101 דרכים להאט את החיים – פרק 25 – מוותרים על קריירה, משנים את יחסינו לעבודה

מעט מפתיע, אני מודה, אולם ממש היום הבחנתי כי טרם עלתה בטור עד כה התייחסות הולמת לנושא העבודה עצמה – מרביתנו עובדים 9-12 שעות ביום (לעיתים קרובות אף יותר) מבלי לשאול את עצמנו מה מקור המנהג המגונה, ובכך חטא טור זה לקוראי האתר כאשר קיבל את המצב כפי שהוא מבלי לנסות ולערער על תפיסת העבודה שהשתרשה בחיינו זה מכבר.

שתי בעיות מרכזיות טמונות, לטעמי, בתפיסת העבודה בעולם המערבי, והגם שהן קשורות זו בזו, יש להתייחס אל כל אחת מהן בנפרד. הראשונה נובעת מהאופן שבו אנו מתייחסים אל עבודתנו כאל תכלית חיינו (כתבתי על כך בעבר באתר זה, אולם העניין חשוב דיו על מנת לחזור עליו). מי שיפתח מילון לועזי עברי בערך "קריירה" יגלה כי אחת מההגדרות המבארות את המילה היא "תכלית", וכעת ייתכן ונקל לנו להבין מדוע אנשים מבלים שעות כה רבות בעבודה. יותר מתרבות הצריכה הכובלת אותנו לעשרות תשלומים עתידיים, יותר מתחושת ההישג והיוקרה הנלווית לפוזיציה בכירה המרופדת במשכורת שמנה ורכב מנהלים, מה שבאמת משאיר אותנו שעות ארוכות ולא נחוצות במשרד זה הרעיון כי העבודה היא ייעודנו.

אין להמעיט גם ברדיפת הכבוד המתלווה לכל קריירה ראויה לשמה

 

את שורשי התחושה הזו ניתן לאתר בקלות יחסית אי שם במאה ה-16, אז התרחשה מהפכה בסדר גודל קופרניקאי בתפיסת המקצוע היומיומי, הידועה גם בכינויה "הריפורמציה הפרוטסטנטית". עד לאותה מהפכה דתית, ובמשך מאות שנים בהן שלטה הכנסייה הקתולית בכל נדבכי החיים ביד רמה, העבודה היתה בדיוק מה שנדמה לנו שהיא צריכה להיות – משלח יד המעניק פרנסה מספיקה לצרכי החיים המידיים. הכנסייה הקתולית אסרה על צבירת רכוש והון (איסור שלא נגע לה עצמה כמובן) והתחרות העסקית המוכרת לנו כיום, גם היא היתה אסורה מכל וכל. באותם ימים לא רק שהעבודה לא נתפסה כתכלית עליונה, היא אף היתה בזויה במידה שכן עסקה בהבלי העולם בעוד שהתכלית האמיתית של הקיום האנושי היתה בשירות האל באמצעות הכנסייה.

לצערם של כל פועלי העולם, דעתו של מרטין לותר, אותו נזיר שפילג את הכנסייה הנוצרית לעד, היתה מעט שונה. לטעמו, כל בעל מקצוע, בין אם סנדלר או נגר, נפח או חייט, ממלא אחר יעודו האלוהי בעולם, שכן אלוהים בכבודו ובעצמו ברא את המקצועות הללו, ומכאן שהשירות בהם הינו עבודת קודש לכל דבר ועניין. במילים אחרות, לותר הפך את העולם כולו לקדוש, והעבודה היום יומית קיבלה לפתע תכלית אמיתית, או נכון יותר, תכלית מוסרית – אנחנו משרתים את אלוהים בכך שאנו משרתים את הזולת, וזאת באמצעות משלח היד שלנו, שכעת הפך באמת ובתמים לייעודנו בעולם.

בחמש מאות השנים האחרונות, עם התרופפות אחיזתה של הדת בעולם המערבי, נעלם כמעט לחלוטין ממד התכלית האתית מהעבודה היומית, ולא נותר ממנו אלא השריד אשר גורס כי הצלחה כלכלית מעידה על היותו של האדם אחד מבחיריו של אלוהים –  אם חיפשתם את הסיבה לכך שאנו מייחסים חשיבות עליונה לקריירה, ולעיתים קרובות מעדיפים להשקיע בטיפוחה ולא בדאגה לבריאותנו, לזמן הפנאי שלנו ולחיי המשפחה, הרי היא לפניכם – ירושה חיוורת של מסורת דתית מפוארת.

