איך אני משוטטת

ברשימה זו יש סודות מקצועיים של המשוטטת, והיא בעצם מעין הזמנה לצאת לרחובות. אני כותבת אותה כבר כשנתיים, אבל איכשהו לא מצאתי את הרגע הנכון לפרסם אותה. ההזמנה מאתר סלואו לכבוד יום המשוטט/ת הבינלאומי/ת שחל ב-19 ביוני, נראתה לי כמו הרגע הנכון לכך. מקווה שתקבלו ממנה השראה.


משוטטת

ברחובות כל אחד רואה דברים אחרים, ויש כאלו שאינם רואים דבר

היום אני יודעת שהרחובות הצילו את חיי. בשנת 1982 הייתי בתקופת משבר. אחרי שחוויתי טראומה אישית, נסעתי לפריז לשנה, שאותה ביליתי בעיקר ברחובות העיר. כשיצאתי שם לרחוב גיליתי לראשונה שאני יכולה לצאת מתוכי החוצה – לשכוח מעצמי ולהניח את הכאב הגדול בצד, להיבלע אל תוך אינסוף הגירויים שהרחוב מציע ולספוג לתוכי רגעים של שמחה. ברחוב הייתי מישהי אחרת שצועדת בסביבה זרה, מקשיבה לשפה זרה, טועמת טעמים חדשים, פוגשת מראות חדשים ואנשים שמתלבשים ומתנהגים אחרת ממני. אז, לפני שנים, לא ידעתי את הערך הגדול ואת התענוג שבשיטוט, רק הרגשתי צורך עז ולא מודע ללכת ברגל, לשוטט. היום, ממרחק של זמן, אני כבר יודעת.

לכבוד יום המשוטט/ת הבינלאומי הצאלון מפגין את שיא פריחתו


לפני ארבע-עשרה שנים, כמהגרת מחיפה לתל אביב, גיליתי מחדש את התענוג שבשיטוט בעיר לא מוכרת. גם היום הרחוב מרומם ומשמח אותי. ולא רק אותי. סופרים ואמנים כבר גילו לפני שכל מי שמחפש רעיון, מי שיש לו יום אפור או מצב-רוח רע, מי שהבדידות מעיקה עליו, יכול לצאת החוצה ולהתמזג בשפע החושי האדיר שהרחוב מציע. כאן, בנקודת עצירה כלשהי, אקראית ומשתנה, אפשר לראות את הדברים אחרת, לשים לב לאיש שמג'נגל ברמזור אדום על הכביש, לספרים או לנעליים שמישהו פינה לספסל, לחייך למראה רוכב אופניים שלתרמילו מוצמד תרנגול פלסטיק ענקי, לשמוע קטעי שיחות שמגרים את הדמיון.

וזאת המשמעות של שיטוט בעיני – לצאת מתוך עצמך אל תוך העיר, ולתת לעיר להיכנס אלייך.

 

מבט מגג בקרית המלאכה מחדד את השוני בין אזורי העיר


שיטוט מהנה לא יכול, מבחינתי, להתרחש באזורי המגורים ההומוגניים, הנקיים והמסודרים בצפון תל אביב. בשביל שיטוט מעניין צריך להרחיק לאזורי השוליים, למרכז ולדרום העיר. חלק מחוויית השיטוט זה להתנתק מסביבת הבית ולהתמסר לזרות שבאזור אחר. בסביבה לא מוכרת אנו נהיים דרוכים יותר, קצת כמו בחו"ל, ונכונים לקלוט יותר. נכון לעכשיו, יש לי את הזכות לגור בעיר שיש בה אזורים רבים שהזדקנו והתבלו, ואזורים אחרים שמיועדים להריסה. לשם אני נמשכת – למערב פלורנטין,
לסביבת צומת קרליבך בין דרך בגין והמסגר, לרחוב קיבוץ גלויות או ליפו.

 

רגע פואטי שמחייב קליק בנוה צדק


ברגל או באוטובוס אפשר גם לשים לב למעבר המרתק בין אזורי העיר. אוטובוס הוא בעצם מיקרוקוסמוס שחולף בעיר, ומחבר בין חלקיה השונים. השבוע ראיתי אישה שנכנסה לאוטובוס, חלצה נעליים והניחה את רגליה על המושב לידה, על גבי כרית שהביאה איתה. הנוסעת שישבה מולה התחילה לצעוק עליה בעברית עילגת, ואז הן עברו לרוסית והמשיכו לצעוק. הקווים האהובים עלי הם 25 ו -125, שמובילים אותי לדרום העיר. אני יכולה לבחור אם לרדת בלוינסקי או בפלורנטין, או בעלייה פינת סלמה, שמובילה לקריית המלאכה. משם כבר הרגליים מחליטות.

