יש תמונות שנחרטות בזיכרון: בשעת בין ערביים אני יורדת בשביל אל חוף האבנים השחורות, ומגלה שני מפרצונים מקומרים נושקים זה לזה. שיחי הרדוף ורודים מעטרים אותם. שקט שלא יתואר שורר פה, אפילו האדוות הקטנות מכבדות אותו. ואין איש. אני מתיישבת ורגלי במים, ומתבוננת בחלוקים השחורים. מגלה שאין שתי אבנים זהות. על כל חלוק מצויר פס לבן, כאילו אמן יפני ביקר פה לפני. אני מתחילה למיין חלוקי אבן, פעולה אהובה עלי שמרוקנת את הראש ממחשבות, ומתמלאת הכרת תודה על היכולת להימצא במקום רב יופי שכזה.
בחירת היעד. בשנים האחרונות יש לי כללים ברורים בבחירת המקומות שאליהם אני רוצה לנסוע. אם כוונתי לנוח אסע למקום שיש בו חוף ים, תחושה של "סוף העולם", ושהוא נטול "אטרקציות תיירותיות". קותרונאס, הכפר שאליו נסעתי הפעם, התרוקן מיושביו כמו רוב הכפרים באזור, וכעת מתגוררים בו כ-250 איש בלבד, רובם קשישים. את עוצמת השקט והכוח של העזובה לא יכולתי לתפוס עד שהגעתי לשם. אבל ידעתי שמקומות שבהם הזמן "עצר מלכת" מאפשרים גם לי לעצור, וזאת היתה המטרה. בנוסף, אני נמנעת מלנסוע בעונת התיירות, כדי שאוכל להיות תיירת יחידה, ליהנות משקט ולזכות ביחס אישי – בפנסיון שבו התארחתי כל כך שמחו על בואי עד שהתייחסו אלי כמו למלכה.
ההכנות. אחרי שבחרתי את היעד אני קוראת קצת על המקום באינטרנט, יותר מתוך סקרנות ופחות מתוך רצון לתכנן, כי אני יודעת שבדרך כלל אין קשר בין התמונות למציאות. אני אוהבת לקבל המלצות מאנשים שעליהם אני סומכת, אבל הפעם נסעתי לאזור נידח ומצאתי רק שניים שהיו בו, ושלמעשה נתנו לי טיפים שרשומים בכל מדריך – לבקר בנקודה הכי דרומית בפלופונז (פתח השאול), בעיירה החמודה קרדמילי, בדרך הנופית מהיפות ביוון ובמערת הנטיפים. לכל הנ"ל לא הגעתי, פרט למערת הנטיפים, שהביקור בה הזכיר לי שוב עד כמה ביקור באטרקציות מומלצות לא מתאים לי – נופי המערה האפלה מרשימים, אך יצאתי מאוכזבת, אחרי שבמשך כשעה הצטופפתי בסירה קטנה עם עשרה תיירים, שהתלהבו מהנטיפים בקול רם ובשפות זרות, בעוד המדריך ממלמל הסברים ביוונית.
רשימה. לתת למוח לנוח זו פעולה לא פשוטה ובשבילה צריך לנקות שולחן. כמה שבועות לפני הנסיעה אני פותחת קובץ במחשב ורושמת בו את כל הדברים החשובים והפחות חשובים שבהם אני מתעסקת. כך אני מוציאה לי אותם מהראש לקראת הנסיעה, ומתכוננת ל"ריסטרט" שאצטרך לעשות כשאחזור.
להגיע. אחד הדברים הכי קשים בעולמנו הוא להפסיק לעשות, כלומר "לא לעשות כלום". בכל פעם מחדש זה לוקח זמן, ואני מזכירה לעצמי לקחת את הזמן. היום הראשון הוא תמיד יום של אי שקט וציפייה דרוכה – לאיזה מקום הגעתי? האם ארגיש בו נוח ויהיה לי נעים לשהות בו? הראש מלא בשאלות ובהשוואות – איך נראה הפנסיון במציאות ובאיזה חדר כדאי לבחור? האם המארחת נדיבה? את אי השקט של ההגעה למקום חדש אני מנתבת להיכרות עם הסביבה – החדר, האכסניה, הכפר והדרך המובילה לחוף. תוך כמה ימים אני מתאימה את עצמי לקצב של המקום (איטי מאוד…), מתרגלת לשעות הארוחות, למזרן, לכרית ולמקלחת הצרה. אני מאמצת הרגלים חדשים באופן זמני – וזאת המהות של חופשה.