***

בעיה שניה הניכרת היטב בחיינו הינה הזיהוי הכמעט מוחלט בין האדם למשלח ידו. לא במקרה השאלה הראשונה שאנו נוהגים לשאול כאשר אנו מכירים מישהו חדש היא: "אז מה את/ה עושים בחיים?" – כאשר הצפי הוא לתשובה בת מילה או שתיים – מלצר, כבאי, עורך דין – או בקיצור, שם המקצוע בו הם אוחזים. ממנו אנו כבר מסיקים שורה של הנחות אודות מהותם, טבעם וערכם החברתי.

דרך טובה לאתחל את היחס שלנו לעבודה כרוכה בשינוי פעוט בדרכי החשיבה – בפעם הבאה שנפגוש אנשים חדשים לא נשאל אותם מה הם עושים/עובדים בחיים, אלא איזה צבע הם הכי אוהבים, מהם חמשת הספרים הכי טובים שקראו בחיים, איזה סרט גרם להם לבכות או מה דעתם על הבחירות.

כל אחת מהשאלות האלה תשיב את העבודה למקומה הראוי ותעמיד מולנו אדם ולא אובייקט, סיפור ולא כרטיס ביקור, וההיכרות עצמה תהפוך לתהליך מעניין, אמיתי ופורה, ולא להערכת שווי שוק. משם, נוכל לאט להתקדם, כאשר המטרה הסופית היא להשיב את העבודה למקומה הטבעי – משלח יד התומך בקיום החיים, ולא תכלית עליונה המגיעה על חשבון החיים.

***

בימינו, קריירה טומנת בחובה גם את הצורך להתמקצע עד כלות בנושא אחד ספציפי וקטן. אם בעבר עו"ד היה יכול לטפל במגוון רחב של נושאים בתחום המשפטי, הרי שהיום קיימת דרישה מיוחדת להתמקצעות בדיני משפחה, קניין רוחני, משפט פלילי וכו'. בתחום המדע המצב אף חמור מכך, והמחשבה על איש אשכולות אשר שולח ידו הן בתחום הרפואה והן בתחום האסטרונומיה מבטיחה בעיקר שלא יהיו לו כלל לקוחות. כמי שבילה את חלק הארי של בגרותו בעולם האקדמי אני יכול להעיד שהמצב דומה גם בתחומי הרוח. הצפי הוא ללמוד נישה ספציפית אחת, ולדעת את כל אשר ניתן לדעת אודותיה, ורק אודותיה.

הסיבה לצורך בהתמקצעות הנקודתית היא כמובן שטף המידע שהצטבר בידינו במאה השנים האחרונות, אשר לא ניתן להשוות אותו לכל עת אחרת בהיסטוריה האנושית, אולם, לעושר המידע המבורך יש מחיר לא קטן, והוא הדרישה מאלה מאיתנו השואפים לקריירה ברורה לצמצם את תחום ידיעתם לחודה של סיכה. מנגד, אלה מאיתנו המסרבים להגדיר לעצמם קריירה ברורה יכולים להרשות לעצמם להתפרש על פני מספר תחומי עניין, שכל אחד מהם בתורו יכול להעניק סיפוק או הכנסה.

***

אם רדיפה אחר קריירה היא זכר לתחושת ייעוד אלוהי מן העבר, אם אנחנו מבינים שהעבודה היומית שלנו אינה מגדירה אותנו כבני אדם, ואם אנו מכירים במחיר שעלינו לשלם על מנת לזכות באותו כבוד מפוקפק המתלווה לקריירה תקינה, הרי שאנחנו יכולים לעשות את הצעד הבא לקראת ההשתחררות מעולה המשעבד של העבודה.

