אלוף בטלות – פרק חמישי – הטיול

כמה חבל שהמונח האצילי pedestrian – "הולך רגל", במשמעותו הפשוטה – עבר לשמש לגנאי. פדסטריין, במובן "חסר מעוף", נאמר על יצירה שנראית לנו משעממת, רגילה, חסרת ייחוד – כאילו מה שצועד הוא בהכרח מייגע ומשמים בהשוואה לכלי התחבורה המרשימים והמהירים יותר (ש"לא הולכים ברגל") כמו רכבות, מטוסים ומכוניות. אך בהולך הרגל, בנווד, בטייל, ב"הולך בטל" (פשוטו כמשמעו) אפשר למצוא מרוחו של הבטלן. הולך הרגל הוא הנעלה והדגול שביצורים; הוא צועד להנאתו, הוא צופה מבלי להתערב, הוא אינו ממהר, הוא שמח לשהות במחיצת מחשבותיו, משוטט לו מנותק, נבון ועליז, כמו אל. הוא חופשי.

אך רוב הפוסעים בחוצות ערינו הגדולות אינם נהנים מן ההליכה. הם רק משתמשים ברגליהם כדי להגיע מנקודה א' לנקודה ב'. אין כל מרכיב של הנאה בצעידתם; היא פשוט אחד הדברים שצריך לעשותם. הם צועדים בתכליתיות: מתחנת הרכבת התחתית למשרד, מתחנת האוטובוס למפעל, מחנות הסנדוויצ'ים לבנק. המסע עצמו חסר חשיבות, בזבוז זמן. המטרה היא הדבר החשוב. מי שנתפס להליכה מסוג זה יתקשה לשכוח את עצמו במהלכה. אנחנו צועדים למקום מסוים, בראש מורכן, כשמבטנו נעוץ במדרכה. בראשנו חולף שטף חרדות: דברים שצריך לעשות, דברים שלא עשינו, התחייבויות שהפרנו. מי שיראה אותנו ברגעים כאלה יקלוט מסר ברור מאוד: עסוקים, חשובים, צריכים להספיק, להגיע.

קל מאוד לפול לצעידה נואשת כזו, שהיא הנורמה בערים. הליכה למטרות הנאה היא לרוב משהו שאנחנו שומרים לסופי השבוע ולחופשות. אבל עם קצת כוח רצון לא קשה כל כך להיכנס להלך רוח מהורהר – תרתי משמע – אפילו בתוך הרעש והמהומה של יום העבודה.

הדוגמא הטובה ביותר לגישה שאני מתאר היא ה- flaneur הצרפתי. משמעותה המילולית של המילה היא משוטט, הולך בטל, ובמאה התשע-עשרה שימשה ככינוי למשוטט הג'נטלמני מן הסוג האלגנטי, שפוסע כה וכה בלא תכלית בארקדות של פריז, מתבונן, משתהה, מסתובב. גיבורו היה בודלר – בתור אנטי בורגני ששחרר את עצמו בדרך כלשהי מכבלי העבודה השכירה, והוא חופשי לתעות ברחובות מבלי שיצטרך לשים פעמיו לשום מקום מסוים.

Paul Gavarni, Le Flâneur, 1842

ולטר בנימין, הפילוסוף וההוגה המדיני הרדיקלי בן המאה העשרים, הוקסם במיוחד מרעיון ה-flaneur. הוא הפיק יצירה אדירה בשם ארקדות, שמורכבת מאלפי הרהורים קצרים ופתגמים, חלקם משלו, חלקם שאולים. יצירת פלאנרי קלאסית. בנקל יכול הקורא לדמיין את בנימין עם מחברת ביד אחת, מקטרת בשנייה, רושם רשימות על תצפיותיו, מוכן להדפיסן במכונת הכתיבה מיד עם שובו לביתו. ביצירתו זו מוסר לנו בנימין, למשל, את הפנינה הבאה:

"ב-1839 נחשב הדבר לאלגנטי להוציא צבים לטיול. הנה לנו מושג כלשהו בדבר הקצב הפלאנרי בארקדות".

