אין מחיר לחופש – פרק 27 – הדיחו את העושר העריץ

על פניו נראה שהכסף קוסם מאוד לשוחרי החירות. כסף בהחלט יכול להיות עניין נעים. לכאורה, הוא מבטיח נוחות, קלות, רווחה, כיף, אושר, ומעל הכול – נדמה שהוא מבטיח חירות. חופש תנועה, חופש מהפרעה, חופש שלא לעשות עבודה שאיננו רוצים לעשותה. או לפחות, סכום כסף גדול מאוד – שגודלו אינו מוגדר – נראה כמבטיח חירות. מה היית עושה אם היה לך מיליון ליש"ט? זה השאלה הנדונה בכל חצר בית ספר. היית יכול להתפטר מהעבודה, לצאת לחופשה של החיים, לקנות פרארי.

ומה עם כסף "שק-לי"? הביטוי החינני אך רב ההבעה הזה מתייחס לכמות גדולה כל כך של כסף, לעושר אדיר כל כך, שאינך צריך לחשוב עוד על כסף; לכסף בכמות שתאפשר להסתלק מעולם המצגות האלקטרוניות, התוכניות העסקיות, נאומי המכירה וכל ההתרפסות הכרוכה בדרך כלל בהשגת כסף.

עושר אדיר, בתיאוריה, פירושו חופש מהשתעבדות לזולת, כיוון שיש לך מספיק כסף לעשות מה שמתחשק לך; אינך צריך לתת כבוד לאיש כדי לקבל משרה או קצת עבודה ממישהו אחר. אתה יכול להגיד "לא". במילים אחרות, הרעיון הוא שאתה עושה הרבה כסף כדי להימלט מן הכסף. אני מניח שגישה כזאת יכולה להצליח. למעשה, אני מכיר אדם אחד או שניים שהיא שירתה יפה. אבל מדובר במשחק מסוכן. רוב התוכניות לעשיית כסף נכשלות, ואתה תמיד נתון לחסדי כוחות השוק הבלתי צפויים. בבריטניה יש היום בערך 8,000 מולטי מיליונרים כאלה, מתוך אוכלוסיית עובדים בת 30 מיליון. זה נותן לכם סיכוי של אחד לארבעת אלפים להצטרף אליהם – סיכוי שאף מהמר לא היה מתקרב אליו. וכשהסיכויים נוטים כל כך לרעתכם, האם הדבר באמת שווה את המאמץ?

אין הרבה היגיון בעשיית כסף כפתרון לכולם, כיוון שהעושר, מטבעו, הוא נחלת מעטים בלבד – שהרי עושרו של האחד תלוי בעדרו אצל אחרים.

כפי שניסח זאת רסקין בספרו לזה האחרון: "…עושר הוא כוח דומה לחשמל, הפועל רק באמצעות פערים או שלילות שלו עצמו. כוחו של מטבע הזהב שיש לך בכיסך תלוי באופן מוחלט בחסרונו של מטבע הזהב בכיסו של שכנך…." והוא מוסיף: "אמנות ההתעשרות… היא אמנות יצירתו של הפער המרבי לטובתנו".

כולנו אמורים לרצות להתעשר. הרצון להתעשר הוא אחד הכוחות המניעים את העולם התחרותי. בזכות הרצון להתעשר אנחנו ממשיכים להתאמץ, לעבוד, להילחם, להיאבק, להתחרות, לרמות ולוותר על עקרונות מוסריים. הרצון להתעשר הוא בדיוק הדחף המנוצל בידי מי שמתעשרים באמת – נושכי הנשך, המשקיעים ותחמני השוק, המנצלים את תאוות הבצע שלנו למטרותיהם שלהם. הרצון בעוד כסף מפריע לנו ליהנות מן ההווה; על כן הוא תכונה פוריטנית. במקומו עלינו להעלות על נס את מה שיש לנו. הרצון להתעשר הוא למעשה התשוקה הראשונה שיש להתנער ממנה בחיפוש אחר החירות.

הבעיה היא שהיום, בניגוד לימי הביניים, אף אחד לא רוצה להיות עני. העוני נתפס כסימן לכישלון. כפי שניסח זאת ויליאם גודווין: "ההליכות הרווחות במדינות רבות מחושבות במדויק לטביעת ההכרה שיושרה, מוסריות, הבנה וחריצות הן כלום, ושהשפע הוא הכול". את מה שגודווין כינה "הלך רוח" בשנת 1793 – קרי, האמצעים שבהם האידיאולוגיה השלטת מופצת בציבור – היום היינו מכנים "תקשורת".

