טוב שכן קרוב מאח רחוק. בדוק.
בחיי שאנחנו יצורים מוזרים. לא רק אני, כולנו. תראו כמה אנחנו משקיעים בחברים מהילדות, מהצבא ומהלימודים. אנשים שהקשר והרלוונטיות שלהם לחיים שלנו שואפים, לעיתים קרובות, לאפס. לפחות פעם בשבוע אנחנו יוצאים לדרינק, מוזמנים לחתונה או לפחות מרימים טלפון לחבר וותיק או קרוב דרגה 8, רק מכוח האינרציה. אין לנו באמת על מה לדבר אתם, כי בפעם האחרונה שחלקנו חוויה משותפת קלינטון עוד היה בשלטון. ואחר כך אנחנו מתפלאים שהשיחה אתם הייתה שטוחה להחריד, ולאן נעלם הקסם שהיה בינינו פעם…
בינתיים, ממש מעבר לקיר הגבס הרעוע שלנו, יש לנו שכן. אנחנו פוגשים אותו כמעט כל יום, הוא סובל מאותם שיפוצים בבניין ממול, יש לו אותן בעיות עם החנייה, יש מצב שהבן שלו אפילו חולק עם הבת שלנו את ספסל הלימודים. גם הוא שמח שהקופאית החייכנית חזרה למכולת, אבל מודאג מזה שכבר שבוע אין שם קפה למקינטה. גם לו אין מקום לקשור את האופניים, ונשבר לו הגב לסחוב אותן לקומה 3 חמש פעמים ביום, והאדם הזה יכול לשדרג לנו את החיים!
עזבו את העניין עם הסוכר שנגמר. זה בקטנה. אבל הוא יכול להשקות לנו את העציצים במינימום מאמץ. והוא יכול לשים עין על הילדים כשאנחנו קופצים לסידורים (במילא הוא משגיח גם על שלו). הוא יכול להשאיל לנו מברגה, להתחלק בניקיון שביל הכניסה, ואפילו, ביום מין הימים, להתארגן יחד כדי להרים גינה שכונתית או לפנות לעירייה בעניין מצוקת החנייה. או האופניים. או הפחים. או מה שזה לא יהיה.
כל זה בשכן אחד, שעד היום יחסינו הסתכמו במלמול בוקר טוב בחדר המדרגות, או בגלישה הדדית על האינטרנט האלחוטי של השכן מלמעלה (רק עד שהטכנאי יגיע, כמובן). מעבר לזה – כלום. אבל טלפון לאחיין של הבן דוד של אימא של החותנת של סבתא של החבר מהטירונות – זה כן. זה חשוב
בפרסומות, נהוג לומר "מזל שיש את…”, או, "כמה טוב שיש מי שחשב על…”.
ובכן, יום השכן.
ממש כאן, בעוד לא יותר משבועיים.
שכנים פותחים שולחן ביום השכן - פאריז 2008 - תמונה מאתר "יום השכן"
על פי אתר "יום השכן", היוזמה המקורית* החלה את דרכה בשנת 1990 ברובע ה- 17 של העיר פריז, עם הקמתה של אגודה בשם Paris d'Amis ("החברים בפריז" בתרגום קלוקל) שמטרתה המוצהרת היתה להיאבק בבדידות. קצת יותר מעשרים שנים אחר כך, נחגג יום השכן 2014 בשלושים וארבע מדינות בעולם, ועל ידי שכנים בכ- 1,400 ערים, וכיום המטרה חורגת מסיכול הבדידות, לטובת הרעיון האופטימי יותר של חיזוק ויצירת קשרים בקהילה המקומית.
חגיגות יום השכן - יוון 2009 - תמונה מאתר "יום השכן"
אז בפועל, מה עושים?
את יום השכן נהוג לחוג בשירה ובריקודים, באכילה ושתייה, במשחקי חברה או באף אחד מהנ"ל. אין שום מנהג, חוק או מסורת הכופים עצמם על חוגגי יום השכן, מלבד הכוונה האמיתית – להכיר את השכן. בכל מקום בעולם, בכל עיר, בכל שכונה ובכל בית – ממציאים השכנים את האינטרפרטציה שלהם על יום השכן. אצלנו בבניין, למשל, מדובר בגיוס לעישוב הגינה בלווי פשטידת תרד. אבל זה ממש לא מייצג כלום.
מתי עושים?
הו, שכאן דווקא יש חוקיות. על מנת שנוכל להרגיש בכל זאת את העוצמה (ויש עוצמה!) שבחברותא הבינלאומית, התמסד לו תאריך, שמתרחש ממש בקרוב – יום שיש ה-23 במאי (החודש, כאילו). זהו. אחר כך זה אבוד. אין יום, אין שכן ואין כלום. הלך עליכם.
מה צריך לעשות?
לדבר אתם. עם השכנים. לאסוף אותם. במודעות בחדר המדרגות, בפייסבוק, בוואטסאפ, במייל, בפתק על האופניים: “יום שישי, ה-23 לחודש, יום השכן אצלנו בחצר. תביא פשטידת ברוקולי" . זה הכול. אחר כך, אם בא לכם גם להיות חלק ממהפכה גלובלית, היכנסו לפייסוש ושתפו. אבל זה באמת פחות חשוב. העיקר שבני אדם שוב ידברו אחד עם השני. רבאק, זה כל כך אלמנטרי!
עכשיו תסלחו לי… השכן מלמטה שוב רוצה לדסקס את הפרק האחרון במד-מן. יאללה השכנים האלה… עד פה הגיעו לי…
לקבוצת הפייסבוק של יום השכן המקומי
לאתר האירופאי המרכז את כל שכני העולם
________
*גרסא נוספת למקורו של "יום השכן" שמסתובבת ברשת גורסת כי האירוע הינו תוצר לוואי של מציאת גופתה של גב' אלזי בראון, תושבת פרבר במלבורן אוסטרליה, שהתגלתה בשנת 2001 – רק שנתיים לאחר שנפחה באופן רשמי את נשמתה. בהתאמה, יום השכן האוסטרלי התחיל תחת הכותרת "היום הלאומי בו אנו בודקים את הדופק של השכן" (לא באמת, אבל לא רחוק מזה) ולאחר מכן התפתח למסיבה הנערכת בכל שנה ב-30 באפריל. באופן אישי, אני מעדיף את הגרסא של שנת 1990, היא יותר אופטימית, ואני לא צריך לחכות לה שנה.
_________
באותו נושא
101 דרכים להאט את החיים – פרק 7 – קואופרטיב שמרטפים
101 דרכים להאט את החיים – פרק 8 – מחליפים כלים/מכשירים
_________
שירה
אהבתי, אבל לא נראה לי שאני הולכת להיות הראשונה לעשות את זה:)
שירה