בשבח הניתוק. כמשתמשת כבדה באייפון ובאייפד לכתיבה ולצילום, אני מופתעת לגלות שבפנסיון לוקח יותר מלילה להטעין אותם. בנוסף, כבר ביום הראשון החלפתי את הסים שלי לסים יווני – פעולת רכישה איטית מאוד (שעה וחצי!) שהפכה את כל פנקס הכתובות שלי לג'יבריש. אין לי ווטסאפ ואני לא יכולה לשלוח הודעות, וגם אם היה – בפנסיון לא תמיד יש קליטה. המשפחה המודאגת מתקשרת אלי למלון לשאול מה קורה. אני מודיעה לכולם שהמקום נפלא ושאכתוב מייל מדי פעם. מאותו רגע, בלי להתכוון, אני נפטרת מצפצופי אס-אם-אס ומתנתקת מכל מחויבות לעולם החיצון.
בלי תוכנית. לקחתי את עצמי למקום אחר. אין לי מסלול או תוכניות. בארץ, כל היום טלפונים, כל היום צריך לתקתק מטלות, לתכנן את מחר, את שבוע הבא. כאן אני לא מתכננת כלום. רוב הזמן אני מוצאת את עצמי מאזינה לשקט שמורכב מציוץ ציפורים וזמזום דבורים. אני קולטת שמכונית לא חולפת ורעש של אופנוע או מטוס הם מחוץ לתחום. באור הרך של הבוקר, כשהצרצרים עדיין דוממים, אני שותה קפה, מדליקה אבקת קפה שחור כדי שהעשן יבריח את הדבורים, שותה עוד כוס קפה, כותבת משהו, בוהה במרחב הכחול-ירוק האינסופי. בשקט כזה הראש מתנקה מהפרעות. שום דבר לא יסיט אותי מכוונתי לנוח ואני מזכירה זאת לעצמי כל הזמן. אני גם יכולה להחליט אחרי שבוע – מתוך שבועיים וחצי של החופשה – שמיציתי את המקום, להגיד שלום ולהמשיך הלאה. וזה מה שעשיתי.
כטיילת מנוסה אני כבר יודעת שאם לא אזוז יותר מדי, דברים טובים יקרו. כשאני מוצאת חוף מקסים, או טברנה שיש בה ריח טוב וטבחית חביבה – אני נצמדת אליהם, ונהנית להעמיק את ההיכרות איתם. אני יכולה לטייל שוב ושוב בשבילי הכפר, בכל פעם בשעה אחרת, להתבונן, להריח. לחשוב מחשבות. לפגוש עדר עיזים שחוזר לקראת ליל מן ההרים, להתפעל ולצלם בתים נטושים או עצי זית שמשתלבים בגדר אבן. אני סומכת על התחושות שלי, לוקחת כיוון אך מעניקה לעצמי את האפשרות לסטות מהדרך. אני יודעת שכך אגיע למקום הנכון לי. אגלה דרך קיצור, אפנטז על עוד בית עם שלט "למכירה", אמצא עץ משמש שמזמין אותי להושיט יד ולקטוף פירות בשלים, אתעצב למראה גן משחקים ללא ילדים, אנסה להנציח במילים או בתמונה את תחושת המרחבים שמאפשרים לי הים, הנוף והדממה.
בלי מכונית. דרך מעולה להוריד הילוך היא לא לשכור רכב. זאת הצהרת כוונות – אני רוצה לראות את העולם בלי חציצה של חלון ולתת לחושים לעבוד: לשמוע את הציקדות, להריח את ריח היסמין והוורדים, ואת עצי התאנה המתכוננים לעונתם, לקטוף פירות היישר מהעץ. להיות בלי מכונית זה אומר שאני מגבילה את עצמי לשיטוט בטווח שאליו יישאו אותי רגלי, או טרמפ מזדמן, וכשמרי, בעלת הפנסיון מגישה לי לארוחת בוקר מיץ תפוזים סחוט טרי ועוגה עם ריבת תותים, אני מחליטה באותו רגע לבקש ממנה להקפיץ אותי לחוף קרוב. בלי רכב אני יודעת שלא אספיק להגיע לכל המקומות שמצוינים במדריכי התיירות, שלא אוכל לסמן "וי" על כל האתרים, אבל אראה המון דברים אחרים.
