שפע סימן שאלה

רוב הבדיחות על חשבונם של צמחונים וטבעונים עבשות כביסקוויטים דאשתקד. לא הייתי טורחת לכתוב פוסט שלם בגלל בדיחה אחת, האחרונה ששמעתי, אלמלא הייתה נשמעת לי כמו סימפטום ומעוררת בי מחשבות על בדיחה אחרת, אבל דומה – שטיפת המוח האמריקאית שההתפכחות ממנה כבר חגגה שלושה ימי הולדת. יאפ, המחאה ההיא.

"יש כל כך הרבה אפשרויות בעולם, לוותר על אחת מהן מתוך בחירה זה מצחיק."

מישהי אמרה את זה לא מזמן לד' בשיחה שגלשה לטבעונות. מישהי שחושבת שלא לרצות משהו מכל מה שאפשר לרצות, זה מצחיק. מישהי שלפי ההיגיון הפשטני הזה שלה, אם אני יכולה לדהור ברחובות בג'יפ 4X4 ואני מעדיפה את האופניים שלי, אני מצחיקה, ואם אני יכולה לאכול מדי ערב במסעדה, ובכל זאת מעדיפה לעשות את זה רק פעם בחודש לכל היותר, ובשאר הערבים לבשל בעצמי את הארוחות שלי, זה קורע. וכן הלאה וכיו"ב, אינספור דוגמאות. וכל זה תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שאת רוב הדברים שרוב האנשים בעולם הזה רוצים, הם לא יכולים להרשות לעצמם. לא באמת.

האמירה הזו שלעיל משתייכת לאחד משני המחנות הגדולים שביניהם מתחלקים מרבית המסתלבטים על צמחונים ועל טבעונים – במחנה האחד נמצאים אלה שחושבים שכל מי שבחר לא לאכול בשר הוא צדקן יהיר ויפה נפש שחושב שהוא טוב מאחרים, מוסרי ונאור והומני מהם, ואולי זה נכון במקרים מסוימים, אבל אם לדבר בשם עצמי בלבד, אני פשוט לא יכולה, במצפון שקט, לאכול בשר, ומצפון לא שקט מוציא לי את התיאבון. זה הכול. אז עם ליצנים מהסוג הזה פחות קשה לי להתמודד, כי הם והפסיכולוגיה-בשקל של בדיחות הקרש הקלישאיות וחסרות הסובלנות שלהם נשכחים במהרה.

אבל המחנה השני, זה שהשתייכתי אליו עד לא מזמן, זה שכל התנהלותי הכלכלית בשנים האחרונות מוקדשת לניסיון להיחלץ ממנו, הוא המחנה של אלה שלא רק שאינם מאמינים שלפעמים פחות זה יותר, הם מאמינים בקנאות שאפילו רק טיפה פחות זה איום ונורא. זה המחנה של מי שקונה את השטיק האמריקאי שמתעקש לשכנע אותנו שאנחנו מדהימים, שאין עלינו, שהכול מגיע לנו, שמימוש עצמי ומיצוי החיים האלה מתבטאים בלרצות, לרצות הרבה, ואז לרצות יותר ולרצות את זה כל הזמן. וגם למהר ולקנות כל מה שאנחנו רוצים, מיד, בלי לדחות סיפוקים, כי לחסוך ולקנות אחר כך זה לתבוסתנים, לקמצנים, לאנשים שהקיק שלהם הוא לשבת מדי פעם עם ניירת מלאה מספרים, לעשות חישובים, לתכנן את ההוצאות, לחשב מאזנים… צ'עמם. אנחנו צעירים מלאי חיים ותאוות, מגניבים, ספונטנים, הרפתקנים, ואנחנו הולכים על זה. מדחיקים את העו"ש ואת הזיקנה שלנו, קונים בתשלומים, מגהצים את כרטיס האשראי כל עוד מסכימים לקבל אותו. אלה החיים הטובים.