יש דרך נוספת לראות זאת, ושמה "שמח בחלקך". עושר אמיתי הוא עניין של גישה, כפי שכותב רוברט ברטון:
"אחת הצרות הגדולות ביותר שאדם עלול ללקות בהן, בעיני העולם, היא עוני או מחסור… אבל אם נשקול אותו כראוי, הרי למעשה הוא ברכה גדולה, מצב מאושר, ואינו מהווה סיבה כלשהי לאי נחת, או לכך שאדם יראה בעצמו נתעב, שנוא אל, זנוח, אומלל, חסר מזל. ישו בכבודו ובעצמו היה עני, נולד באבוס וכל חייו לא היתה לו קורת גג מעל ראשו, "לבל יראה אדם בעוני משפט אלוהי, או מצב בזוי". וכפי שהיה הוא עצמו, כך לימד את שליחיו ואת תלמידיו, כולם היו עניים, נביאים עניים, שליחים עניים… "כנעצבים (אומר פאולוס) ובכל עת שמחים; כמי שאין להם מאומה ויש להם כול".

Ivan_Yermenyov._Singing_beggars

The Singing Beggars by Russian painter Ivan Yermenyov c. 1775

 

יש עשירים ויש עניים; יש עשירים טובים, עניים טובים, עשירים רעים ועניים רעים. העושר או העוני אינם צריכים לשאת מטען של שיפוט מוסרי. הם תפלים לחלוטין לחירות. משפט המפתח בקטע שצוטט לעיל הנו "אם נשקול אותו כראוי". העוני הוא חרפה רק אם מחליטים שהוא חרפה, אם אנחנו כחברה מסכימים לראות בו בושה. אין כאן עניינים מוחלטים. יש גם גישה מוסרית זמינה האומרת שטוב להיות עני, ובאותה המידה אנחנו חופשיים לבחור בגישה זו.

מכל מקום, העושר כרוך במעמסות רבות. יש קרובים ממורמרים ונתמכים, כרישים ששוחים סביבך ומציעים בנדיבותם לחלץ את כספך מידך, מועדונים לעשירים, ביטוחי בריאות פרטיים, תוכניות פנסיה ותוכניות השקעה. בלי ספק, כאשר אני מביט לאחור אל תקופות שבהן היה לי כסף, הדרך שבה בזבזתי אותו מעוררת בי תחושה קלה של גועל.

הפוריטנים ראו בהצלחה ארצית אות להצלחה דתית. אם היית עשיר, הבינו שאתה חביב על אלוהים. אבל לא היית אמור ליהנות מכספך; מוטב לחסוך אותו, לשמור אותו. כך מתאר מקס ובר את הגישה הפוריטנית לעושר:
"נמצא שאין העושר פסול אלא אם כן משיא הוא את בעליו לבטלה של עצלות ותענוגות של חטא, ואין רע ברדיפתו אם אין מתכוונים לחיות בו אחר כך חיים של שמחה וטוב לב. אבל כמילוי חובת המקצוע, לא זו בלבד שהעושר מותר מבחינה מוסרית, אלא אפילו מצווה בו. והלוא זה לקחו הברור של משל העבד, שגורש כי הופקד בידו כיכר כסף והוא לא הרבהו על ידי הלוואה בריבית. המבקש להיות עני דומה, כפי שהעידו רבים, למבקש להיות חולה; הוא ראוי לגנאי על התקדשות במעשים ופגיעה בכבוד שמים. ובייחוד מגונה הוא מי שמסוגל לעבוד ופושט יד לצדקה, שלא זו בלבד שהוא חוטא בעצלות אלא שהוא גם עובר, כמאמר האפוסטל, על מצוות אהבת הרע".

כשלעצמי הייתי הופך לחלוטין את הגישה הפוריטנית המתוארת בתחילת הקטע, וקובע כי העושר טוב רק ככל שהוא מוליך ל"חיים של שמחה וטוב לב". פיקאסו אמר, כידוע, ש"הייתי רוצה לחיות כאיש עני עם הרבה כסף" – והתכוון לומר שהיה מפזר אותו בנדיבות, בחופשיות, בשמחה. משתה של קבצנים. אלה חיים חופשיים בעושר, בעוד שמבחינת הפוריטנים, עושר ורכוש אינם אלא עול נוסף.