פעם זה היה אחרת. במשך שנים רבות נסעתי המון, כמה פעמים בשנה, ליעדים ברחבי תבל, גומעת מאות קילומטרים מדי יום ברכב שכור. כתיירת קלאסית, בטרום עידן הגוגל, הייתי קוראת במדריכי טיולים על המקומות, הולכת לאן שאומרים לי, מבקרת באתרים ומצלמת. אני לא זוכרת פרטים מהנסיעות ההן – שמות של מקומות, בתי מלון, אתרים ומסעדות התערבבו לסלט אחד גדול. במבט לאחור, אני יודעת שעדיין לא ידעתי מי אני ומה אני רוצה, וסמכתי על הספרים שיגידו לי מה לעשות ואיפה לאכול ולישון.
לנסוע לבד. נסיעה לבד היא משהו מיוחד. רק כשאני לבד, או עם שותף שנמצא איתי באותו ראש, אני יכולה להיות קשובה לעצמי ולתת לדברים לקרות. "מאדאם, את אישה מאוד אמיצה!" אמר לי לפני שנתיים נהג מונית שהסיע אותי, "אם הגעת עד הנה, לסוף העולם, לבד וללא מכונית, מגיע לך שתהיה לך חופשה הכי טובה בעולם." והוא צדק. דרוש הרבה אומץ כדי לנסוע לבד – בייחוד כשכולם מסביב בזוגות ובקבוצות – להתמסר ללא נודע, בלי רשת ביטחון של חברים, לסמוך על עצמי שאסתדר, ושלא ארגיש בדידות. והוא צדק שוב, בעניין החופשה הכי טובה בעולם – בכל פעם שאני נוסעת לבד אני מודה על הזכות להיות בחברת עצמי, וגם כשזרים מזמינים אותי שוב ושוב לשבת לאכול איתם בשולחן גדול וקולני, בארוחת ערב בטברנה, לעיתים קרובות אני מחייכת ומסרבת בנימוס, אבל לפעמים גם נענית להצעה, כשזה מתאים לי, ונהנית מחברתם של אנשים ידידותיים שאולי לא אראה שוב.
השראה. יש לי סיבה נוספת לצאת לבד לחופשה. רק כך אני יכולה לנתב בזמן אמת את ההשראה שאני מקבלת מהמקום לכתיבת רשימות וסיפורים. אם אני מדברת אותם לפני שאני כותבת – אני מעבדת ומאבדת אותם. הפעם כתבתי המון בזכות השקט.
ספרים. ספר הוא בן לוויה. כמו תמיד, גם לפני נסיעה זו הקדשתי תשומת לב מיוחדת לבחירת הספרים שילוו אותי. עבורי זו מין אצבע על הדופק, שמרמזת על הלך הרוח שבו אני נמצאת כרגע. הפעם קראתי רק אחד מתוך חמישה שלקחתי והוא התאים בדיוק – "רשימת המשאלות", רב מכר קליל שגרם לי למחשבות על עצמי. כמו הגיבורה, החלטתי להרחיב את הגבולות שלי ולהתגבר מדי יום על פחד, וכך החלטתי לצעוד לבדי למפרץ מבודד, או הלכתי לבדי בלילה לטברנה בדרך חשוכה, והרגשתי גיבורה ממש. עד עכשיו חשבתי שלקרוא זו מנוחה, וזה נכון. אבל המנוחה האמיתית התאפשרה לי הפעם דווקא כשהחלטתי להפסיק לקרוא. הבנתי שקריאה היא עוד סוג של הגנה מפני השקט, מפני הבדידות. זה לקח כמה ימים, אבל בסוף, כשנרגעתי, ויתרתי גם עליה, ויכולתי להתמסר לסביבה, ולמרחב החדש של רגשות ותחושות שנפתח בפני. בשבילי זה היה גילוי שפתח בפני עוד שלל אפשרויות, ובחופשה הבאה כבר לא אחשוש ממצב שבו "אין לי מה לקרוא".
