימים יכולים יהיו להיות מופנים למטרות ראויות אחרות.

השקעה בעסקים קטנים ומקומיים. מינימליסטים, לתפיסתי, ובהתאמה לסעיף הקודם, יעדיפו תמיד עסקים קטנים ומקומיים, יהיו אלה חנויות הספרים, המזון, האופניים או הבגדים – בעליהן בדרך כלל אינם מונעים משורת הרווח הסופית, לפחות לא באופן בלעדי. הם כמובן צריכים להרוויח די למחייתם ורווחתם, אולם מה שהביא אותם לעיסוק הספציפי שלהם זו בדרך כלל התשוקה למוצר או השירות שהם מספקים. אני חווה זאת על בשרי כשאני נכנס לחנות האופניים "גורדון בנט" למשל, או לחנות הספרים והעתיקות "ספרי הברון", או למסעדת "טשרניחובסקי 6" השוכנת בסמוך לביתי – מה שמבטיח תמורה הולמת לכספי היא התשוקה של בעלי המקצוע המספקים לי מוצר או שירות, והיא זו שגם מבטיחה, בדרך כלל, כי איכותו תהיה טובה מזו שאוכל למצוא ברשתות הגדולות.

לאופן פעילות זה ישנה השלכה נוספת מעבר לערך בו אני זוכה בעת ביצוע העסקה – הכסף שלי מתפזר בצורה טובה יותר בקהילה בה אני חי, ואינו מגיע הישר לידיהם של בעלי השליטה בחברות הגדולות והספורות השולטות במשק. ההיגיון מאחורי ההחלטה שלא לקנות ברשתות הוא כלכלי טהור – כאשר אני קונה בעסק שכונתי קטן, בעליו עושה שימוש בכסף ומשיב אותו למחזור העסקי הקיים. כאשר אנחנו קונים בסניף של רשת "מגה", מרבית הכסף נטמן עמוק בחשבון הבנק של דודי ויסמן, שאם כל הרצון הטוב אינו יכול לבזבז את כולו, וכך הוא למעשה "אובד" מהמחזור, ויש צורך בייצורו של כסף נוסף.

למעשה, אני לא מעוניין ב"תמרוץ" הכלכלה, לפחות לא כל עוד הצמיחה אינה משרתת את הציבור הרחב. במקום זאת אני מעוניין בשיפור הכלכלה לטווח הארוך, ואני מבקש להשיג זאת באמצעות מעורבות בקהילה ותמיכה בעסקים מקומיים – במידה ועוד אנשים יאמצו גישה זו, נוכל לבנות כלכלה חזקה המשרתת באופן הטוב ביותר את הכמות הגדולה ביותר של האנשים. כתבתי על כך בלא מעט הזדמנויות בעבר, ולכן לא ארחיב, רק אוסיף כי דרך זו בוודאי עדיפה על פני תחושת הדחיפות והבהילות המאפיינת את תרבות הצריכה הנוכחית, והמשך האגירה של כמויות עצומות של זבל שלא היינו זקוקים לו מלכתחילה.

ואחרי כל זאת, תמיד יהיו אנשים שייטענו כי הכול טוב ויפה, אולם בשורה התחתונה אנו רוכשים פחות מוצרים ולפיכך מינימליזם מוביל לפגיעה בכלכלה. לאלה לא נותר לי אלא לומר כי אם הכלכלה כפי שהם תופסים אותה ניזונה ממוצרים לא ראויים, פורחת באמצעות פגיעה בסביבה ובבריאות האנשים, ומשגשגת היישר לכיסיהם של בעלי הון מועטים, אולי הגיע הזמן שנשקול להחליף אותה במשהו אחר ושונה לחלוטין.

________

בכתיבת הפוסט התבססתי חלקית על הטור STIMULATE THE ECONOMY LIKE A MINIMALIST מאתר "המינימליסטים" ממנו אנו מתרגמים לעיתים (ברשות היוצרים) מאמרים נבחרים. לתרגומים שהועלו עד כה לחצו כאן.