שתי אופציות עומדות, לתפיסתי, בפני אלה מאיתנו אשר מבקשים להיחלץ ממעגל העבודה-צריכה-שינה המאפיין את חיינו בעת החדשה. הראשונה היא בפשטות לעבוד במה שגורם לנו להיות מאושרים. טום "הבטלן" הודג'קינסון מספר כי מאז שהתחיל להרצות ולכתוב על בטלה הוא עובד הרבה יותר קשה והרבה יותר שעות מבעבר, אולם, מאחר והוא עובד בדבר שהוא הכי נהנה לעשות, הוא לא מרגיש שהעבודה קשה. למעשה, בספריו הוא מטיף לכל הקוראים לקחת כמה חודשים, או אפילו שנה של חופשה, ולגלות מהו הדבר שגורם להם את האושר הגדול ביותר, ואז להפוך אותו לעבודה שלהם – "תעבדו בתחביב שלכם". שתי בעיות קטנות עולות לדעתי לנוכח תפיסה שכזו, הראשונה נובעת כמובן מהעובדה שמעטים יכולים להרשות לעצמם תקופה ארוכה של חיפוש עצמי, וגם אלה שיכולים לעשות זאת עלולים לגלות בסופו של דבר שהם לא מוכשרים בשום דבר מיוחד, והשניה, שבהפיכת התחביב שלנו לעבודה אנו מעמיסים עליו לחצים הכרחיים, כגון, תשלום החשבונות החודשיים, שעלולים לפגוע בהנאה פר אקסלנס שחווינו ממנו עד אותה שעה. קראו למשל את שני הפוסטים האחרונים בטור "סיפורי האטה" – להפוך את התחביב שלכם למקצוע זאת לא עבודה קלה.

האפשרות השניה, בה אגב בחרתי באופן אישי, הינה לעבוד במקצוע שלא הייתי מגדיר כתחביב (אני עובד בתחום הביטוח והפיננסים), אולם לעשות זאת בחצי משרה בלבד, ואת הזמן הפנוי להשקיע בתחביבים האמיתיים שלי, שהם לימודי פילוסופיה, כתיבה אודות תנועת ההאטה ונימנומים ארוכים. עבודה בחצי משרה כמובן תדרוש מכם להצטמצם מעט בהוצאות, אולם בדיוק לשם כך נכתבו פרקים 3-6 בטור שאתם עכשיו קוראים.

לסיכום, שתי אפשרויות עומדות בפניכם בדרך להאטת החיים בעבודה: לפתח את התחביב שלכם לכלל עבודה מכניסה, או, לצמצם את העבודה המכניסה שלכם לטובת הרחבת זמן הפנאי ופיתחום של תחביבים. שתי האופציות, לטעמי, יכולות לגרום לכם אושר באותה מידה.

***

שתי הגדרות נוספות עוקבות אחר המילה קַרְיֶרָה: הראשונה היא קַרְיֶרִיזְם: רדיפה אחר כבוד, רווחים והצלחות חיצוניות בזמן קצר ביותר ובלי בחילה באמצעים, והשניה קַרְיֶרִיסְט: הרודף אחר קאריירה ומעדיף את הצלחתו הפרטית על פני טובת הציבור.

למעשה, אם אתם לא קרייריסטים, אתם כבר אנשים קצת יותר טובים.

לא במקרה הערך העוקב הינו "קריאת שמע"

__________

לכל הפוסטים בטור 101 דרכים להאט את החיים

__________

תגובות9

  • להגיב ספטמבר 3, 2014

    טל

    מאוד נהנתי לקרוא את הטור הזה, מקווה לקרוא עוד בהמשך. 🙂

      

    • מערכת סלואו
      להגיב ספטמבר 4, 2014

      מערכת סלואו

      תודה על התזכורת, באמת לא שמנו לב לזמן שחלף 🙂

        

  • להגיב ספטמבר 7, 2014

    דבי

    כתיבה מצוינת, תודה! אני חושבת שהמהפכה הפרוטסטנטית לא הייתה האשמה היחידה בשינוי. גם קצב היצור שהואץ מאוד לאחר מלחמת העולם השנייה, שבעקבותיה התפתחה תרבות הצריכה, וההטפה לקנות יותר ויותר מוצרים שאנחנו לא באמת צריכים, אשמים בהפיכתנו לתרבות של עבודה וקריירה.