צב קשור ברצועה! כמה נפלא. וכל כך הרבה יותר מרגיע מן הכלב ההיפראקטיבי, המרחרח, הנובח, המנחרר, המשתין והנחפז (למה בני אדם מגדלים כלבים? אני לא מבין אותם).

כמו לבטלה עצמה, גם לפלאנרי יש תכלית פרדוקסאלית: הליכה איטית עשויה להיראות כמו בזבוז זמן לאיש העסקים, אבל מבחינת הרוח היצירתית מדובר בפעילות פורייה, שכן אגב צעידתו ההולך בטל חושב ומייצר רעיונות. בנימין מביא דוגמאות רבות לכך. אפילו אישיות דגולה כבטהובן, מספר לנו בנימין בצטטו את המילונאי פייר לארוס, כתב מוזיקה בראשו בעודו מתהלך:

"בשנים הראשונות למאה זו, נראה אדם הולך מדי יום ביומו – בכל מזג אוויר, בשמש או בשלג – סביב סוללת המגן של העיר וינה. היה זה בטהובן, אשר אגב שיטוטיו היה מפתח את הסימפוניות המרהיבות שלו בראשו לפני שהעלה אותן על הכתב. לדידו הפסיק העולם להתקיים; לשווא היו אנשים מברכים אותו ברוב כבוד כשחלף על פניהם. הוא לא ראה דבר; ראשו היה במקום אחר".

ויקטור הוגו היה עוד משורר גדול: "הבוקר, מבחינתו, הוקדש למטלות ישובות, אחר הצהריים למטלות שוטטות. הוא היה חובב מושבע של הקומות העליונות באומניבוסים – אותן 'מרפסות נוסעות', כפי שכינה אותן – שמהן יכול לבחון בניחותא את פניה השונים של העיר הענקית. הוא טען שהשאון מחריש האוזניים שייצרה פריז משפיע עליו כמו הים", כתב הביוגרף שלו אדואר דרומון בשנת 1900.

לכל אחד יש בוודאי דוגמאות משלו. בדיוק חשבתי בעצמי על ג'ים מוריסון, חסר המעש הדגול, שאהב להקשיב למכוניות החולפות בשריקה על פני חלונו בלוס אנג'לס. וכמובן היה גם ג'ון לנון, שאהב לצפות בגלגלים מסתובבים סחור-סחור כשגר בניו יורק בשנות השבעים. ושמעתי שהקולנוען ראס מאייר, בוראן של יצירות מופת כמו כוסיות על! ומעבר לעמק האולטרא כוסיות, גיבש את תסריטיו ועלילותיו בטיולים בני שעתיים אחרי ארוחת הצהריים.

Gustave Caillebotte. Paris Street, Rainy Day, 1877. Art Institute of Chicago.

השוטטות העירונית לא היתה עניין למאה התשע-עשרה בלבד: המשורר החוזה של העיר, וויליאם בלייק, נהג לטייל בילדותו ברחבי לונדון הקדם תעשייתית. הביוגרף שלו, פיטר אקרויד, מדווח שחווה חזיונות מופלאים במהלך הצעידות האלה: בלייק ראה עץ מכוסה מלאכים בפקהם ריי; את הנביא יחזקאל תחת עץ בשדות; ומלאכים בין אולמי האלומות. כשסיפר להוריו על ההתגלויות הללו זכה להלקאות הגונות בגין "שקריו". בשירו ירושלים (1804) המחיש בלייק שהנוף העירוני יכול לספק לדמיון השראה לא פחותה מזו של הכפר:

השדות בין איזלינגטון למריבון,
בין פרימרוז היל לסנט ג'ונס ווד,
עמודים של זהב הועמדו עליהם;
ושם ניצבו עמודיה של ירושלם.

