כמעט בכל פעם בה יוצא לי לשוחח עם אנשים חדשים על תנועת סלואו בכלל, ועל תנועת סלואו פוד בפרט, מגיע הרגע בו אחד הנוכחים נשען לאחור בכיסאו וקובע כי התנועה האקו-קולינרית, שיצאה לדרכה באיטליה בשנת 1986 במטרה להציל את רעיון ה"טעם" מהכחדה, אינה יותר מגחמה של עשירים שיכולים להרשות לעצמם גרגרנות עילית. ואמנם, בפעם האחרונה שבדקתי התנועה מנתה כ-180,000 חברים הפזורים ברחבי אירופה וארה"ב, וניתן לשער שלא מדובר באנשים המצויים בחרדה כלכלית.
יחד עם זאת, מעבר לאותה חבורה בינלאומית עליזה המסודרת בקבוצות קטנות (בארץ קיימות כרגע שש) ישנו עוד מועדון לקוחות עצום, המונה מאות מיליוני בני אדם החברים בתנועת סלואו פוד מבלי לדעת אפילו על קיומה. אנשים אלה מגדלים את מרבית מזונם בעצמם, הם אוכלים גידולים טריים, מקומיים, מגוונים ועונתיים, מבשלים לפי מסורות המועברות מפה לאוזן במשך מאות שנים, ונמנעים כמעט לחלוטין מבזבוז מיותר של מזון. אותם חברים עלומים של התנועה הם גם, ממש במקרה, האנשים העניים ביותר שניתן לתאר – תושבי הכפרים והערים הקטנות בעולם השלישי.
עקב צירוף נסיבות לא רגיל הזדמן לי להצטרף לטיול קצר של שבועיים שכלל בין השאר את ויאטנם (לא חופשת סלואו בשום מובן, אבל על כך בפוסט אחר אולי) ולחוות באופן בלתי אמצעי את סגנון החיים של התושבים המקומיים. העיר הגדולה היחידה בה התארחנו היתה האנוי, ולמרות שהיא מאכלסת קרוב לשבעה מיליון תושבים אפשר להתרשם גם בה שצריכת המזון נותרה מסורתית ומקומית, ואת המזללות המהירות, שכה מאפיינות את העולם המערבי, בהן נתקלתי, ניתן לספור על כף יד אחת. ככל הנראה העובדה שמדובר במדינה קומוניסטית (כיום "רפובליקה סוציאליסטית") מעכבת עדיין את פלישתן של רשתות המזון הגדולות, וגם כאשר אלה האחרונות יפלסו בסופו של דבר את דרכן במבוך השוחד והבירוקרטיה המקומית, הן עלולות למצוא קהל שלא ימהר לרכון מעבר לדלפקים המצוחצחים – מרבית תושבי ויאטנם עדיין ניזונים בעיקר מאורז, אטריות וירקות (בעיקר בצורת מרק עשיר), וצריכת הבשר שלהם נמוכה יחסית.
מנת הדגל של מטבחי הרחוב - מרק אטריות עם ירקות
המלצת הגשה
תודות לכיבוש הצרפתי ניתן למצוא דוכנים רבים המוכרים באגטים ממולאים בבשר חזיר, ואותם לחמים מאורכים מוגשים גם במסעדות מקומיות, אולם למיטב הבנתי הויאטנמים עצמם אינם אוכלים אותם בביתם. בשעות הצהריים ניתן למצוא את מרביתם ישובים על שרפרפים נמוכים ואוכלים מרק אטריות, המלווה במעט בשר או ירקות. הארוחה הפופולרית מוגשת בכל פינה, לעיתים במעיין "מסעדות" המאולתרות מגזיה, שני סירים, ושולחן קטן עליו פורסת בעלת הדוכן את המרכיבים השונים. בנוסף, איכרים רבים מגיעים לעיר על מנת למכור את מרכולתם, וניתן לראותם מסתובבים עם הסלים הגדולים התלויים על קנה במבוק ומשתלשלים מכתפיהם, או מונחים על אופניהם.
מהיצרן לצרכן - ללא פערי תיווך
כאשר יוצאים מהעיר הגדולה לעבר הכפרים (אנחנו ביקרנו בשניים בצפון) מתגלה עולמו המופלא של המזון האיטי במלוא הדרו. מרבית האיכרים בויאטנם עוסקים בגידול אורז (המדינה היא יצואנית האורז השלישית בגדולה בעולם) ועושים זאת באמצעות שיטות עבודה מסורתיות, ללא כל מיכון. לצד שדות האורז, ובכל פינה אפשרית מגדלים התושבים ירקות ופירות, וברחבי השטח מתרוצצים כלבים, ברווזים, מעט עיזים ובעיקר חזירים. בנוסף, לכל משפחה יהיה לפחות פר אחד המסייע בחרישה, אשר בדרך כלל נרכש כנדוניה לקראת החתונה, במחיר ללא תחרות של 1,000 דולר לפר ממוצע.