________

 

 

 

תגובות13

  • להגיב אוקטובר 23, 2014

    רפיק

    אני חושב שיש לך כמה טעויות. טעות אקוטית: הכסף מהחשבון של דודי ויסמן לא יוצא מהמחזור אלא מן הסתם מושקע בחברות אחרות בדרך זו או אחרת (בורסה, קנייה ישירה , השקעה בחזרה ברשת וכו')

      

    • עמית נויפלד
      להגיב אוקטובר 23, 2014

      עמית נויפלד

      לא אני ולא אתה יודעים מה דודי ויסמן עושה עם כספו, ולפחות תיאורטית הוא יכול להשקיע אותו בפר"י יומי. עם זאת, חשוב לציין כי הדרכים שהזכרת, בורסה, קנייה ישירה של חברות, השקעה ברשת וכו', הן לטעמי עוד מאותו דבר – השקעות מעגליות השומרות את ההון בידיהם של מעטים. מהשקעות בבורסה, מרכישה של חברות, ובוודאי מהשקעה ברשתות שבבעלותם, הנהנים העיקריים הם עדיין בעלי ההון השולטים בחברות בהם משקיעים או אותן רוכשים. דודי ויסמן הוא כמובן דוגמא פעוטה, הדיון בנושא אי השוויון, הריכוזיות והפערים החברתיים הוא כבר מזמן לא תיאורטי, ואין כמעט כלכלנים כיום החולקים על העובדה כי עושר רב מידי נצבר בידי אנשים מעטים מידי.

      ראה פוסט בנושא כאן (http://bit.ly/1bdTQ2p)

      אשמח לשמוע על שאר הטעויות

        

  • להגיב אוקטובר 23, 2014

    ירושלמי

    מרתק, תודה.

      

  • להגיב אוקטובר 23, 2014

    נוי

    תודה רבה על מאמריך מעוררי ההשראה!

      

  • להגיב אוקטובר 24, 2014

    דרורה

    כמינימליסטית ותיקה אני כמובן מסכימה לדבריך ובכל זאת, יש לי 2 הערות מניסיוני.
    האחת- לגבי העדפת קניית חוויה על רכוש. ובכן, גם עודף חוויות קנויות מטשטש בסופו של דבר את יחודיות החוויה. מומלץ לצרוך מעט מזה. לעומת זאת, חוויות בחינם מומלצות תמיד: בילוי עם חבר/ים, שוטטות בנוף הקרוב, התבוננות פנימית, פיקניק משפחתי בסביבה וכו'.

    ההערה השניה קשורה לאיכות המוצרים. מניסיוני, גם קניה יקרה יכולה להביא הביתה מוצר לא איכותי. והמלצות חברים הם יותר עניין סובייקטיבי וזמני (נניח שהם עדיין נרגשים מהקניה או שהיא קרתה לפני זמן קצר וטרם נתקלו בבעיה). אם רוצים משהו איכותי, באמת חייבים לקנות יד 2 כדי להגדיל את הסיכוי לחפץ בר קיימא.

      

  • להגיב אוקטובר 24, 2014

    גיא

    היי עמית.
    ===================================
    "השקעה בחוויה ולא ברכוש. מרבית המינימליסטים ……נהנים כמו רוב האנשים להוציא את כספם על צבירת חוויות – נסיעות, הופעות, קונצרטים, חופשות, תיאטרון, מוזיאונים וכדומה."
    ===================================
    ראשית, אני אציין שאני קורבן עבר גם של צרכנות חומרית(קצת) וגם של צרכנות חוויתית למרות שבצרכנות החומרית כמעט אף פעם לא האמנתי ובצרכנות החוויתית אני די מאמין ולכן יותר קשה לי להתנתק מאספקטים שונים שלה.
    ======================================
    הצרכנות החוויתית שציינת מועצבת גם ע"י התרבות הצרכנית. הסדר המדומיין(התרבות) מעצב את רצון הפרטים בסדר לצרוך את נסיעות, הופעות, קונצרטים, חופשות, תיאטרון, מוזיאונים וכדומה.
    מלכי מצריים לא שאפו לנסוע לבבל ולכנען לירח דבש. נהפוך הוא בשבילם זה היה עונש.
    זה עניין תרבותי.
    ======================================
    בקיצר, אם כבר נצרבה תודעתינו ע"י התרבות אפשר בהחלט לנסות להינות אבל מומלץ לזכור זאת באחורי התודעה בשביל לקבוע גבולות ולא להגזים בהוצאה.
    ======================================
    עוד קצת ברמה האישית בלבד שחורגת מהקו של הבלוג:

    אם הדברים קשורים אחד בשני (והם בד"כ קשורים)
    אני מוכן בקלות לותר על חויות יקרות ולא להיות תקוע בעבודה עם טיפוסים רעילים משעממים ואינפנטילים. שלא לדבר על זה שגם העבודה בד"כ לא משהו. 😉
    ==========================================

      

    • עמית נויפלד
      להגיב אוקטובר 24, 2014

      עמית נויפלד

      צריך לזכור שעבור מלכי מצרים מסע לבבל היה כרוך ביותר מטיסה של ארבע חמש שעות – יותר בכיוון של מסע בכרכרה, סירה, או על כתפי עבדים במשך שבועיים ימים לפחות. תכלס במקומם גם אני לא רוצה לזוז יותר מידי.