המנהיג המתודיסטי המרושע ג'ון וזלי אמר: "עלינו לדרבן את כל הנוצרים להרוויח כמה שיוכלו, ולחסוך כמה שיוכלו; קרי, הלכה למעשה, להתעשר". היום אנו רואים את אותה גישה לכסף בקרב הימין הנוצרי באמריקה: עושר פירושו שאלוהים אוהב אותך – גישה הפוכה לחלוטין כלפי העושר מזו שהציג ישו. מה שמעורר אצלי התנגדות הוא כל המאמץ הקדחתני הזה והקמצנות, ולא העושר כשלעצמו. אם כספך בא כתוצר לוואי למה שהיית רוצה לעשות ממילא, אז טיפשי אולי לדחות אותו – גם אם אתה משוכנע ביתרונות השמימיים של העוני. אבל אם חירות היא מה שאתם מחפשים, אזי מסוכן לבקש את העושר למען עצמו – אף שברור שלעיתים הוא מקל את ההתמודדות עם מעמסות מסוימות. עבור ברטון, עצם השאיפה לעוד כסף היתה משעבדת, וכך כתב על הסוחרים:

"כולם כסילים, אווילים, משוגעים, חדלי אישים אומללים, לא יודעים את נפשם, "אינם יודעים הנאה מהי", תמיד משועבדים, מפוחדים, חשדנים, עגומים ונרגנים, "מרור יש להם יותר מדבש"; והם אכן "נשלטים בידי כספם יותר משהם שולטים בו", כדברי קיפריאנוס".

במקום לנסות להתעשר, אולי מוטב שננסה להיות עניים, שפשוט נתמסר לחסכנות ונדחה את צעצועי הצריכה. אי הזדקקות לכסף שמקורה בהפחתת הצרכים שלנו יכולה לספק אותה תוצאה משחררת כמו אי הזדקקות לכסף שמקורה בשפע. הלמידה לחיות באמצעים מוגבלים מספקת תחושה נהדרת של ביטחון, כיוון שאתה משתחרר מהרצון ליותר, ועל כן משתחרר מן המאבק. בנוסף, ככל שתזדקק לפחות כסף, כך תצטרך לעבוד פחות. דרך זו לברוח מן הכסף יש לה יתרון גדול על פני השכר הגבוה, משום שקל בהרבה להשיגה. בעוני גם לא כרוכים סיכונים, ורובנו נגלה בוודאי שלא מסובך לעבוד פחות ולהרוויח פחות.

היום אני מרוויח פחות ממחצית הסכומים שהרווחתי לפני ארבע שנים, אבל כיוון שלמדתי לחיות בגדר הסכומים הללו, אני חופשי לעסוק בענייני. מובן שיש קשיים, אבל לומדים להסתדר. העוני היחסי שלנו היה לא רצוני במקורו, אבל למדנו לקבל אותו ואפילו להתמסר לו וליהנות ממנו. החיים עם פחות צרכים, החיים הצנועים, משחררים כמות עצומה של זמן להרהור ולהנאות. זה כשלעצמו מצב מוצלח להיות בו. אם אוכל להמשיך לחיות בלי משרה, אראה בעצמי בר מזל ממש. למרבה הפרדוקס, אם כך, כדי להשתחרר מן העוני עלינו להתמסר לעוני. אם כולנו נהיה עניים, הרי כולנו נהיה עשירים. הפתרון הוא להיות יצירתיים עם מה שיש לנו במקום להיכנע למצב הנרצע של רצון בעוד ועוד.

אריק גיל התמסר לסוג כזה של עוני מספק, שאותו כינה "עוני חיובי". באוטוביוגרפיה שלו נזכר גיל באביו המרושש שחתך נקניקיה לאחת עשרה פרוסות כדי שכל ילד יקבל חתיכה. הסיפור הזה צריך לעורר בנו הערכה ולא חמלה. "אם הערכה לא היתה נחשבת בדרך כלל לקניינם הפרטי של העשירים, והבוז לבן לווייתו הקבוע של העוני, כי אז אהבת הרווח היתה חדלה להיות תשוקה אוניברסלית", כתב גודווין. כך היה למעשה בימי הביניים, בתקופה שגינתה בהתמדה את הקפיטליזם (נשיכת נשך) ואת התעשיינות (עבדות). אין זאת שהעושר לא התקיים; ודאי שהתקיים. היו סוחרים שנעשו עשירים מופלגים; אבל אהבת הרווח לא היתה אז "תשוקה אוניברסלית".