אפשר ללכת בדד, ואפשר ללכת בחברותא. כתבי האיידלר מארק מנינג וג'ון ניקולסון בהחלט יכולים לתאר עצמם כהולכי בטל: הם מבלים ימים ולילות בשוטטות בחוצות לונדון. כתוצאה מכך, ההליכה, שבדרך כלל אינה אלא פעולה שגרתית, הופכת בחברתם למסע מרתק. מנינג למשל, יכול למלא בהרפתקאות את הצעידה הקצרה ממשרדי בקלרקנוול דרך הולבורן ועד קובנט גרדן. הוא פוסח על הרחובות הראשיים ועובר איתך על פני המוזיאון של אגודת הרופאים המלכותית, עם העוברים מושחתי הצורה שבצנצנותיו, על פני מוזיאון סר ג'ון סוון (שם מוצגת יצירתו של הוגארת' גלגוליו של הולל), על פני "בית ממכר עתיקות" הידוע והפסלים על גשר הולבורן, המייצגים איקונות של מסחר וחקלאות; הוא ייקח אותך דרך לשכת עורכי-הדין לינקולנ'ס אין, ויראה לך את המכוניות הנוצצות של הבאים בשעריה. ההיסטוריה מעירה את לונדון לחיים; אתה רואה דברים שמעולם לא ראית לפני כן; עיניך נפקחות.

ישנם עוד אדם או שניים המעלים את רף הבטלנות. העיתונאי הבריטי הזעפן ג'ונתן מידס רואה בעצמו flaneur מודרני. "ערינו מלאות אנשים ממהרים", התלונן לאחרונה במאמר שכתב בטיימס של לונדון. "מדרכותיהן הצרות אינן בנויות לשמש טיילות להולכים בקצב החילזון; הן נועדו להובילך מנקודה א' לנקודה ב' ולא לשם בילוי חברתי. מן ההליכה לשמה מניא עוד יותר האקלים, ובאותה מידה גם 'מוסר' העבודה. השבוע השקעתי כמה שעות יקרות מפז בשוטטות מתובלת בפרצי שמירת אנרגיה של פרקדנות בטלה. ההתבוננות העצלנית מספקת לעצמה את מלוא גמולה. סתם להסתובב ולראות מה קורה… הזמן, בדמות דקות אחדות שנלקחות בהשתרכות חסרת מעש של ממש, הוא… מרפא".

בארצות הים התיכון אין כמובן דבר מן האנטי-חלזונות המתוארת אצל מידס. באיטליה ישנה מסורת הפסג'אטה – הטיול הנינוח. ואמנם, אחד הדברים הראשונים שמרשימים את המבקר באיטליה הוא קצב ההליכה האיטי. בבוקר יום ראשון, אחרי המיסה, אפשר לראות משפחות שלמות הולכות יד ביד בקצב צב במורד רחובות מרוצפי אבן, ומשוחחות על אוכל, יין, משפחה ופילוסופיה.

"הפסג'אטה נערכת גם לפני ארוחת הערב", סיפרה לי ידידתי האיטלקייה כריסטינה, כשביקשתי ממנה לתאר את המנהג. "יש מסלולים קבועים, בדרך כלל במעלה או במורד איל קורסו, הרחוב הראשי בכפר או בעיירה. אז מתקבץ הכפר כולו יחד. עבור הצעירים זאת המקבילה של היציאה לפאב; זה הזמן לראות חברים ולפגוש בחורים".

בשנות השבעים של המאה הקודמות, היו אלה הפנקיסטים בלונדון שהמציאו מחדש, לתקופה קצרצרה, את רעיון הטיילת או הפסג'אטה. הם היו מבלים את היום כולו בצעידה לאורך קינגס רואד, יושבים על ספסלים, מתבוננים בחלונות הראווה, מסתובבים, מציגים את בגדיהם המשונים. הפנקיסטים היו ההולכי בטל האחרונים.

היום מי שמתהלך כך סתם בערים מהירות כמו לונדון, ולשם ההליכה ובלא תכלית כלשהי, הופך מיד לחשוד. "קדימה, קדימה", יאמרו השוטרים למשוטטים. עצם האישום ב"שוטטות בכוונה פסולה" לוכד את חשדנותן הבסיסית של הרשויות כלפי הבטלן; כלומר, מאיפה להם שלמשוטט יש כוונה פסולה? מה הם, קוראי מחשבות? ההנחה היא שכל מי שלא עושה שום דבר, בהכרח מתכנן מעשה נבלה כלשהו; אבל למעשה, מה יכול להיות פחות מזיק מיציאה לטיול?