אשליית השפע. יש, כביכול, שפע של אפשרויות, שפע של הזדמנויות, ועלינו רק לבחור ביניהן. אבל השפע הזה, המיוחצן היטב, לא אמיתי. רוב האנשים לא יכולים להרשות לעצמם ליהנות ממנו, לא באמת. מי שקונה דירה ומשלם עליה משכנתה במשך עשרים וחמש או עשר שנים או אפילו שנה, לא יכול להרשות לעצמו לקנות דירה. מי שקונה דירה במזומן, רק זה מישהו שיכול להרשות לעצמו דירה משלו. מי שיכול לקנות אוטו במזומן יכול לומר שידו משגת אוטו. מי שקונה אוכל, בגדים, מכשירים חשמליים, ביטוחים, בפחות משני תשלומים, מי שיכול לרכוש משהו מבלי לגלגל את ההוצאה לחודש הבא, רק הוא יכול לומר שידו משגת. אבל אורח החיים הזה – מינוס בבנק, אשראי ותשלומים, אורח חיים שנראה לרובנו טבעי כמו השמש בצהריים, כי אנחנו לא מכירים אחר מלבדו, זה לא שפע אמיתי, זה שפע מדומה. רק קומץ אנשים חיים במזומן, כי יש להם המון כסף. סך הכנסותיהם גבוה מסך ההוצאות החודשיות שלהם. רוב אוכלוסיית העולם לא חיה ככה, היא חיה על חשבון הכנסות עתידיות, בחודשים הבאים, ולרוב, גם בשנים הבאות.

שפע מזויף

שפע מזויף

 

אופציית החיסכון לא מיוחצנת באותה אובססיביות. הריבית המידרדרת הופכת את החיסכון בפקדונות לאלטרנטיבה מגוחכת, ומשקפת היטב את מעמד קונספט החיסכון במערכת כלכלית שבה מעודדים אותנו לעשות בדיוק את ההפך: להוציא עוד ועוד כסף, לקחת עוד ועוד הלוואות, לשקוע בחובות עתירי ריביות, לקנות כל שטות באשראי ובתשלומים. אם במקום לשלם משכנתה ב-25 השנים הקרובות אני אחסוך את הכסף הזה, יכול להיות שבעוד 25 שנים אוכל להרשות לעצמי דירה, להרשות לעצמי באמת, לא בכאילו, אבל קצת קשה לחסוך כשהמחיה הבסיסית לא מפסיקה להתייקר בלי שום תיאום עם השכר, ובחברה הישגית כמו זו שאנו חיים בה, שלא מפסיקים לדבר בה על צמיחה כאילו היא ערך עליון ונחלת הכלל, זה שיא העולב, לחסוך. זו חוצפה, זו חבלה במשק. צריך לחיות את הרגע, לכלות מה שיש וגם מה שאין. ומה שיהיה יהיה. כי לנשום זה לא לחיות, כידוע, ולפנק-לפנק-לפנק, ומגיע לי הטוב ביותר ומגיע לך הטוב ביותר וכל זה.

וכאילו לא די בעצם האשליה, יחצני השפע גם מקפידים לייצר את התחושה שמי שלא ממצה את השפע המדומה הזה, מי שלא לוקח כי יש, הוא לוזר. אורזים אותו, את הכאילו-שפע הזה, בנייר מבריק של בריאות ושל אושר, של מימוש עצמי ושל הרפתקנות, וזה אמור להיות התרכיז, טעם החיים, המתנה שלנו לעצמנו – הדברים שאנו יכולים לקנות הם האושר שלנו, אורח החיים הבריא שלנו, שמחת החיים שלנו, ההנאה. ובתוך כל זה יוצרים מין מיסוך בינינו, המקפידים ליהנות מהשפע המוצע לנו, ובין מי שמספק לנו אותו – העבדים המנוצלים המייצרים את כל הגאדג'טים שאנחנו צורכים, תופרים את הבגדים שאנחנו לובשים, בונים את הבניינים שלנו, סוללים את הכבישים שלנו, מאבטחים את הקניונים שלנו ומנקים את הבתים ואת הרחובות שלנו, ואין להם אפילו שמץ של סיכוי ליהנות מהשפע הזה אי פעם אם המודל הכלכלי יישאר כפי שהוא – כזה שמיטיב אך ורק עם הקומץ שמעצב אותו ומנהל אותו לתועלתו האישית.

את כל זה מקפידים באדיקות ובבריונות להסתיר מפנינו כדי שהשפע ייראה מזהיר ומגניב ורומנטי. ואמיתי, כמובן, כאילו הוא באמת גם שלנו. כאילו אם רק נרצה, ונעבוד מספיק קשה, נוכל להרשות לעצמנו יום אחד מה שהבכירים בוול-סטריט או בבנקים או בחברות הביטוח יכולים להרשות לעצמם. ורובנו קונים את הקלישאה המקושקשת הזו.