 

צופים לרגע על סצנה שמצלמים לסרט. התפאורה בסטייל פלורנטין


בזמן שיטוט, ראשי מתרוקן מהרהורים יומיומיים. העיניים הן שמובילות אותי, ועם השנים פיתחתי ראייה חדה ומודעות לפרטים. ברחוב נפתח לי מרחב חדש של ראייה. כשאני ברחוב, אני לא שומעת רעש – כל הרעשים הופכים לרקע, ואני שקועה כל כולי במראות החולפים. אני מניחה שאצל כל אחד יש חוש אחר שמוביל אותו – חוש הריח, חוש השמיעה או הטעם, אבל אצלי העיניים הן הכלי העיקרי. העיניים והסקרנות – גגות לטפס אליהם, קיצורי דרך שמושכים אותי לעבור בהם, חצרות אחוריות שמזמינות אותי להיכנס אליהן.

תענוג לגלות חנויות של פעם כמו את חנות המברשות ברחוב הרצל

אני רק מתחילה בשיטוט – וכבר אני מוצפת. הרחוב מציף את כל החושים בו זמנית והם נכנסים לפעולה בווליום גבוה. האדרנלין מתחיל לזרום, ולא רק האדרנלין, גם האסוציאציות – כל פרצוף, גוף או תלבושת, כל חלון ראווה, מזכירים לי משהו או מישהו. הומלס שישן בפינת הרחוב על ערימת מזרונים, גורם לי לאלף ואחד זיכרונות ומחשבות. סנדלר ברחוב עליה נראה לי כל כך אחר מהסנדלר ברחוב באזל. מקבצת נדבות זורקת אותי לרגע לפריז. וגם האמפתיה פועלת – אנשים שאני פוגשת, שמספרים לי דברים, גם הם מזכירים לי אנשים, אירועים. מצאתי שברחוב אני מישהי אחרת, פתוחה לעולם, לשיחות קטנות ומזדמנות, לסצנות חולפות, לקטעי מראות. אני מחייכת לעוברים מולי, לעומדים לצידי ברמזור.

 

פגישה מקרית לגמרי עם שלט נוסע שיעלם תוך שניות – טומנת הבטחה


כשאני משוטטת, תחושת הזמן שלי משתנה. אני נכנסת לבועה מחוץ לסידורים, למטלות ולהתחייבויות. כל אלה יכולים להישאר לרגע כרשימות על פתקים, ולחכות לי בבית, על השולחן. אני שוכחת מהתור לרופאה, מהשדרוג בסלקום והשירות למכונת הכביסה. אני גם אף פעם לא יודעת מתי אחזור הביתה. שיטוטים דורשים ממני ריכוז וזמן. לפעמים זה ממש מעייף!


גם תחושת המרחב משתנה. כשאני מתרחקת מהבית, מאבן גבירול ומדיזנגוף, ומגיעה לאזור שהארכיטקטורה והייעוד שלו שונים, כל החוויה משתנה. זה מתבטא בגירוי החושי ובקצב ההליכה, בזווית של המבט, באנרגיות ובתחושה הכללית שהמקום מעביר לי. בגלל עומס הגירויים בכל פעם רואים רק חלק קטן מהקיים, ולכן, בכל פעם שאני יוצאת לשיטוט, גם באזור שבו טיילתי פעמים רבות, אני מגלה משהו חדש.

 

שלושה ענקים מסתתרים ומתגלים למשוטטת/ת בין בנייני קרית המלאכה


אני תמיד יוצאת לבד. מכירים את המשפט: "תראו איזה יופי"? הוא לא בשבילי. אם אני לבד, אני לא צריכה להגיד תראו איזה יופי, ולא צריכה לדבר בכלל. כשאני לבד אני מדברת רק עם עצמי, ותוך כדי הליכה כבר מתחילה להמציא סרטים, לנסח בראש את המילים שלי, את הרשימות שלי, הרעיונות שלי. אתמול, למשל, בצומת באלנבי, ראיתי איש בן 70, עם מגפי בוקרים וקוקו לבן, עם רגל על הכביש רכוב על אופנוע ישן. הוצאתי את המצלמה ושתי תיירות נעצרו לידי, והתחלנו לצחוק ולדבר בצרפתית. זה לא היה קורה אם לא הייתי מוציאה את המצלמה. ולא הייתי מוציאה את המצלמה אם הייתי הולכת עם חברה, כי אז לא הייתי רואה.


