לחזור מהמידבר(רן)

חזרתי מהמידברן. חמישה ימים במדבר חשוף ומלא אבק פודרה רך, בין אלפי אנשים מדהימים (למעט כמה מעצבנים שאיכשהו תמיד מגיעים), אינספור יצירות אמנות נהדרות, מסיבות, הרצאות, זולות ומפגשים מופלאים. שמי ענת ביגר, הידועה בפלאייה בכינוי מאמא-ברן, ואני חלק פעיל מקהילה מטורפת שקמה בארץ בשנתיים האחרונות. אני רוצה לשתף אותכם בחוויות שלי.

לפני שנה ושמונה חודשים חזרתי מאירוע הברן הראשון שלי, הייתי מאוהבת עד מעל הראש- בעצמי, בגבר, ברעיונות של קהילה ושינוי, באפשרות לעולם חדש. הפעם חזרתי רגועה ונלהבת, חווה מין אושר נפלא, עמוק ושלו שיודע שיש עולם חדש. כמו ההבדל בין להבות מתפרצות של אש, ללפיד אש-תמיד המוחזק בבטחה. התהליך של להיות חלק מקהילה שהולכת וגדלה, שעושה אמנות ומעודדת משחקיות, בחוויה של שפע ללא כסף, משנה את חיי כל האנשים שנפגשים עם הברנינג-מן והמידברן.

עיר באמצע המדבר

ערב שגרתי בעיר שצצה לה בין אבק וסלעים (צילום: שרון אברהם)

מידברן היא הקהילה הישראלית של קהילת ברנינג מן – אחד מאירועי האמנות האלטרנטיבית הגדולים בעולם ואחת הקהילות היצירתיות ושמחות שאפשר לדמיין. הקהילה מבוססת על עשרה עקרונות שהם שיקוף של מערכת האמונות והתרבות הקהילתית כפי שהתפתחה באופן טבעי מאז האירוע הראשון. הכללה רדיקלית (כולם מוזמנים), הענקת מתנות, א-מסחריות, הסתמכות עצמית רדיקלית, ביטוי-עצמי רדיקלי, מיידיות, השתתפות (עשייה), לא להשאיר עקבות, אחריות אזרחית, ומאמץ קהילתי. אני יכולה לדבר לפחות שעה על כל עיקרון, אבל תצטרכו לקרוא על זה ולהרגיש את זה בעצמכם.

בנינו עיר ענקית באמצע המדבר. מאות אנשים השקיעו עבודה מאומצת במשך חודשים בלבנות מיצבי ענק, לתכנן ולהרים מחנות, לגייס כספים, לתאם עם המשטרה, להתאמן במופעי אש. קבוצות עצמאיות התאחדו סביב רעיונות והגשמה. המחנות המגוונים כללו פוייקה קמפ שהגיש ארוחות למאות אנשים, מחנה של אהבה חופשית (עם דום ובריכה מחוממת), מחנה של השאלת חברים, מחנה של הרצאות בסגנון טד, מחנה של הסיפור שאיננו נגמר (עם מיצב פרקטלים מרהיב של עודד רז), מחנות של דיג'ייאים ומוסיקה, תחנת רדיו ועוד. פגשתי אנשים מסוג הסוגים (כלכלנים ואקולוגים טבעוניים, פיות בנות עשרים וגברים מסוקסים בני חמישים), מכל טווח הגילאים (מתינוק בן חודש ועד לקשישים מגניבים) והמינים (כולל יוניקורן). ובתוך כל השפע הזה היה פנאי ורוגע לבחור מה באמת אתה רוצה לעשות.