מרביתנו – כמו זו המצוטטת בפתח הפוסט, למשל – אלה שמהללים את השיטה ש-@$#^%#$%^ אותם ונאנקים בתוך שלולית זיעה מרוב מאמץ לשחק לפי הכללים שלה, נאלצים לעבוד במקומות עבודה שהיינו שמחים לעזוב, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו כי שוק העבודה לא מציע לנו שום משרה בתחומי העניין וההתמחות שלנו, ושכרנו נשחק, אבל זה מה יש, וגם על זה מצפים מאיתנו להגיד תודה, כי לא התמזל מזלנו להתברג במקצוע הנכון, ולפחות אנחנו לא מחוסרי עבודה, ואנחנו גם נאלצים לעבוד המון שעות במשרה מלאה אחת לפחות כי אחרת לא נסגור את החודש, וזה מותיר לנו מעט מאוד פנאי, וקדחת העבודה, מרוב אדרנלין או מרוב חרדה או מרוב הדחקה, מייצרת אצלנו איזו אמונה שאו-טו-טו נגיע רחוק, שעלינו על הדרך הנכונה, רק להיות קצת יותר חרוצים, קצת יותר עקשנים, ואנחנו שם.

שפע אמיתי

שפע אמיתי

 

רובנו מסרבים בתוקף להודות שהשיטה רקובה, ולא רק זה, לא פעם אנחנו מגנים עליה בחירוף נפש כי להודות שאינך יכול להרשות לעצמך משהו מכל השפע שהעולם הזה מציע, להודות שקשה לך, שאתה נאבק על קיומך ומשווה מחירים ומכבה את האור כשאתה יוצא מהחדר, זה לצאת לוזר, להיות במאסף, להשתרך בקצה האחורי של הטור הכל-אמריקאי הזה של אנשים שצועדים לעבר ההצלחה. אז כולנו נותנים לצועדים בראש להכתיב את סדר העדיפויות, לקבוע מה המקצועות הנחשבים ביותר, השווים הכי הרבה, מה כללי המשחק, מה צודק, מה הגון, מה זו צמיחה, והאינטרסים של מי זקוקים להגנה (של הבנקים, כמובן, שמשלמים לנו ריבית מצחיקה על החסכונות שלנו, ואז מלווים אותם לאחרים בריבית לא מצחיקה בכלל, ושל בעלי ההון, פן ידירו רגליהם מהארץ ויפקירו אותנו כאן לגורלנו המר, כך מספרים לנו).

מעטים מעזים להתייצב מול הטענות המוטחות בנו, "יא עצלנים! תעבדו גם בשלוש עבודות אם צריך! תחסכו במקום לקנות אייפונים ולפטופים, תפסיקו לאכול בחוץ, תפסיקו לטייל בחו"ל!" ומשיבים שזה כבר מזמן לא עניין של צניעות וחסכנות, זה מזמן לא עניין של הסתפקות במועט, זו פשוט משימה בלתי אפשרית בעולם הזה שנהיה כאן, בכלכלת הבועות, לרצות קצת. אפילו המעט ההכרחי (קורת גג, חשמל, מים, תחבורה) יקר בטירוף והשכר לא מתעדכן בהתאם. שלא לדבר על כך שהסתפקות במועט בעולם שיש כל כך הרבה ממה ליהנות בו (כאילו, כאמור) זה תמהוני, לא אתי אפילו, ולא מוסרי. זה מעכב את הצמיחה. זאת בדיחה.

גם לא מכבדים אותי בפירות וגם מצפים ממני לקנות באשראי כדי להניע את הכלכלה שלהם. ואני מצחיקה.

ואחרי ששמעתי מד' על היציאה הזאת נזכרתי בכל מיני דברים שאמרו אנשים שצמחונות מצחיקה אותם, שלא לדבר על טבעונות, נזכרתי בפרצופים שנמרחו אז על פניהם, ותהיתי מי פה המתנשא, מי חושב שהוא טוב יותר ממי, ולפי איזה היגיון להיות מינימליסטית wannabe זה יותר מצחיק ונלעג מלהיות עשירה בכאילו.