זמן-חופשה. חופשה שבה כל רגע מתוכנן מראש אינה שונה מחיי היומיום – מרוב רצון להספיק אין בה זמן לכלום. בחופשה איטית אני מתכננת כל יום משהו קטן, כדי לספק את הסקרנות שלי, אבל מתייחסת לתכנון כאל המלצה בלבד. כל "עיכוב" הוא הזדמנות לקחת את הזמן – את רבע השעה שלוקח למים בפינג'ן הקטן לרתוח, אני מנצלת כדי לשאול את עצמי מה שלומי. כאשר לוקח לאומלט שעה להגיע לשולחני, אני שמחה על ההזדמנות לשבת עוד קצת בשקט ולספוג לתוכי את הנוף ואת הריח שמגיע מהמטבח. אם חם מדי, לא אצא לטיול שתכננתי, ובמקום זה אשב על המרפסת ואבהה בנוף. וגם לא יהיה לי אכפת אם הטרמפ שלי מאחר.
ובכל זאת, בכל חופשה, אני מרגישה פער בין קוצר הזמן והרצון לעצור את הזמן. באמצע החופשה, כשהאיי-פד מזכיר לי מה התאריך, מתחילה הספירה לאחור, ואיתה מגיעה באופן אוטומטי המחשבה המטרידה שלא הייתי בכל המקומות שעליהם שמעתי. הפעם, למשל, קלטתי שכבר לא אגיע לפתח השאול, השפיץ של ההר שראיתי ממרפסת חדרי לאורך כל החופשה ושאליו רציתי להגיע, לא בגלל שיש בו משהו מיוחד לראות, אלא בגלל תחושת האינסופיות מול הים הגדול שציפיתי לחוש בו. אבל הניסיון שלי בחופשה הזו הבהיר לי שלא הפסדתי כלום – אחרי שבוע של רגעים שבהם הצלחתי "לא לעשות כלום", שכולם יחד התחברו לכדי תחושה מתמשכת של חופש, ידעתי בוודאות שקיבלתי מתנה גדולה. והרי אם לא ניסיתי להספיק כלום, גם לא יכולתי לפספס כלום.
יוונית שפה קשה. כדי ליצור קשר עם אנשים, אני עושה צעדים לקראתם. אני רוצה להתאקלם ולהרגיש נוח והמילים הן חלק מזה. כל יום אני לומדת כמה מילים ביוונית ומנסה לזכור את שמות הכפרים ושמות בעלי הטברנות שבהם ביקרתי. בכל פעם שאני משתמשת במילה פולי אוריאה (איזה יופי) ששיננתי, אני זוכה לקריאת בראוו.
חיוך לא עולה כסף. בעת חופשה הכישורים החברתיים שלי מגיעים לשיא, ואני מצליחה להתיידד במהירות עם אנשים שאני פוגשת בדרך. כל מפגש יכול להוביל למפגש נוסף, או להרפתקה, וכשזה קורה אני מרגישה נפלא. בעזרת חיוך, פתיחות וסבלנות אני מגיעה תמיד לאן שאני רוצה – מרי בעלת הפנסיון נתנה לי טיפים, הקפיצה אותי לשתי עיירות סמוכות וגם זכיתי לקבל ממנה מתכונים לרטטוי ולמרק עדשים שאני אוהבת. את ניקוס הדייג הכרתי דרך אחיו פאנוס, נהג המונית שהביא אותי לכפר. כששאלתי אותו אם הוא מכיר מישהו שייקח אותי לשיט, קיבלתי ממנו הזמנה לדיג בסירתו הצנועה. איתו גם יצאתי לכמה טיולים רגליים בכפר – הוא לא יודע אנגלית ואני לא מדברת יוונית – וזו היתה חוויה מיוחדת לטייל איתו בלי לדבר.
תמונה לסיום: בביקור בשוק יום ראשון בעיירה אריאופוליס, פגשתי את מקרינה, רופאה צעירה. הזמנתי אותה בספונטניות לארוחת ערב והיא שמחה לבוא. כשישבנו בטברנה עבר ניקוס והזמנו אותו לשולחן, וגם מרי ובנה השף אנתוני הצטרפו. בחצות ראינו את זריחת הירח מעל ההרים. בזכות מקרינה שתרגמה, הצלחתי סוף סוף לדבר עם ניקוס, שאיתו תקשרתי עד עכשיו ללא מילים. תמונה כזאת, שבה אני שמחה וחזקה, מוקד חברתי שמחבר בין אנשים שלא היו מכירים זה את זה בלעדי, מעניקה לי כוחות גם בחיים שאחרי החופשה, ומחזקת בי את הידיעה שזו לא הפעם האחרונה שבה אצא לחופשה איטית, אמיתית.