איש זקן לפני

הטרקטור עוזר לקבל מושג לגבי גודלו של האיש הזקן (צילום: מאיה אורן)

איש זקן מאור

הגיל לא קובע, במיוחד במידברן (צילום: שרון אברהם)

ואיזו אמנות מרהיבה. בלילה האחרון נתקפתי בדחף אנטי-ברנרי והתחלתי לשכנע אנשים שאסור לשרוף את האיש הזקן (של אמן בשם פלוג'ה) ושצריך להציב אותו במקום הפסל של העיגולים בכיכר הבימה. זאת האמנות הכי מרגשת וטרנספורמטיבית שראיתי בחיי. ההצבה במדבר, היכולת לראות אותם שוב ושוב בתאורה משתנה של יום ולילה, הגודל העצום של המיצבים, הכשרון הקבוצתי שהושקע בעשייה שלהם. אני לקחתי חלק (קטן) בפרוייקט הלוויתן-לב פתוח. עשרים מטר אורך, שש מטר גובה, מוטות מתכת עם בד לייקרה לבן. בלילות הוקרנו עליו וידיאו ארט, בתוכו היו פרפורמנסים של ריקוד ומוזיקה. וואו.

מאיה אורן - ליוויתן

כל פסטיבל צריך לוויתן (צילום: מאיה אורן)

הליוויתן, מבט מבפנים

הלוויתן – מבט מבפנים (צילום: שרון אברהם)

התוצאות היו מדהימות באמת, אבל גם תהליך היצירה המתמשך. אמן פלסטי מוכשר (כרמל שפע במקרה של הלוויתן) הוגה רעיון ומזמין אנשים להצטרף לפרוייקט. איה שווד, מוזיקאית ופרפורמרית משלבת כוחות. במשך חודשים אנשים נפגשים, מתאמנים על מופע, מארגנים מסיבת התרמה, מרימים פרויקט מימון (שלא הגיע ליעד), סוחבים, מרתכים, חותכים מוטות. נכון שבעיקר הבאתי אוכל לגברים, אבל תמיד אוכל להסתכל על השיניים של הלוויתן ולזכור שאני חתכתי את התושבות. וגם למדתי קצת לרתך ולחתוך עם דיסק.

האנשים הם שעושים את האירוע, בכל מובן אפשרי. העקרונות של ביטוי עצמי והשתתפות מתבטא בתלבושות צבעוניות ומקוריות, במתנות מגניבות שאתה מקבל (אני למשל נתתי סרט צבעוני וארוך המתנופף על מקל, קיבלתי חולצה, קוורץ, מאפרה ניידת), בהרצאות וסדנאות מעניינות, באוכל שעף עליך מכל הכיוונים. במחנה שלי, "קפה ועוגיות", הגישו למאות קפה ועוגיות לאורך היממה כולה, חמישה ימים. כל הגברים גידלו שפם ורובם צבעו אותו בורוד. ביום האחרון הם גילחו לחצי שפם ורוד, הכי דאדא/סוריאליזם שאפשר להעלות על הדעת. גאוני.

איש זקן בלהבות

אירוע השריפה המסורתי שמסמל את סופו של הפסטיבל (צילום: שרון אברהם)

וגם האירוע הברן עצמו. פסל האפיג'י, גבר ואישה בגובה חמש עשרה מטר (הוגה: סיוון קצנלבוגן, ביצוע: מלא אנשים). דמיינו כמה יפה היתה השריפה. אלפי אנשים מקיפים להבת ענק. המחשבה בברן היא שהשריפה מאפשרת התחלה חדשה, שחרור מהחומרי, וחגיגה של אנרגיית האש. אני חזרתי הביתה עם ההבנה הנהדרת והמוחשית שלהפוך לדבר שאתה רוצה להיות, כאדם או חברה, מתחיל במימוש ועשייה. אנחנו לגמרי מסוגלים לבנות עולם חדש.

וכן, השטח נשאר נקי. ללא בדל של סיגריה.

_________

1 תגובה

  • להגיב יוני 24, 2014

    אריאלה גולדמן

    נשמע מדהים… אבוא אל הבא…
    קשור לקבוצת זיק?
    אודי אבן מנחה מלמעלה

      

השאירו תגובה