בפוסט הקודם ביקשתי להציג חמש דרכים פשוטות ליישום, שיאפשרו לכל אחד ואחת להיאבק במדיניות ה"התיישנות מכוונת" ו-"עיצוב לשבר" המוטמעים במרבית מוצרי הצריכה החדשים. לאחר שהפוסט שותף בעמוד הפייסבוק של האתר, כתב ידידי משכבר הימים, יאיר אנגל, תגובה באלה המילים: "מעניין, אבל לא נתת אף פיתרון טוב. ויש". מבלי להפחית מאיכותם של הפתרונות אותם ניסיתי לספק, התגובה היוותה טריגר ראוי להעלאת פוסט אותו אני מתכנן לכתוב מאז עלה האתר לאוויר, בערך שלוש שנים.
אנגל, וזאת יש להקדים ולומר, הנו מעצב תעשייתי עם התמחות בעיצוב מקיים, ובנוסף הנציג הישראלי הרשמי של Cradle to Cradle ("מעריסה לעריסה") בישראל – גישה חדשנית לעיצוב (ובעיצוב הכוונה למנעד רחב הנע בין מוצרי צריכה יומיומיים ועד לתכנון ערים) שתפורט בפסקאות הקרובות, וייתכן כזו שבאמת מהווה את הפתרון האפשרי הטוב ביותר לבעיית העיצוב לשבר וההתיישנות המתוכננת.
וכעת להסבר.
בשנת *1998, ארבעים וארבע שנים לאחר שסטיבן ברוקס נשא את הרצאתו אודות הצורך בתכנון ליישון בפני כנס אנשי פרסום ושיווק, ישבו הכימאי פרופ' מיכאל בראונגרט והאדריכל והמעצב ויליאם מק'דונו, וניסחו מאמר שהתפרסם תחת השם "המהפכה התעשייתית הבאה", בו הם שטחו את חזונם אודות עתידו של העיצוב המקיים (כמו גם עתידה של המערכת הכלכלית כולה כפי שאנו מכירים אותה), והעלו לראשונה על הכתב את התפיסה שלימים תוכר בשמה "מעריסה לעריסה" (להלן C2C).
C2C היא תפיסה חדשנית שכן היא מבקשת לקטוע את הקו הליניארי המאפיין את חיי כלל המוצרים שאנו מכירים – ייצור, צריכה, פסולת (או, מעריסה לקבר) – ולהעניק לכל מוצר, יהיה אשר יהיה, מעגל חיים אינסופי, וזאת על ידי תכנונו ועיצובו באופן כזה שיאפשר לכלל המרכיבים שלו לחזור לשימוש חוזר. המכלולים הטכניים לשימוש נוסף בטכנו ספירה, והרכיבים הביולוגיים לשימוש חוזר בביו ספירה – הדוגמא שעמדה לנגד עיניהם של הצמד, וזו שחוזרת מספר פעמים בספר שפרסמו, היא זו של עץ הדובדבן:
"אלפי תפרחות יוצרות פרי שאוכלים בעלי הכנף, בני האדם וחיות אחרות, רק כדי שגלעין אחד ויחיד יצנח בסופו של דבר אל הקרקע, יכה שורש ויצמח. קשה להעלות על הדעת שאדמה שהתכסתה בפריחת הדובדבן תתלונן על חוסר יעילות ועל בזבזנות. עץ הדובדבן נותן שפע של פריחה ופירות בלי לדלדל את הסביבה שלו. כשהעלים והפירות נושרים ארצה, הם נרקבים ומתפרקים לחומרים שמזינים מיקרו אורגניזמים, חרקים, צמחים, בעלי חיים ואת הקרקע. אף על פי שהעץ מייצר למעשה מספר גדול של "מוצרים", יותר מהנחוץ להצלחתו במערכת האקולוגית, השפע הזה התפתח (במשך מיליוני שנים של הצלחה וכישלון, או במונחים עסקיים, של מחקר ופיתוח) להיות אמצעי שמשרת מטרות שונות ומגוונות. למעשה, לבלובו של העץ מזין כמעט את כל מה שנמצא בסביבתו".