מן הראוי שנעצב מחדש את העוני מרצון כיעד רצוי. היום אני מעריץ את כותבי האיידלר כריס ייטס, מרק מנינג, ג'וק סקוט וקית אלן, שכולם אימצו פחות או יותר מרצון את "גבירת הדלות" (במילותיו של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי). אני אומר "מרצון", כיוון שכולם היו יכולים לעשות בקלות הרבה כסף אילו נטו לכך, משום שכולם מוכשרים מאוד. אבל האמנות, השירה והחיים כל יום לעצמו חשובים להם יותר מכסף. אלה האנשים שצריך לכבד, כפי שאומר גודווין. הפכו את העוני לקול! (אני מקווה שכולכם מבינים, אגב, שאינני מנסה לקדם כאן רעב).

החופש מעולו של הכסף ומדאגותיו בוודאי היה ממניעיהם של צמד המוזיקאים ביל דרמנד וג'ימי קוטי (חברי להקת KLF) כאשר משכו ב-1997 מיליון ליש"ט מחשבון הבנק של קרן K – כסף שהרוויחו ממכירת אי אלו תקליטים מצליחים – לקחו אותו לבקתה נידחת בהרים של סקוטלנד ושרפו אותו. היה זה מפגן ראווה מרשים, ובמיטב המסורת, הייתי אומר, של ישו והחלפנים, וגם של אבי הופמן וג'רי רובין, אשר הלכו לוול סטריט והציתו שטרות של חמישה דולר – לזוועתם של הברוקרים. אבל במובן מסוים, המעשה של קרן K היה אמיץ יותר משתי הפעולות הנזכרות. הם שרפו מיליון לירות! המעשה שלהם מזכיר גם את מדורת ההבלים של סבונרולה. אבל בעוד המדורה ההיא היתה מתקפה צדקנית על ההנאה, המדורה של קרן K היתה מתקפה שוחרת חירות על האמונה בכסף.

אחד הדברים הנחמדים בגידול ירקות הוא הבריחה מעולם הכספים. בדרך כלל גם יש לך עודפים, ולכן אתה יכול לחלק אותם לאחרים. יש כל מיני דרכים להימלט מכבלי הכסף. רשת FREECYCLE היא אחת הדרכים האלה – מערכת חדשה שבמסגרתה אנשים מחלקים דברים שאינם זקוקים להם עוד (המקבילה בישראל הנה אתר אגורה). מערכת LETS היא שיטה אחרת, שבה העבודה מתבצעת בשיטה של חליפין (המקבילה בישראל הנה מערכת אושר). תנועת חקלאות בת קיימא עניינה בדיוק ביצירת חירות ועצמאות בגבולות האמצעים שלך, במקום לקוות לשווא שיום אחד תזכה בלוטו. עשו זאת עכשיו. חלקו דברים בחינם והכסף יאבד את כוחו עליכם.

במה שנוגע לכסף, הפתרון הוא פשוט להפחית מחשיבותו בחייכם ובמקום זאת להתחיל לצור לעצמכם חיים שלמים. אולי תצטרכו לנסות כמה פרויקטים בעת ובעונה אחת, חלקם רווחיים וחלקם לא, חלקם יעשו רווחים בעתיד וחלקם לא. אני עצמי עוסק במגוון פעילויות, שכולן עבודה וכולן גם חיים. חלקן – ספרים ועיתונות – מכניסות כסף, ואחרות – האיידלר, מועצת הכפר, משחק עם הילדים – אינן מכניסות. ועוד אחרות – גידול ירקות, אפיית לחם – אינן מכניסות כסף, אבל מייצרות דברים מועילים וחוסכות כסף. מהן – נגינה ביוקללה, נגרות – נעשות לשם עצמן, והשאר – הדחת כלים, ניקוי, בישול, נהיגה – חיוניות לא פחות.

דרך קלה ומהנה ביותר להפחית את תלותכם בכסף היא פשוט להתמסר לחסכנות – אל תרצו כל כך הרבה.

__________

הטקסט הינו פרק מתוך הספר “אין מחיר לחופש” מאת טום הודג’קינסון, והוא מתפרסם באדיבות הוצאת מטר. לפרק 25 – השתחררו מהסופר.

__________

1 תגובה

  • להגיב מרץ 26, 2016

    אלדד

    חסכנות זה לא מינימליזם פר סה.

    חסכנות שואבת אנרגיה במידה מסוימת.

    כמובן צבירת כסף שואבת אנרגיה.

    צריך לעשות איזון לפי העדפותיו של האדם כמה הוא משקיע בכל אחד מהתחומים.

      

השאירו תגובה