Caspar David Friedrich, Wanderer Above the Sea of Fog, 1818

אך מעשה ההליכה הנינוחה הוא מעשה מרדני. הוא הצהרת כוונות כנגד הערכים הבורגניים, כנגד החיים התכליתיים, כנגד העסקנות, ההמולה, העמל והטורח. עבור הנפש היצירתית, ההליכה משלבת בצורה הרמונית עבודה ושעשועים. לדידו של ולטר בנימין, "בטלנותו של ה-flaneur היא מחאה נגד חלוקת העבודה".

הליכה טובה היא מצב נפשי לא פחות מפיזי. איך ללכת? אחד הציטוטים של בנימין בארקדות מדגיש כמה חשוב ללכת בעיניים פקוחות. "לצאת את סף ביתך כאילו הגעת זה עתה מארץ זרה; לגלות את העולם שבו אתה כבר חי; לפתוח את היום כאילו ירדת זה עתה מספינה בסינגפור ומעולם לא ראית את המחצלת שעל סף דלתך או את העומדים על הרציף… זה מה שחושף בפניך את האנושות, האנושות שלא נודעה עד כה".

התקופה הגדולה לפלאנרי בלונדון היתה המאה השמונה-עשרה, כמובן. אז עמד בשיאו רעיון ההתבוננות הג'נטלמנית. שימו לב לשמות כתבי העת והעיתונים שצצו באותה מאה ספרותית: הספקטייטר ["הצופה"], האובזרבר ["המתבונן"], הטטלר ["המרנן"], הוונדרר ["הנווד"], הרמבלר ["המשוטט"], האדוונצ'רר ["ההרפתקן"]. אמנות השיטוט בעיר והדיווח עליה בריחוק עיתונאי אירוני, בסגנונם של אדיסון וסטיל וג'ונסון ואחרים, נולדו באותן שנים. המשוטט העירוני בן המאה השמונה-עשרה היה מתוחכם יותר ומדוכא פחות ממקבילו הפריזאי בן המאה הבאה, אך אולי היה זה משום שהחברה לא נטרפה עדיין בידי המהפכה התעשייתית. ישנם לא מעט כותבים שמנסים להישמע כד"ר ג'ונסונים חדשים בעיתונים כמו הספקטייטר, אך הם מתקשים לדייק בנימה; בשנים האחרונות אולי רק טורו של ג'פרי ברנרד, הבטלן המנוח מסוהו, התקרב לפלאנרי של ממש. בדרך כלשהי הצליח ברנרד להשיג איזו נונשלנטיות יגעה, שהובילה אותו להבחנות שאחרים היו עסוקים מכדי לעשותן – על מות החמימות, על שנינותם של הסוחרים בבורסה, על עקרותו של ז'אנר "העזרה עצמית".

בשלהי המאה השמונה-עשרה ובתחילת המאה התשע-עשרה – תור השירה הרומנטית – טיולים בכפר נעשו הדבר. משוררי הטבע וורדסוורת' וקולרידג' היו הלכים נהדרים. הם שוטטו לכל אורכם של חופי צפון דבון וסומרסט בשנים שמיד לאחר המהפכה הצרפתית, ואחר כך טיילו גם באזור האגמים. ההליכה היתה עבורם חלק מהותי מן המעשה היצירתי; במהלכה חשבו, חלמו ואפילו אספו דימויים. התהלכויות כפריות תפסו מקום מרכזי בפילוסופיה הפואטית החדשה שלהם, כפי שהוסברה בספרם המשותף בלדות ליריות (1798) – פילוסופיה של חזרה לטבע ושל פשטות. כפי שכתב קולרידג' בביוגרפיה ספרותית (1817) שלו:

"מידי יום כמעט טיילתי בגבעות קוואנטוק ובין גאיותיהן המשתפלים. עם עפרוני ומחברתי בצעתי "חקירות", כפי שהאמנים מכנים אותן, ולעיתים קרובות עיצבתי את מחשבותיי לכדי שורות שיר, בעזרת הדברים והדימויים שקלטתי זה עתה בחושי".

