במרחק הליכה – שוטטות בעיר כאנטיתזה לתרבות הצריכה

ללכת סתם כך, בלי מטרה, ברחובות תל אביב – אין זה עניין של מה בכך. ללכת לאיבוד בתל אביב-יפו – זה כבר בלתי אפשרי. או כמו שכתב ולטר בנימין ב'המשוטט': "לא להתמצא בעיר – אין זה אומר הרבה, אך לתעות בעיר, כשם שאדם תועה ביער – לכך דרוש אימון".

ההמולה התל אביבית מתונה. זו עיר של מיתון, פיגועים, כיבוש רחוק מן העין. בתי קפה רבים, מסוגננים, השדרות מטופחות, שקטות לרוב. הרחובות נקיים בצפונה, מטונפים בדרומה. זו עיר שחוף ימה חסום מפניה בשורה של בתי מלון, בנייתה מפוזרת, איים של שיפוץ ושימור בים של הזנחה. רוב הקניונים שלה בשוליה. העיר חיה ברחובות אלנבי ושינקין וקינג ג'ורג' ואבן גבירול, בכיכר מסריק ובאזור הסינמטק, בקטעים אחדים בבן יהודה, באזור יהודה המכבי, בשכונת פלורנטין ובשדרות ירושלים. רחובותיה הם ורידיה המעבירים דם לליבה.

באמת קשה היום לתעות בעיר. לפעמים ההליכה המשתרכת בדרום העיר מובילה בלי כוונה, בדרך פתלתלה, דווקא אל המרכז המהוגן שלה: דרך רחוב הנגריות, עבור על פני כנסיית עמנואל – מדרכות צרות, דרכי עפר, בתים מאופרים, בתים מתפוררים – אל תיאטרון נגה ואל השעון ביפו, עצירה ליד מסעדת הדגים של מרגרט תייר, תצפית אל הים, נשימה עמוקה ומראית עין של שלווה, המשך צפונה לאורך החוף, שמש מבהירה כל פנייה חזרה לתוך העיר, פילוס דרך בשוק, המולה, ריחות מתוקים, קריאות צפיפות, רחוב הכובשים, אוטובוסים מפייחים, בן יהודה, מונית שרות מזדרזת, פנימה, בית קברות ישן, מכולת, צל בניינים קריר, כלב כורע בגינת חול, ימינה ושמאלה וימינה וישר, והנה כיכר ביאליק, לב ליבה הוותיק והכחלחל של העיר. מי ביקש להגיע לכאן?

אדמונד וייט כותב בספרו The Flâneur כי המשוטטים לעולם אינם מבקשים להשיג דבר מה ממשי בהליכתם: "יעד מסוים לשוטטות או הקצבה מחמירה של זמן סותרים בהגדרה את רוחו האמתית של המשוטטת" לפיכך, בימינו, רוחו האמתית של המשוטט סותרת בהגדרה את רוח הזמן.

כי בישראל, כמו בארצות הברית, המשוטטים הם במידה רבה עבריינים. שוטרים עוצרים אנשים בעוון שוטטות. את מי עוצרים על שוטטות? ערבים מכל מין ונטייה, הומואים מכל לאום ועדה, וזונות באשר הן. להתהלך בחוצות בלי מטרה – זו עבירה, סכנה לביטחון הציבור והמדינה. איום על המערכת המוסרית. התנהגות גסה.

מי שנתפס בעוון שוטטות ייחלץ ממאסר אם רק יספק איזה טעם לטיול הרגלי שלו. אם יספר שהלך לקניות או לעבודה. מותר גם להוליך את הכלב ברצועה (ולאסוף את החרא בשקית ניילון, בבקשה), אבל לא להפריז בכך. צריך להחזיר אותו הביתה ולפנות את השטח. כי אי אפשר להיות סתם בחוץ. המרחב הציבורי בעידן הצריכה נשלט בידי כוחות תועלתניים. כלומר, הוא מובן רק בהקשר של תועלת. של סיבתיות. של רווח. הדרך העירונית, בעיניים צרכניות, היא כיום מעבר ממקום של ייצור למקום של צריכה. היא אינה מקום בעצמה. היא אינה חלק מהיקום. האדם ההולך בלי סיבה הוא בלתי נסבל.

ולכן, כטיפוס, המשוטט, בן התרבות העירונית, הוא במידה רבה היפוכו של הצרכן. לעומת הצרכן, שהוא ישות נשית – מושא להתבוננות, פסיבי, מטופח ומוגן – המשוטט במיטבו הוא ישות אנדרוגינית: נושא מתבונן, פעיל, לא ברור, חורג מגבולות. ובניגוד לצרכן, שהקניון הוא מבצרו וכלאו, המשוטט מעדיף את החוצות ואינו חושש מהעולם הפתוח. הוא אינו צריך שיוליכו אותו. אין לו צורך דחוף. הוא אינו ממהר. הוא משתרך בתוך הקהל ולעומתו. הוא לא חייב לקנות משהו. הוא בתנועה. הוא מתחבר ומתנכר באחת – משתלב בהמון אבל מסתייג ממנו. זו העצמאות שלו. זו רוחו.