      וכמובן שלא צריך להגזים בדבר, וגם סייגתי את רכישת החוויות בהתאם לרוח תנועת ההאטה, מה שהופך את כל עניין התיירות למשהו הרבה יותר מהנה לטעמי והרבה פחות צרכני.

      ברמה האישית אתה לא חורג מהבלוג, הגם שהוא אכן לא מטיף לפרישה מוחלטת מעולם העבודה, אני בהחלט חושב שמן הראוי להפחית ככל האפשר את הזמן שמוקדש לה, ובמקרה האפשר לרדת לחצי או שלושת רבעי משרה, כפי שאני גם עושה. זאת פשוט דרך שלטעמי יותר ישימה לכמות גדולה יותר של אנשים מאשר פרישה מוחלטת, אבל זו כמובן רק דעתי, ייתכן מאוד שכולם יכולים לפרוש ולהשקיע בחברות שימכרו מוצרים לתושבי העולם השלישי ;).

        

    • להגיב מאי 13, 2016

      אלדד

      המלכים המציאו את החוויות הצרכניות לפחות לפי סיפורי העם.

      ליצן החצר כל מטרתו לשעשע את המלך.

      למלך כיון שאין עבודה ועיסוקים ויש הרבה זמן פנוי כל הזמן מחפש חוויות וריגושים.

      נכון הוא שנסיעות היו חלשות אז כי התנאים של הנסיעה היו קשים מאוד – חום,קור,הגוף

      כואב מהטילטולים של הדרך,שודדים,אבק,סופות,עייפות,מחלות ועוד.

        

  • להגיב אוקטובר 24, 2014

    דותן

    הפסקה האחרונה קולעת בדיוק למצב.

    הכלכלה לא באמת יכולה להתקיים בלי צריכה אינסופית. הכלכלה (הנוכחית) היא מבוססת חוב, ובגלל שכך הציבור והמדינה (כל המדינות) נמצאים בחובות שגדלים וגדלים והדרך היחידה להשאיר את הראש מעל המים זה שאנשים יוציאו עוד ועוד כסף. אז האם הכלכלה תקרוס אם כולם יחליטו מחר להיות מינימליסטים? כנראה שכן. האם זה רע? כנראה שלא.

    זה לא רע כי קודם כל, הכלכלה במילא תקרוס, כפי שאנחנו רואים כל כמה שנים שקורה. הצמיחה לא יכולה להיות אינסופית מהסיבה הפשוטה שהעולם הוא לא אינסופי. דבר שני, כאשר הכלכלה תקרוס, המצב שאתה מתאר יגרום לכך שנהיה במצב יותר טוב בהרבה. אם אכן אנשים יקנו מוצרים איכותיים שמחזיקים שנים, ועסקים קטנים יצליחו, ההתאוששות מהמשברים תהיה קלה, ואז אנשים תמיד יוכלו לעבור (סוף סוף) לסוגי מטבעות שלא מבוססים חוב כמו מטבעות מקומיים או אפילו ביטקוין. אם נמשיך לצרוך כמו משוגעים, המשבר יפגע בנו כאשר רוב האנשים עסוקים בלייצר ולקנות מוצרים גרועים ולבזבז בלי שליטה, ואז הנפילה תהיה כואבת מאוד.

      

    • להגיב מאי 13, 2016

      אלדד

      נכון

        

  • להגיב אוקטובר 24, 2014

    גיא

    הוא שאמרתי – אתה באמת מאמין במיתוס המכונן של תרבות הצריכה החווייתית וכמובן יוצא להגנתה. אני כמובן לא שופט אותך מאחר וגם אני קורבן חסר ישע.
    בכל מקרה מסעו של התייר המודרני גם אחרי שירד מהמטוס נמשך לרוב במכונית בדילוג ממקום למקום ואני לא שומע הרבה תלונות מהמכורים לדבר. אני בטוח שמסע בכרכרה ממלכתית עם כל הפסילטיס והעבדים מכל הסוגים להנעים את הנסיעה ללא ביקורת דרכונים וקבלה בסגנון וי.אי.םי בכל עיר והעיירה במסלול מהנה הרבה יותר.

    תכלס, לא היה צריך למכור סיפור שזה מהנה לאף אחד מאחר ורק האצולה יכלה וזה לא עודד את הכלכלה.

    אגב, אני עובד עכשיו במשהו כמו חצי משרה עם אנשים נורמלייםו וזה מאוד מאוד מומלץ. אבל מניסיוני בעולם העבודה – לא לעולם חוסן … והטוב עובר מהר מאד.

      

  • להגיב נובמבר 25, 2016

    תומר

    פוסט מצוין. מעורר מחשבה ומעודד לשינוי. תודה 🙂

      

השאירו תגובה