למעשה, היה זה במהלך טיול לאורך החוף בצפון דבון – מרחק קילומטרים אחדים מהמקום בו אני יושב כרגע – שקולרידג' עצר בחוות האש הידועה, בלע אופיום והגה ואולי גם כתב את שירו "קובלא חאן".

כפי שבתעיות עירוניות אפשר לגלות כוונה רעה, גם מנהגי השוטטות של צמד המשוררים הזה עוררו את חשדו את הממסד בין ימיהם, שהניח כי השניים, שנודעו בדעותיהם הרדיקליות, רוקמים מזימות; שהם באמת אשמים ב"שוטטות בכוונה פסולה". מרגל שנשלח בידי משרד הפנים לפקח על פעילותם צפה בשני המשוררים רושמים רשימות על גדת הנהר, והניח שהם זוממים להביא כלי נשק מן העיר בריסטול לצורך התקוממות מתוכננת. הסוכן הממשלתי, שקולרידג' כינה אותו בביוגרפיה ספרותית בשם "המרגל החטטני", תיאר את הצמד כ"כנופיה חורשת רעה של אנגלים ממורמרים", ו"חוג דמוקרטים אלימים".

 

אי אפשר לכתוב על ההליכה מבלי להזכיר את הבלש הפרטי, שהחל להופיע במאה התשע-עשרה. מקור קסמו נעוץ בדיוק בעובדה שביסודו של דבר הוא בטלן, כפי שכתב ולטר בנימין בארקדות:

"בדמותו של ה-flaneurגלומה זו של הבלש. ה-flaneurנזקק ללגיטימציה חברתית של נטיותיו. התאים לו מאוד לראות את חוסר המעש שלו מוצג ככיסוי מתקבל על הדעת, שמאחוריו מסתתרת למעשה תשומת לבו הממוקדת של צופה אשר לא יגרע את עיניו מן העבריין שאינו חושד בדבר".

נכונות דבריו של בנימין מומחשת בדמותו של שרלוק הולמס, אותו בטלן ספרותי גדול, אשר – מותר להניח – נעשה בלש בדיוק משום שאהב להתבטל בעולמו הבדיוני; להתבונן, לחשוב, ללכת. בדומה למשורר, גם הבלש עושה את עבודתו בהליכה ובישיבה. הוא אינו קורבן של החברה; במקום זאת הוא צופה בה, עומד מחוצה לה, נהנה ממנה, מחייך למראה חולשותיה. וכך יכול הולמס להרשות לעצמו את טיוליו העירוניים הארוכים, אלה שנראים לנו, הרעבים לזמן, כלוקסוס אדיר. בסיפור "הדייר החולה" אומר הולמס לווטסון: "מה תאמר על טיול ברחבי לונדון?" וכך הם יוצאים לטיול בן שלוש שעות. שלוש שעות! מתי הסתובבתם לאחרונה בעיר במשך שלוש שעות בחברה נעימה, או לבדכם? אין זמן! עסוקים מידי! יש יותר מידי דברים לעשות!

ולמי יש זמן ופנאי היום בעירנו הגדולות? אולי רק להומלסים. והאם לא ייתכן שחלק מאותם בני בלי בית שאנו מרחמים עליהם כל כך הם בעצם הולכי בטל בנשמתם? לא כדאי להפריז ברומנטיזציה של התופעה, ובכל זאת ישנה, אפילו היום, תפישה מוטעית בנוגע לקבצנים. ממשלות ומתקנים חברתיים טובי כוונות שכותבים טורים בעיתונים הליברליים סבורים שההומלסים, הקבצנים, הנוודים ודומיהם בסך הכול צריכים שיעזרו להם להצטרף מחדש לחברה. הם צריכים דחיפה, על פי התיאוריה, כדי שיוכלו לעזוב את הרחוב ולהשתלב בעבודה פרודוקטיבית. זה רצונם העז ביותר מסתבר. משרה שתפתור את כל בעיותיהם. לא עולה בדעתם של המתערבים מן הסוג הזה שאולי – רק אולי – ההומלס, הקבצן, הנווד דחה את כל אותם ערכים. הם לא רוצים עבודה. הם לא רוצים להיעשות בורגנים, לשאת בעול חובות, דאגות ובוסים. הם לא רוצים לנהל את חייהם לפי שעות קבועות ולכלות את כל הכנסתם העודפת בחנויות כולבו ובפארקי שעשועים. הקבצן בשיר "ד.וו.וושברן" של המאנקיז אומר שאין לו עבודה, רק בקבוק יין, ושהוא מרגיש מצוין. הוא לא רוצה שיפריעו לו כל מתקני העולם האלה.