______

לעומת הקניון, הרחוב העירוני במיטבו אינו בנוי באופן שמחייב פעילות ממין מסוים. הרחוב העירוני הוא אמורפי ופתוח, מגוון ומפתיע, חי ובועט, ולא חייבים ללכת בו לשום מקום. אפשר לשבת בו שעות על ספסל או על שפת המדרכה. סתם ללכת. לחצות. להיכנס לחנות. להיפגש. לשבת לקפה. לאסוף את החרא של הכלב. לתת שקל לחסר בית. להתעלם מחסר בית. לבהות. לנעול נעלי בית. ללכת יחפים. להתלבש יפה. להרהר. לדרוך על חרא. לקנות משהו. לעשות כברת דרך. להישען על גדר אבן.
ואין הכוונה שהמשוטט הוא תמיד לבד, או שהשוטטות היא דרך חיים בלעדית, או שאין מקום לאינטראקציות אחרות עם העולם: עבודה, מחויבות משפחתית, קהילת חברים, תמיכה בזקנים, גידול ילדים – אלה הם החומרים החיוניים של החברה האנושית.

אינדיבידואליזם בוודאי אינו חזות הכול. אלא שבמודל התרבותי של העיר, הטיפוס המשוטט (כמשל), בשונה מהטיפוס הצרכן, מסוגל גם לצאת מהמסגרות החברתיות הקרובות, שעליהן הוא נסמך ושמעניקות לו משמעות, ולבוא אליהן. הוא מרחיק מחוץ לקבוצות השייכות שלו ולמסגרות הקהילתיות שלו ולמחויבויות הכלכליות שמגדירות אותו, לפני שהוא חוזר אליהן. הוא יוצא מהן ומתנתק ועומד ומתבונן בהן מן החוץ.

וכך, על רקע תרבות הצריכה, יש להליכה ברגל לשמה בחוצות העיר כוח פוליטי (השפעה על מאזן הכוחות בחברה), כוח פסיכולוגי (השפעה על עצמיות ועצמאות) וכוח תרבותי (השפעה על ערכי היפה והטוב). אולי הכוחות הללו חלשים, פועלים רק בשוליים על התודעה וההוויה, אבל לכל הפחות הם קיימים.
כי בהליכה, קצב הנשימה הולם את קצב המחשבה. הלך הרוח, כשמו, כרוך בפסיעה.

ובשוטטות עירונית אפשר להיתקל פתאום בעורבני תכול הכנף – זקוף, חזק, יפה – מרחיק מנחלתו ומבקר בשדות המחיה העירוניים של העורבים האפורים, היונים האפורות והדרורים נטולי החן. או להנהן לשלום למכרה מהעבודה שחולפת על פנינו, דוחפת עגלה. או להעלים אוזן מצפירות צורמות של מכוניות מחישות. או לפנות לסמטה שמובילה אל חנות של תקליטים ישנים, להיכנס אל אחוריה האפלוליים וללכת שם לאיבוד.

או לעצור בחנות טבק שגילה כגיל המדינה. או במכולת. או במספרה של זקנים. או בבר מהודר שהיה פעם חנות של פרוות. או בקיוסק, שהזבן שלו מכיר אותך, כי את גרה ממש ברחוב ליד, והוא שומר לך לפעמים את העיתון בערב שבת ושואל אותך מה שלומך, ומספר קצת על עצמו – הוא בדיוק נפרד מחברה שלו. הוא צריך לצאת מהדירה. אולי את מכירה משהו זול בשכונה?

שוטטות – במובן של הליכה ללא מטרה מוגדרת וללא לוח זמנים מוגבל – היא עמדה. היא סוג של תנועה במרחב, סוג של בילוי בזמן, דרך להשלים עם קיום בבדידות. היא חיבור להיסטוריה וניכור לרגע. היא אפשרות סמלית וממשית להשתחרר מכבלים של תרבות מעיקה: תרבות השיווק וההישג, תרבות הצבירה והתועלת, תרבות הצריכה.

אלא שזה לא פשוט בכלל: כי שוטטות טהורה היא הליכה – לשעה או לשעות אחדות – שהיא עזיבת הכול. "עלינו לצאת לטיול הרגלי הקצר ביותר ברוח הרפתקנית, שלא על מנת לחזור", כתב הנרי דיוויד תרו במסתו על ההליכה, והבהיר: אם אתה מוכן לעזוב את אבא ואת אמא, אח ואחות, אישה וילד וחברים, ולא לראותם שוב לעולם; אם שילמת את כול חובותיך וחיברת את צוואתך והסדרת את כל עניינך ואתה אדם חופשי – או אז אתה מוכן לצאת לשוטט". מי מאתינו, בני ובנות תרבות הצריכה, מסוגלים עוד להתהלך כך לבלי שוב?

________

הטקסט הנו מקטעים אשר נלקחו מהפרק האחרון בספרה המומלץ של ארנה קזין  "במרחק הליכה"

________

להצטרפות לאירוע חג השוטטות בפייסבוק לחצו כאן

________