כותבת

לתרגם את החוויה של הרחוב למילים

ואז אני באה הביתה. ומתיישבת. ומורידה את התמונות למחשב. וכותבת. וזאת ההתרגעות שאחרי האקשן. ואני לא צריכה לחשוב – רק לתת למוח לרוקן את הפלט ולתת לאצבעות לרוץ, ודבר מוביל לדבר – התמונות נותנות עומק לטקסט, והטקסט נותן משמעות ומרחב לתמונות, והכול מתחבר לחוויית שיטוט אחת.

בגלל שהרחוב מציף בגירויים הוא לא מאפשר לי חשיבה רציפה, במוחי חולפים קטעי מחשבות ובכל רגע נתון אני רואה עוד משהו שמושך את תשומת ליבי: חלון, בניין מתפורר, גרפיטי מצחיק, דלת חלודה, ציור על הקיר. זאת הסיבה שאני כל כך אוהבת את הרחוב, כי הוא תפור בול לאישיות הרבגונית שלי, ואולי הוא גם נותן לי את הלגיטימציה שאני צריכה כדי להתפזר לכל מיני כיוונים, כמו בהפרעת קשב. אבל כל זה משתנה כשאני מתיישבת לכתוב – הכתיבה בשבילי היא החיבור בין החוטים של המחשבות. ליצור רשימה, בשבילי, זה כמו להרכיב פסיפס.

על מה אני כותבת? הרחוב הוא שקובע, אני יוצאת ומתמסרת אליו בחדווה, סומכת עליו ומאפשרת לו להוביל אותי גם לפינות חשוכות. תוך כדי שיטוט אני מרוכזת בניסיון לקלוט את מה שהרחוב מציע, וגם ביצירה של קומפוזיציות דרך העדשה של מצלמת ה-Canon G9 שלי (אם זאת יציאה ארוכה), או האייפון 5 (ביציאה קצרה). כך, בתוך השחרור המוחלט, צצים האוצרות האמיתיים – הרעיונות הכי טובים, לרשימות, ובכלל.

לפעמים, כשאני צועדת, המילים כבר מתנסחות ונכתבות בראשי מאליהן. תוך כדי אני נזכרת בתמונות ספציפיות באוסף הצילומים הגדול שיש לי על המחשב ושמתאימות לרשימה. לפעמים אני אפילו בוחרת מראש על מה להסתכל. מגדירה לעצמי נושא. ואז, הרחוב מתאים את עצמו אלי. אם, למשל, אני רוצה לכתוב או לצלם חלונות, ויוצאת לרחוב עם המחשבה הזאת, אני רואה כל מה שאני צריכה תוך שעה קלה, כאילו כל החלונות רק חיכו שאסתכל עליהם.

 

היא וגם אני פנויות לסרנדות


באתר שלי, המשוטטת, אני מעלה כל פעם רשימה שהיא שילוב בין מילים ותמונות. כתיבה כזו היא צורת הביטוי המושלמת בשבילי, והיא משקפת את האופן שבו אני חווה את הרחוב – שילוב של מראות, טעמים וריחות שאני סופגת. זאת יצירת האמנות האישית שלי, קולאז' שהוא בעצם חוויה, דרך לא-מחייבת לכאורה שבה אני יכולה לבטא את עצמי ולהעביר לקוראי את האהבה שלי לרחוב.


________

לאתר המומלץ של אלישבע זלצר "המשוטטת"

________

באותו נושא

חג השוטטות הבינלאומי

________

תגובות15

  • להגיב יוני 5, 2014

    גליה

    רשימה נהדרת! בהחלט עושה חשק לצאת לצעידה בעיר

      

    • אלישבע זלצר
      להגיב יוני 10, 2014

      אלישבע זלצר

      כיף לשמוע! אז יצאת לשוטט? הזדמנות טובה תחול ביום המשוטטת/ת הבינלאומי ב 19 ביוני, ותהני

        

  • להגיב יוני 5, 2014

    אמיר

    יפה מאוד. תודה.

      

  • להגיב יוני 5, 2014

    גיא. ש

    פריז היא עיר מושלמת לשוטטות, הכל שם יפיפה, ובדרך כלל גם המזג אוויר מסביר פנים לטובת הנושא. בארץ יש חודשים ארוכים שקשה לצאת בהם מהבית, ועדיין מי שיוצא מרוויח – לא רק מההנאה שבשיטוט חסר המטרה, אלא גם מהאפקט הבריאותי שמתלווה להליכה.