אך אפילו הקבצנים אינם עלובים מכדי שינוצלו בידי הכלכלה הקפיטליסטית. ג'ורג' אורוול, בספרו דפוק וזרוק בפריז ובלונדון (1933), סיפר על תרמיות שבוצעו כנגד קבצנים בשנות השלושים של המאה העשרים, וחשף כיצד, במילותיו של וויליאם קובט, מי שאמורים להזין את העניים למעשה ניזונים מהם. בתמורה לחירותם נאלצו הקבצנים לסבול את הטפותיו של צבא הישועה, ולשאת תנאי הלנה איומים ונוראים.

מאז ומעולם יצא המחוקק כנגד הנוודים. את המעדן הבא, למשל, מצאתי בחומר לבגרות בהיסטוריה לתלמידים בבריטניה: "ב-1958 קיבל הפרלמנט את ההבחנה בין 'קבצנים חסונים' שיכולים לעבוד אך מסרבים, לבין 'עניים חסרי יכולת', שהם זקנים מידי, צעירים מידי, נכים מידי או חולים מידי. כל קהילה מקומית, בפיקוחם של שופטי השלום, חויבה לקחת אחריות על ענייה, ועל אלה נאסר לשוטט. מי שלא היו מסוגלים לעבוד קיבלו כסף ('קצבת סעד') מתוך מס עניים שנגבה מכלל תושבי הקהילה. אך באשר לנוודים כשירים, לגביהם נקבע ש'יופשטו בפלג גופם העליון ויולקו בפומבי עד שגופם או גופן ידמם'. אחר כך נשלחו חזרה לקהילת מולדתם, שם חויבו לעבוד ב'מוסד לתיקון המידות'".

גישה זו לנוודות אומצה בהתלהבות בגרמניה הנאצית באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת. רשימת "גורמים אנטי חברתיים" שניפקה המשטרה הפוליטית של בוואריה באוגוסט 1936 כללה קבצנים, נוודים, צוענים והולכי בטל. את חובבי החופש האלה אפשר היה לקחת, במקרה הצורך, ל"מעצר מונע" (דהיינו למחנה ריכוז) ושם ללמדם בכוח את ערכי העבודה הקשה והמשמעת. "ארבייט מאכט פריי" היתה הכתובת שהתנוססה מעל שערי אושוויץ – "העבודה משחררת".

ואם כבר אני כותב בשבחי חייו של הקבצן, אני מוכרח לצטט את השיר הבא מתוך ספרו של אייזק וולטון הדייג השלם, יצירת מופת של ספרות בטלה שפורסמה ב-1653. על פי ספרו, אושרו של הדייג נופל רק מאושרו של הקבצן הנודד בימי הקיץ. בדומה לדייג, גם הקבצן הוא עני אך חופשי:

נגנו קבצנים, כי השמש טובה,
ושיירים כאן בשפע, מלוא הקיבה.
אי ויול שצליליו ערבים
ומתוקים כצלילי ענבלינו?

אי שמחה כשלנו – רינת קבצנים?
הן חיים של קיסר הם חיינו:
רק אוכלים ושותים, מנגנים, ישנים,
ותועים חופשיים כרצוננו.