C2C שונה מהותית מן "היעילות האקולוגית" המאפיינת את מוצרי הצריכה הנתפסים כ"ירוקים", שכן הוא לא מבקש להפחית או לצמצם את הנזק הנגרם לסביבה, אלא לבטל אותו לחלוטין, ולעבור למוד של "מועילות אקולוגית". למעשה, מדובר בתפיסה חדשנית לגמרי של רעיון המחזור – נכון להיום, כל מחזור של מוצר הינו "מחזור מחסיר", או "מנחות" כפי שאנגל נוהג לכנות זאת – בקבוק פלסטיק שנזרק לסל המחזור ברוב המקרים לא ישוב לעולם כבקבוק חדש, למרות שכך היינו רוצים להאמין. במקום זאת הוא יעבור תהליך של עיבוד שיאפשר לו לשוב לעולם כסוג נחות יותר של חומר, היכול לשמש, למשל, לחיפוי ספסלים ציבוריים או פסי האטה. גם האלומיניום היקר הנמצא בפחיות המשקה מעובד יחדיו עם סגסוגת נחותה יותר המרכיבה את הפחית השלמה, וחוזר לעולם כמוצר חלש יותר ואיכותי פחות. במילים אחרות, כל תהליך של מחזור, נכון להיום, גורע מאיכות החומר, ובהתאמה, מאפשר לו לכל היותר עוד גלגול חיים אחד, או שניים במקרה הטוב.
במקרה הרע, טכניקות מחזור מסוימות עלולות לגרום יותר נזק מאשר תועלת: תקליטי ויניל ישנים העוברים חימום על מנת ליצור מהם קערות מעוצבות פולטים בתהליך רעלנים מסוכנים לאוויר, ובוודאי שלא מומלץ להניח בהן לאחר מכן פירות טריים. תכשיטים המעוצבים מחלקי מחשב ישנים (לוחות אם, צ'יפים וכרטיסי זיכרון) מכילים אף הם חומרים רעילים שלא מומלץ לענוד על העור, וכך הלאה.
C2C כאמור מבקשת לתכנן ולעצב מוצרים באופן כזה שיעניק להם יותר נשמות מאשר לחתולים – מחזורי חיים אינסופיים – ואולי הדרך הטובה ביותר לתאר את תהליך עיצוב המוצר היא להשתמש בדוגמא אחת מתוך הספר:
"בתחילת שנות התשעים התבקשנו על ידי חברת דיזיינטקס להגות ולייצר בד ריפוד מתכלה בשיתוף עם מפעל האריגה השוויצרי רוהנר. התבקשנו להתמקד ביצירת אריג בעל מראה ייחודי, שיהיה גם מחוכם מבחינה סביבתית. בדיזיינטקס הציעו בהתחלה שנשקול להשתמש בכותנה מעורבת בסיבי PET מבקבוקים ממוחזרים של משקאות קלים […] אבל כשבחנו בזהירות את הפוטנציאל שבמורשת העיצוב ארוך הטווח, גילינו כמה עובדות מטרידות. ראשית, ריפוד נשחק בשימוש סביר, כך שהעיצוב שלנו צריך להביא בחשבון את האפשרות שחלקיקים שייפלטו מריפוד יחדרו למערכת הנשימה או ייבלעו. אבל PET הוא חומר שנעטף בצבעים סינתטיים, בכימיקלים ומכיל חומרים מפוקפקים אחרים – לא בדיוק משהו שמומלץ לנשום או לאכול. בנוסף לכך, אריג כזה לא יהווה חומר הזנה – טכני או ביולוגי – עם תום השימוש בו. את ה-PET אי אפשר להטמין בקרקע בבטחה, ואת הכותנה אי אפשר להכניס למעגלי הייצור התעשייתיים.
הבהרנו ללקוח שלנו שבכוונתנו ליצור מוצר שייכנס לחילוף חומרים ביולוגי או טכני, ומאותו רגע היה ברור מהו האתגר העומד בפני כולם. הצוות החליט לעצב אריג שיהיה בטיחותי דיו למאכל: הוא לא יזיק לאנשים שינשמו אותו ולאחר השלכתו לפח גם לא למערכות טבעיות. למעשה, כחומר הזנה ביולוגי, הוא ישמש מזון לטבע.
[…] הצוות החליט להשתמש בתערובת סיבים שמקורם בבעלי חיים ובצמחים בטיחותיים (שגודלו ללא דשנים): צמר, שמספק בידוד בחורף ובקיץ, ושיח הרמי, שסופח לחות. כשמשלבים בין שני זוגי הסיבים מקבלים אריג חזק ונוח. התחלנו אם כן לעבוד על החלק הקשה ביותר בעיצוב הגימורים, הצבעים וכימיקלים אחרים המיועדים לעיבוד החומר […] 60 חברות כימיקלים ויתרו על ההזמנה להצטרף לפרויקט, משום שלא ששו לרעיון שיצטרכו לחשוף את המידע הכימי שלהן לרמת הבדיקות הנדרשת. חברה אירופאית אחת הסכימה בסופו של דבר לקחת בו חלק, ובעזרתה פסלנו על הסף כמעט 8,000 כימיקלים שנמצאים בשימוש שוטף בתעשיית הטקסטיל […] חיפשנו מרכיבים בעלי תכונות חיוביות. הצלחנו להרכיב רשימה שכללה רק 38 חומרים, וממנה יצרנו את קו ייצור שלם לאריג.