עסק משפחתי
בהעדר אפשרות להזמין בייביסיטר, הילדים יוצאים לעבוד עם ההורים מגיל אפס, בין אם במנשא או על רגליהם עם מגרפה ביד (ועד לגיל בית הספר)
כל בעלי החיים, למעט הכלבים, מגודלים למטרת שחיטה, אולם איש אינו דוחק בהם לגדול באמצעות זרזים כאלה ואחרים, וחזיר או ברווז יישחטו רק לאחר שהגיעו לבגרות והביאו צאצאים לעולם, שוב, ללא הזרעה מלאכותית כמובן – חזירי חופש, גידול הוגן, יחס נאות – זה כאן. בעלי החיים מסתובבים ברחבי השטח המשפחתי, ולומדים להכיר את ביתם אליו הם יחזרו תמיד גם אם הרחיקו בשיטוטם. מעבר לבשר שהם מספקים בערוב חייהם לבעלי החיים בכפרים יש תפקיד נוסף, והוא דישון השדות והאדמה באמצעות צואתם – מי שיטייל בסמוך לשדות האורז לא יכול שלא להבחין בערמות הצואה המעטרות כל פינה ופינה. הכפרים בעולם השלישי מהווים מערכת אקולוגית סגורה המנצלת בצורה מושלמת את כל האמצעים העומדים לרשותה. רבים גם נהוג לקבור את המתים באמצע שדות האורז, ומצבות המזדקרות מבין הים הירוק הם מחזה מאוד נפוץ. מיותר כמובן לציין שלאחר שבעל החיים נשחט הוא נאכל בשלמותו.
חיות בעבודה
אם וילדיה - החזרזירים מתרוצצים בחופשיות בכל רחבי השטח אולם תמיד יחזרו לבסוף לאימם
הקבורה בשדה סמוך לבית מכבדת את המת ומאפשרת למשפחה לשמור עמו על קשר רציף, וכמו כן מדובר בדרך ראויה לדשן את האדמה
עובדתית, תנועת סלואו פוד פורחת בצורה מושלמת דווקא בעולם השלישי, הרחוק מרחק שנות אור מהנהנתנות הקולינרית שלעיתים מאפיינת את חברי התנועה בעולם המערבי, על מפגשי הטעימות הייחודיים, שווקי האיכרים והטיולים הקולינריים בעקבות טעמים חדשים. בהתאמה, לשאלה האם תנועת סלואו פוד מיועדת לעשירים בלבד יש לענות בשלילה – את אותה "נהנתנות" הרודפת אחר זנים ייחודיים של ירקות ופירות, בשרים וגבינות, יש לראות כחלק אינטגרלי מתנועה המבקשת לשמר קשת גדולה ככל האפשר של טעמים – מכאן גם פרוייקט הדגל של התנועה "תיבת הנוח של הזרעים".
מי שממש יתעקש יצליח למצוא מסעדת מזון מהיר גם בכפר
למעשה, ואם נתבונן נכוחה בעקרונות התנועה, נגלה שדבקות בהם לא רק שאינה עתידה לייקר את סל המזון של המשפחה, אלא להוזילו – מזון עונתי, טרי ומקומי עולה תמיד פחות ממזון שנשמר בקירור והובל מקצהו השני של היקום. בנוסף, ירקות וקטניות זולים משמעותית מבשר, ובמידה ותפחיתו את צריכתו של זה האחרון, תוכלו לרכוש לעצמכם בשר שגודל בתנאים נאותים. עוף חופש אכן יקר יותר ממקבילו שגודל בכלוב סלולה והוזן באנטיביוטיקה, אולם במידה ונרכוש אותו אחת לתקופה הרי שבסיכומו של דבר נוזיל את העלות הסופית של סל הצריכה. הוסיפו לכך הרגלי קנייה חדשים, וגידול של חלק מהמזון בעצמכם, וגם אתם תוכלו להתחיל לאכול טוב, ממש כמו תושבי העולם השלישי.
נ.ב.
בנוסף למזון, הכפריים מייצרים גם מספר סוגי אלכוהול מקומי המופק מאורז (הפתעה) ותירס. האלכוהול מובל אל השווקים במכלי פלסטיק גדולים (ג'ריקנים) ונמזג לתוך בקבוקי מים מינרליים ריקים (שאנחנו לא באמת רוצים לדעת מאיפה ומתי נאספו). למרות קילומטרז' שתייה ארוך, טעימה קטנה שבצענו הותירה אותנו חסרי נשימה ואת הזקנה חסרת השיניים שלפנינו משועשעת קמעה. עדיין, מומלץ לנסות ולו בשביל החוויה, אולם יש להיזהר שלא להתבלבל עם דלק האופנועים שנמכר במכלים זהים.
מומלץ לא לעשן בקרבת הג'ריקנים הלבנים
_________
לכל הפרקים בטור "צעדים ראשונים בסלואו פוד"
____________