_________
לאתר המומלץ של אלישבע "המשוטטת"
_________
לטור הקודם של אלישבע – איך אני משוטטת
_________
שירה
אלישבע, זה היה תענוג לקרוא. מאז ומתמיד טיילתי ככה לבד (עד שהתחתנתי וצירפתי את בעלי לטיולים של "נתקעים במקום אחד אם טוב לנו ועוזבים כשמרגישים שהגיע הזמן". השאלה המעניינת היא, למה לא לעבור לחיות במקום כזה, למה זו צריכה להיות רק חופשה? למה לא להפוך את זה, שה"חופשה" תהיה בישראל?
שירה
אלישבע זלצר
שאלה טובה! חופשה כזו היא ניגוד לחיי היומיום וזה כוחה, ולכן מחפשים את השקט וההפך מהשגרה, ומי שרוצה לחיות בשקט שכזה בישוב כפרי בישראל – יכול לעשות זאת, עניין של בחירה, ואז אולי ירצה לנסוע לעיר כמוט ניו יורק או לתל אביב, אבל מעניין מה את חושבת
אלישבע זלצר
שירה
אני חושבת שבישראל ולא משנה באיזה כפר נהיה, לרובנו לעולם לא תהיה יכולת כלכלית לקנות את הבית שלנו עם חלקת האדמה שלנו, ועדיין נהיה כבולים לעבודה ("לשגרה"). לעומת זאת, במקום כמו שהיית בו, יש לרובנו אפשרות כלכלית לקנות בית בכפר, לגדל את רוב הירקות בעצמנו ולחיות מבערך 1000 ש"ח בחודש.
השאלה היא אם יש בכלל יתרונות "בשגרה". אני חושבת שרוב האנשים שקוראים את האתר הזה, מעוניינים לברוח מסוג החיים שאנשים נדונים לחיות בישראל וחשוב להגיד שיש אפשרויות חיים אחרות. מה דעתך?
שירה
גיא
יופי של כתבה. בהחלט עושה חשק ורק שעתיים טיסה.
ההמלצה התקבלה.
גיא
דוד
שלום
גם מלקרוא את התיאורים שואפים קצת שלווה
תודה נהניתי לקרוא,זה מיוחד
דוד
דוד
הדס
תודה אלישבע,
יש לך זכות לחוות כאלה חופשות לבדך.
עשית לי חשק לנסוע לשם ואני שואל אם תוכלי לכתוב עוד משהו על "התפריט" והאם הבישול הוא בישול איטי?
הדס
אלישבע זלצר
שמחה שנהנית לקרוא ולשאלתך כמה מילים על בישול איטי בפנסיון קטן
כולם מכירים את מרי בעלת הפנסיון קותרונס ביי בונגלוס, כי היא כוכבת בטלביזיה ביוון וההתמחות שלה זה בישול מסורתי ואיטי. נדיר להגיע למקום שיש בו תחושה כאילו אני מתארחת בביתי שלי ואמי אופה לי לחם לבן ועוגת שיש טרייה ומגישה לי עם ריבת משמש שרקחה, מבשלת לי ממיטב מאכליה המסורתיים מתכונים שירשה מאמא שלה, ומידי יום שואלת אותי מה ארצה לאכול ואם היה לי טעים.
תענוג להיכנס למטבח המצוחצח שלה – כשאין אורחים רבים היא מכינה תבשיל או שניים – מוסקה ועלי גפן, ממולאים או רטטוי, גבינת פטה אפויה, דאקוס או במיה, מרק עדשים או קציצות ירק מטוגנות, סלט יווני או סלט ירוק שנחתך בעת ההזמנה והכול טובל בשמן זית ובזוק באורגנו לצד דגים או בשר מטוגנים או על האש. ואוזו כמובן.
