כשדנים במגמות ורעיונות מהפכניים, תנועת סלואו פוד (שנוצרה כאלטרנטיבה לתרבות הפאסט פוד) בולטת דווקא על רקע קריאתה לחזור למסורות הישנות. בתנועה מדברים נגד ההצפה של תוכניות הבישול והמתכונים. השף אלאן דוקאס ונשיא סלואו פוד, קרלו פטריני, מזהים את ההיצף ואת מעמדם החדש של השפים כתרבות פורנוגראפית. לפי דוקאס ופטריני עשיית אוכל היא מעשה אהבה ולא אקט פורנוגראפי כפי שמתבטא בכלובי הזהב של התקשורת. הם קוראים לשפים לבשל בכפרים, ללמד ילדים טעמים ולהתחבר בחזרה לתשוקה הראשונית שלהם. תנועת סלואו פוד גם קוראת לצרכנים לחזור לאכילה אתית. אכילה שמתייחסת לחקלאים, למגדלים ולתוצרת עצמה בכבוד.
המהפכה האמיתית שמציעה תנועת סלואו פוד היא בשינוי התודעתי של אנשי האוכל, היצרנים, השפים והצרכנים. מאז החל המאבק על שימור זנים ומסורות בישול, באירופה, בארה"ב ובמדינות אחרות בעולם (ועוד לא בישראל) רוב הצורות של חקלאות פוגענית שונו לטובת שיטות ידידותיות יותר לסביבה, לחקלאי ולצרכן. כל זאת בעקבות לחץ בריא מצד הצרכנים. אני אוהב להשוות את אחד מפועליה העיקריים של התנועה לתיבת נוח קולינרית. סלואו פוד פועלת לשימור המצב הקיים כתגובה להיעלמות המסיבית של זנים בשנים האחרונות. התיעוש גורם לאלפי זנים להיעלם לטובת זנים גנריים עם חיי מדף ארוכים יותר. זנים של ירקות, בקר, שיטות בישול, כולם נעלמים לטובת העגבנייה האחת המטפורית שנראית אדומה ומבריקה ושורדת שבועות על מדף הקירור בסופר אך אינה מבטאת טעם ומוצאה אינו ברור. בדומה לכבשה דולי. תיבת הנוח של סלואו פוד מארחת בתוכה את הקיים, בהנחה שכל מה ששרד עד היום הוא טוב וטעים.
ההצלחה של סלואו פוד בעולם מגיעה מהרומנטיקה שמציע המניפסט שלה. היא אינה דנה בשאלות אתיות בתחילה אלא מדברת על הטעם ועל ההנאה כתנאי הכרחי לאוכל. משם הכול מתחיל ולשם כולנו רוצים לחזור. כדי שהאוכל יהיה יותר טעים אסור שיהיה מהונדס גנטית, הוא צריך להיות שופע מבחינת זנים, החקלאי צריך להתקיים בכבוד ומסורות בישול צריכות להישמר. אוכל הוא לא טעים אם הוא לא מגיע בעונה הנכונה ואותה עגבנייה מטפורית צריכה לקבל יחס בהקשר לטעם שלה. זוהי בדיוק ההקבלה בין מעשה אהבה לבין פורנוגרפיה. מול מה שנראה כנוצץ למה שבאמת טוב.
סלואו פוד הצליחה בשנים האחרונות להחזיר מאבק לרשתות הגדולות. ברוב העולם היצרנים מחויבים לציין אלו ירקות מהונדסים גנטית. בארה"ב המאבק של הגבנים למען עשיית גבינה איכותית מחלב שאינו מפוסטר זכה להצלחה. הקמת מאגר הזרעים המרשים והמלחמה מול ענקי הזרע והפטנטים, כמו הכניסה של שיעורי טעם לבתי ספר, כולם הצליחו כשהצרכנים החלו להרגיש את רוחותיו המקדימות של המבול.
בישראל, השאלות של מקום ותרבות בקולינריה המקומית, מתקדמות יותר מהשיח המקביל באמנות וספרות. המיידיות והדחיפות שהקולינריה מציגה גורמת לניסוחים יותר מהירים של הבעיות העכשוויות. סלואו פוד נכנסת לבתי הספר בחינוך לטעמים, מפעילה שווקי איכרים שמונעות את התיווך בין החקלאי לבין הצרכן ומחזירה את האוכל לבסיס הרומנטי והפשוט שלו. אוכל טוב ובריא הוא לא לעשירים בלבד, הוא צריך להיות נחלת כולם. השאלה של מהו מקומי, בורח מהשאלות הפוליטיות המשעממות ומציב מראה מדויקת בתוך חנויות התבלינים המגוונות שקיימות כאן. התבלינים הקיימים כאן, הדרישה אליהם, מייצרת את הטקסט המקומי הקולינרי. זהו טקסט עכשווי, מרשים שפותח פתח אמיתי לתרבות עכשווית ומנוסחת.
________
לכל הפוסטים בטור "צעדים ראשונים בסלואו פוד"
________
מיכל
הלוואי שיגיע לכל בית בישראל המאמר הזה. אני העברתי לכולם….
תודה!
מיכל
מיכל