    בקיצור, יופי של פוסט 🙂  

      

    • אלישבע זלצר
      להגיב יוני 10, 2014

      אלישבע זלצר

      בעיני כל עיר זרה מושלמת לשוטטות, ופריס מאוד יהשתנתה, איבדה מהפריסאיות שלה לטובת בינלאומיות. ולענין מזג האויר: אני זוכרת קיץ אחד בו הייתי צריכה להכין כתבות רבות ונאלצתי לשוטט הרבה בחום הגדול. להפתעתי כשהייתי מכוונת מטרה – החום לא הפריע לי, וזה היה גילוי! בכל מקרה בקיץ עדיף לצאת לפנות ערב, וללכת בשדרות ולקבל מעט אוויר מהים, ובאזורים רבים, כמה מפתיע, מגיע אוויר, לח ומהביל – אך עדיף מאשר להתקע בבית במזגן. תנסה

        

  • להגיב יוני 9, 2014

    סילבינה

    את כובתבת מהלב אז מתרגשים וחווים יחד איתך. תמשיכי לרגש אותי

      

  • להגיב יוני 9, 2014

    חוה

    אכן פוסט מעניין, תוסס ומושך לב.
    תודה רבה.

      

  • להגיב יוני 10, 2014

    דינה

    אוהבת מאד את הרעיונות, התמונות המצוינות והכתיבה הזורמת בקצב ההליכה. בהצלחה באתר החדש.

      

    • אלישבע זלצר
      להגיב יוני 10, 2014

      אלישבע זלצר

      מי שמשוטט יודע שקצב הליכה, איטי או מהיר, משפיע על המחשבות לזרום, ועל הגוף לנוע במרחב

        

  • מעולה. תודה על העידוד וההשראה לצאת ולשוטט ברחובות!

      

  • אלישבע זלצר
    להגיב יוני 10, 2014

    אלישבע זלצר

    הי יהונתן מאחלת לך שהשיטוט של יום המשוטט הבינלאומי יעבור עליך בנועם, ושתעשה משהו מיוחד, משהו שאינך רגיל לעשותו כמשוטט מקצועי, תרים את הכפפה!?

      

  • להגיב יוני 16, 2014

    דפנה

    את עכבר העיר ואני עכבר השדה. המראות, הריחות והקולות מחוץ לעיר מהנים אותי. הדחף לשיטוט מגיע ממקור של צורך נפשי להתרחק ולהתנתק ממקום ומזמן ולהתחבר, באופן שאינו מחייב, לאחר. שיטוט מקביל לריחוף, של הנפש מחוץ לגוף. הכתיבה שלך מתמצתת את החוויה ופותחת אותה, מהאישי שלך לאוניברסלי, תמשיכי לשתף. דפנה

      

  • להגיב יוני 24, 2014

    שוש מעוז אריה

    הכתיבה הקולחת שלך, מחוויות אישיות ושוטטות תמידית, מעוררת השראה פשוט להתבונן ובוודאי לשוטט. מאז הכרתי אותך, לא תאמיני, אני מאמנת את שרירי העין שלי במיומנות החדשה והמרתקת הזו.

    סקרנית לשמוע מה תעלי בחכתך מהשיטוט ביוון:)

      

  • להגיב מאי 14, 2015

    משוטטת חדשה

    מאמר מרתק ביותר, שנוגע אצלי בנקודה חשופה. חבל שלא קראתי אותך לפני שנסעתי עם בעלי לחו"ל בהמתנה לניתוח השתלה. המתנו שם מספר חודשים באי ודאות מוחלטת, רחוקים מהילדים ותוך חשש אמיתי לחיי בעלי. תקופה מאוד קשה, שלשמחתנו הסתיימה בהצלחת הניתוח.
    אבל בתוך כל הקושי יצאתי לטייל בעיר הזרה, וקרה לי משהו שלא ידעתי להגדירו במילים, עד שקראתי את המאמר שלך.
    אז תודה על שתיארת את הדקויות והיופי בחוויית השיטוט, ועל כך שכעת אני שלמה עם כל מה שחשתי שם.
    שום דבר בחיי עד אז לא איפשר טיול של כמה שעות ללא מטרה, ולכן גם לא העליתי בדעתי כמה עוצמה יש בשיטוט כזה. הגילוי היה מבלבל מאוד גם לנוכח הנסיבות הקשות בהן טיילתי.
    לא נראה לי שאוכל יותר לטייל "טיולי שבוע עם סימוני מטרות". מצטרפת בשמחה לחוג המשוטטים.
    תודה אלישבע!

      

השאירו תגובה