הבישול מאוד איטי: הירק והירקות נקטפים בגן הפרטי, את הביצים מנדבות התרנגולות שמסתובבות חופשי, גבינת ריקוטה רכה ומתקתקה ותענוג להזליף עליה מעט דבש. מהפרות רוקחים ריבות, סוחטים מיץ מתוק מזן תפוזים מיוחד שמניב פעמיים בשנה. הכול כאן עובד לאט, כי אין לאן ולמה למהר – בבוקר כשהייתי מזמינה אומלט מרי היתה שואלת אותי מה להוסיף לו – ירק טבעי מהגן או פטריות וירקות וגבינה צהובה? ואז הייתי מחכה בין המרכיבים והמנות. סלטה, טומטה, פטטה, טירי, פסארי, ולטו, כשחזרתי הסתבר לי שאפשר להתקין בחינם באיפון אפליקציה חדשה ושימושית מאוד ושמה Dishionary ובה שמות, תמונות והסברים על המנות הטיפוסיות ביוון, בעברית כמובן. יאמי.
אלישבע זלצר
אודליה
תודה על השיתוף הן בחוויות והן במידע. נהניתי להפליג בדימיון, ולו לכמה רגעים, למקום קסום זה
אודליה
טל
הכתבה והתוספת על האוכל, עושה חשק לנסוע לשם מיד. בזכותך יהיה לי סופסוף אומץ להגשים חלום ולנסוע לבד. מהכתבה זה נשמע ממש קל ופשוט
ראש טוב, אהבתי
טל
שרית
תודה אלישבע, נהניתי מאוד, כאחת שנוסעת לא מעט לבד הצלחת להעביר ולהבהיר בצורה ברורה נושאים שונים שדנתי בהם ביני ובין עצמי ואף להאיר לי כמה. כתבה נהדרת.
שרית
חוה
אלישבע יקרה, תודה על כך שבזכותך חוויתי טיול רגוע אך מעורר (מחשבות, תובנות, שאלות לגבי עצמי וחיי.)
חוה
הלימה
אלישבע היקרה,
התמוגגתי מכול רגע. הייתי עם חברה במקום דומה לזה שבו היית, הכפר פדינו, 15 רגעים מקרדומילי, למעלה בהרים.
http://pedino.wix.com/pedino#!about/c1enr
אצל בעלת בית ישראלית שטיילה איתנו בסביבת הכפר והראתה לנו מקומות קסומים
https://www.facebook.com/halima.neria/photos. היה חלום…
קריאת הכתבה שלך צבתה לי את הלב. אני גרה במושב בקצב חיים שטוב לי, בטבע, ועדיין כמהה למקום אחר בטבע, שונה שבו "אתעורר" רק משום שהכול שונה ודומה, דומה ושונה ממה שאני רגילה אליו. אשמח לדעת על עוד מקומות כאלה כמו שתיארת. לא היכרתי מישהו לטייל אתו שאנו באותו ראש. אתך חשתי את זה.
תודה רבה על הכתיבה. אני שמחה להכיר. אולי פעם?…
הלימה
הלימה
ועוד משהו קטן, התיאור שלך מביקור במערת הנטיפים היה מדויק למה שאני חשתי שם, ח,ח,ח,ח,…לשבת בסירה צפופה עפ תיקתוקי מצלמות מפני ומאחורי ושיחות של אנשים בשפות שונות. לא יכולתי להינות באותו רגע מהמערה, אם כי אני בטוחה שאם הייתה לי אפשרות לנסוע שם לבד עם מדריך שתקן זו הייתה חוויה אחרת לגמרי.
הלימה
אוקטב
היי
אני מעוניין להגיע לפנסיון הזה בkotronas bay . האם תוכלי להסביר לי אייך להגיע לשם מאתונה ? האם יש רכבת לשם אוטובוס ? באיזה אופן את הגעת לשם ?
אוקטב
אלישבע זלצר
פנה אלי למייל הפרטי, בצרוף טלפון שלך ואתקשר, זה מורכב לתשובה בכתב
[email protected]
אלישבע זלצר
דני אבשלום
כתבה מדהימה
תודה על השיתוף
אני קורא את כל הכתבות שלך ונהנה מאוד מאוד
שוב תודה
דני אבשלום
כרמלה
אלישבע, שלום וברכה
בטיולים לבדך, אז הגעת למקום כלשהו , איך את פותרת את שאלת הלינה, האם גם זה ספונטני.
אודה
לתשובתך
כרמלה
כרמלה