________

לבלוג של שירלי מינימליסטית wannabe

________

תגובות5

  • להגיב אוגוסט 26, 2014

    צבי

    יש כמה בעיות במאמר. קודם כל לגבי הדירה: אם תחסכי עכשיו במש ך 20 שנה לדירה, במקום לקחת משכנתא ל-20 שנה, בסוף התהליך יהיה לך פחות מאשר אם היית לוקחת משכנתא . כי בכל הזמן הזה "זרקת" כסף על שכר דירה (הרי את צריכה קורת גג בזמן שאת חוסכת לדירה משלך , אותה תוכלי לקנות ב"מזומן"), וזה לרוב יצא לך יותר מהריביות על המשכנתא. הריבית שתקבלי על החיסכון שלך לא תהיה גבוהה מספיק בשביל לפצות על עלות שכר הדירה- ואת זה את אמרת בעצמך.

    מעבר לזה את אומרת "תעבדו ב3 עבודות אם צריך" וזה רק מראה עד כמה הפנמת ונכנעת למצב הלא צודק. בעולם מתוקן , אדם שעובד 8 שעות ביום 5 ימים בשבוע, אפילו בתור פועל שחור, אמור להיות מסוגל להתקיים בכבוד. במציאות שלנו, רוב המדינה עובדת קבלן, או מנוצלת בדרך זו או אחרת. השכר הממוצע 8000 שקל אבל זה רק בגלל שהטייקונים מושכים את הממוצע כלפי מעלה. רוב הישראלים מרוויחים בפועל 5500 -6000 .

    אז במקום לעבוד ב3 עבודות ולהגיד תודה, עדיף שהנבלות , אלה שמנהלים את המפעל / עושקים את הפנסיה / גוזרים עלינו קופונים במוצרים יוותרו על 98% מההון המוגזם שלהם (בחיים לא הבנתי מה טייקון עושה עם 200 מיליון דולר) . פשוט מגעיל אותי לראות אתיופית שמנקה שירותים בשביל 4000 שקל בזמן שבעלי המקום מתעשרים על גבה

      

    • להגיב אוקטובר 4, 2014

      אדם לב ארי

      רוב הישראלים לא מרוויחים בפועל בסביבות 6 בלבד
      http://cbs.gov.il/www/y_labor/e1_13.pdf
      http://cbs.gov.il/www/y_labor/e1_03.pdf

      השכר משתנה בהתאם לותק, לתואר ועוד גורמים נוספים.
      יש את המחוברים ויש את האחרים.

      הטייקון בונה עם הכסף שלו וילה לתפארת, או פנטהאוז יוקרתי. התגמול גבוה כי הסיכון גבוה, בגדול. אם כי הסיכון לא שלו…

        

  • להגיב אוגוסט 26, 2014

    רחל

    וזה עוד בלי להזכיר את המשאבים המוגבלים של כדור הארץ שנגמר מרגע לרגע. אין באמת משאבים לספק את כל הצריכה החולנית הזו. גם צריכה מתונה וצנועה יהיה בעייתי לספק עם אוכלוסייה שגדלה וגדלה. אז צריכה עודפת ועיוורת כמו של העולם המערבי? שום סיכוי.
    בקטע הזה טבעונות באמת מאוד עוזרת, כי זה פי כמה פחות שטחים ומים וזיהום אויר. ולחכמים שחושבים שאם כולם יהיו טבעונים ויהיה צריך לגדל המון צמחים במקום המון פרות אז זה גרוע באותה מידה – א. זה לא. ב. עבור אותן פרות צריך לגדל קודם הרבה יותר צמחים כי הן גם צריכות לאכול! ככה שמזון מן החי מכיל בתוכו עוד המון גידולים של מזון מן הצומח (הרבה יותר מאשר לצריכה של בני אדם), אז אפשר כבר לזנוח את הטיעון המסכן הזה.

      

  • להגיב אוגוסט 27, 2014

    דוד

    בסד
    דברי חכמה הנובעים מהלב
    תודה על חידוד הדברים

      

  • להגיב אוקטובר 4, 2014

    אדם לב ארי

    יותר טוב זה טוב יותר.
    או כמו הסיסמה של האולימפידה: מהר יותר, רחוק יותר, חזק יותר.

    אין ספק שחיי צניעות טובים יותר מחיי רהבתנות.
    האחרונים זה סוג של תחרות גלויה או סמויה כדי לעקוף את השכן ובסוף, כמו בתחרות צ'יקן, נופלים לתהום…

    ניתן להנות בזול. אבל יש דברים בעלי תג מחיר.
    כלומר, ניתן לקנות דיסק של מוזיקה קלאסית ולהנות… או לשלם על כרטיס לקונצרט ולהנות יותר… כי לשמוע תזמורת חיה זה קצת אחרת מאשר להקשיב להקלטה.

      

השאירו תגובה