The Singing Beggars by Russian painter Ivan Yermenyov c. 1775

חייו של הקבצן מוצגים כאידאל של חופש: מעבודה, מתשוקה, משעבוד צרכני. יש מידה של אמת בכך, וחבל שהיום אנחנו רואים בהומלסים קורבנות שזקוקים לעזרה ותו-לא. הדבר נכון אולי עבור רבים מהם; אך ייתכן גם שחלקם בחרו לחיות כך. הם מעדיפים להיות הומלסים, עניים וחופשיים מאשר ממושכנים, מועסקים ומשועבדים.

ואמנם, באזורים נרחבים במזרח זוכים הקבצנים לכבוד ולא לרחמים. הסינים רוחשים אהבה גדולה לנווד. על פי לין יו-טאנג, הפרחח, הנוכל השובב, הנווד החופשי, הוא אידיאל בחברה הסינית. יו-טאנג מספר את סיפורה של מינג-ליאו-דזה שנכתב בידי טו לונג בשלהי המאה השש-עשרה. מינג-ליאו-דזה היה פקיד ממשלתי שהחליט יום אחד לוותר על הכול ולהיעשות נווד דאואיסט, ג'נטלמן רחוב המבקש בנדודיו אחר מזון לנפש: "אני עומד לשחרר את לבי ולהוציא את רוחי לחופשי, ולתור את ארץ האדישים". הוא מוצא נחמה במסעותיו, מקסים בשנינותו את כל מי שפוגש בו, וכותב שירה וורדסוורת'ית לגמרי באופיה:

אני צועד על גדת החול,
ממעל – ענני זהב; המים כה זכים;
כלבים של כשף נחרדים, פורצים בנביחה
אל תוך מטע האפרסק; ונמוגים.

לפי האמונה הבודהיסטית, לא צריך לתקן את הקבצן, לא צריך לספוק לעומתו כפיים ליברליות. ההפך הוא הנכון – הנווד מייצג חיים אידיאליים, חיים טהורים של הרגע, של שוטטות בלא יעד, של חירות מדאגות ארציות.

גם בתרבות ההינדית אפשר למצוא את דמות הסאדהו, אדם בגיל העמידה שהשלים את חובותיו הארציות בשירות מעסיקו ומשפחתו, ומחליט לצאת לנדודים עם צלוחית קבצנות. הוא עוזב את כל נכסיו ("דמיין"!) ויוצא לדרך. הוא נחשב דמות קדושה, נערצת.

וולט וויטמן, המשורר האמריקאי הבטלן והדגול כתב פעם:

"כמה אני אוהב את הבטלן! מכל בני האדם, איש אינו משתווה לבטלן האמיתי, המולד, הקבוע. ובאומרי בטלן, כוונתי לבטלן; לא לאדם שמתעצל מפעם לפעם – שהיום עובד במשך שתים-עשרה או ארבע-עשרה שעות, ומחר מנמנם ויושב באפס מעשה. אינני מוכן ללמד זכות על חצי עבודה שכזו. תן לי את בן הבטלות השלו, היציב, הפילוסופי… הוא משתייך לאחווה קדמונית ומכובדת, שאותה אני מוקיר יותר מכל הצעירים שנתגדלו, הגנדרנים, והאורים והתומים הפוליטיים".

"קדמונית ומכובדת", זה המפתח. נסו אותו. התחילו בקטן: לכו בטל בהפסקת הצהריים שלכם. תורו. התהלכו. תעו. ישנה תחושה מענגת ביותר של עליונות ושל שליטה בגורלך כשאתה פשוט מאט את הקצב ונותן לעצמך להיסחף. מי שהולך כך מסרב להיהפך לקורבן של העיר, ובמקום זאת נאחז בה ונהנה ממנה. קדושים אתם ולא חוטאים!

_________

הטקסט הינו פרק חמישי מתוך הספר "אלוף בטלות" מאת טום הודג’קינסון, והוא מתפרסם באדיבות הוצאת מטר. לרכישת הספר לחצו כאן.

לפרק הקודם שפורסם – הבוקר בא כל כך מהר

_________

1 תגובה

  • להגיב מאי 4, 2014

    שרון רז

    וואהו, זה מעולה, קראתי ונהניתי, תודה רבה

      

השאירו תגובה