ייצור האריג החל. מנהל המפעל סיפר לנו מאוחר יותר שכאשר הגיעו בודקים ממשלתיים לניטור שגרתי של מי השפכים, הם היו בטוחים שהמכשירים שבידיהם מקולקלים. הם לא הצליחו לאתר שום מזהמים […] המים שיצאו מהמפעל היו נקיים כמו המים שנכנסו אליו.
לתהליך היו עוד תופעות לוואי חיוביות. העובדים החלו להשתמש בחדרים שבעבר הוקצו לאחסון חומרים מסוכנים כחללי עבודה ומנוחה נוספים. הם גם הפסיקו לעטות על עצמם כפפות ומסכות […]
כחומר הזנה ביולוגי, מדגים האריג את אותו פריון שאנחנו רואים בפעולתו של הטבע. לאחר שהלקוחות מסיימים את השימוש בו הם רשאים לקרוע אותו מעל שלד הכיסא ולהשליך אותו – ללא רגשות אשם, אולי אפילו בשמחה – על הקרקע או לערמת קומפוסט."
הגם שחזון C2C נמצא עדיין בחיתוליו (לפחות ביחס לכלל מנגנוני הייצור הפועלים בעולם) כבר היום ניתן למצוא מגוון רחב של מוצרי "מעריסה לעריסה", החל בנייר A4 להדפסה וכלה בבגדים, כלי בית וריהוט. גם בישראל הקטנה נעשים כמה מהלכים בכיוון, וכולי תקווה כי יאיר יאות לכתוב עליהם בעתיד ובהרחבה.
ועכשיו לא נותר לנו אלא לחזור לתגובה שיצרה את המוטיבציה לכתיבת הפוסט – בהנחה מבוססת שאנגל אכן התכוון לתפיסת C2C כפתרון הטוב ביותר לבעיית העיצוב לשבר והתכנון ליישון – האם היא אכן יכולה להיתפס ככזו?
לטעמי, ובשלב זה, התשובה היא לא, וזאת מהסיבה הפשוטה שלפחות תיאורטית, ניתן עדיין לייצר מגוון רחב של מוצרים שיענו לקריטריונים המחמירים של C2C, ולכלול בהן מנגנונים כאלה ואחרים של יישון ושבר. נכון, נוכל אולי להשליך אותם לערמת הקומפוסט, ולעשות זאת מתוך שמחה, כפי שמציינים הכותבים, אולם עדיין נצטרך לרכוש חדשים.
עם זאת, אני אודה מראש כי אני עושה עוול מסוים לספר, מאחר ובחלקו השני מוצגת המהפכה האמיתית שעתידה, לדעתי, לשנות את פני העיצוב, התכנון, הייצור והצריכה של המוצרים כפי שאנו מכירים אותם כיום – המעבר מבעלות לשירותיות – כתבנו על כך מספר פעמים בעבר באתר זה, אבל יהיה שווה להתעכב שוב על הנושא, ומפאת אורך הטקסט אעשה זאת בפוסט הבא שאעלה.
______
הספר "מעריסה לעריסה" תורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת "בבל".
לפרטים נוספים ניתן לפנות ישירות ליאיר אנגל במייל [email protected]
______
*כבר ב-1991 כתבו מק'דונו ובראונגרט את טקסט הבסיס ל"מהפכה התעשייתית הבאה" שפורסם תחת השם: The Hannover Principles- Design For Sustainability
______
מאיה
אשמח לקבל מידע לגבי דרכים בהן אפשר לתמוך בפועל במוצרים מסוג זה – המלצות על חנויות או מוצרים ספציפיים שקיימים כבר בשוק ומיוצרים בשיטה זו
מאיה
עמית נויפלד
היי מאיה, למיטב ידיעתי, ולצערי, בארץ עדיין אין מוצרים שעונים באופן מלא לתקן C2C, אבל ליתר ביטחון הפניתי את השאלה שלך ליאיר אנגל, הנציג המקומי של "מעריסה לעריסה", ואני מקווה שהוא יתפנה לענות תשובה מוסמכת יותר.
עמית נויפלד