      

    • עמית נויפלד
      להגיב ספטמבר 7, 2014

      עמית נויפלד

      תודה דבי, את כמובן צודקת. בפוסט הזה אני מדבר בעיקר על השינוי ביחס לעבודה, שהפכה לייעוד מוסרי/דתי. על כל הסיבות להופעת תרבות הצריכה כתבתנו כאן (http://bit.ly/1xtJUli) והבום הגדול היה בהחלט לאחר מלחמת העולם השניה.

        

  • להגיב נובמבר 13, 2014

    בנצי

    היי עמית. לא הבנתי כלום. איך אמורים לעבוד פחות ממשרה מלאה, או להתפרש על כמה תחומים כמו שהצעת כאן (מה שאומר שצריך לעבוד ב-2 – 3 תחומים במהלך השבוע, על כל מה שמשתמע מכך; נסיעות, התארגנות, ימים ארוכים עוד יותר), במדינה שבה השכר החציוני הוא 6500 ש"ח. אלא אם כן אתה מציע לאנשי הייטק לרדת לחצי משרה, האופציה הזו לא ריאלית עבור רובינו, וזה עוד לפני שאנחנו לוקחים בחשבון הוצאות כמו רכב או ילדים… (או שאתה מציע לנו לאמץ את גישתה של הסולידית לחיים… לא לצרוך כלום במקביל).

      

    • עמית נויפלד
      להגיב נובמבר 13, 2014

      עמית נויפלד

      היי בנצי, יכול להיות שזה נשמע לך מופרך, אבל יש לא מעט אנשים שבוחרים לעבוד בחצי משרה או שלושת רבעי משרה (ארבע ימים בשבוע) ולא רק בתחום ההייטק (אני לא הייטק למשל).
      אני מודע לכך שזאת כנראה לא המלצה שתעזור לעובדי עוף קור, פרי גליל, או מגוון רחב ודומה של עובדים שכורעים תחת עול החשבונות ולא מצליחים לסגור את החודש גם עם משרה מלאה, אבל אם נתחיל בכך שבעלי מקצועות חופשיים (שכירים ועצמאיים) יעכלו את העובדה שהם עובדים שעות לא סבירות רק על מנת לממן הוצאות מיותרות, ועל הדרך מפספסים את החיים, הרי שכבר מצבנו יהיה קצת יותר טוב, וייתכן ובעתיד זה ישליך גם על מגזרים אחרים בעולם העבודה.

      אני אמנם לא קיצוני כמו הסולידית, אבל חלק משמעותי מהמהלך של ההאטה הוא גם צמצום הצריכה המיותרת, והטור עסק בכך לא מעט, במיוחד בפרקים הראשונים.

      ואגב, בשום מקום בטקסט לא המלצתי לעבוד ב-2-3 תחומים במקביל, המלצה כזו אכן היתה גוררת עימה חוסר נחת מסוים כתוצאה מארגונים אינסופיים.

        

  • להגיב ינואר 6, 2017

    אירית

    אני מרגישה שהעבודה שלי כן נותנת לי תחושת משמעות מיוחדת, ולא, אני לא מדברת על התלוש בסוף החודש (אני עובדת במגזר הציבורי כך שאין יותר מידי מה להתלהב מהתלוש). אבל אני כן משקיעה ממרצי ומזמני (בגבולות שעות העבודה הנורמלית פחות או יותר, גם כי זה מה שמקובל במגזר שלי וגם בשל אילוציי כאמא) וחשה שליחות ויש בי גם רצון להשפיע ולהתקדם עוד בעבודה, ושוב, המניע אינו כסף (למעשה בתחום הזה אפילו הלכתי אחורה בתפקיד האחרון מתוך רצון להשפיע ולתרום יותר גם על חשבון הנטו בבנק).
    מה שאני מנסה להגיד זה שעבודה יכולה לתת סיפוק ועניין ואתגר וגם אושר, אם בוחרים במקצוע המתאים ומצליחים בו, ולכן חבל להציג את העבודה כמשהו "מוקצה" ובהכרח לא נעים.
    לא הייתי רוצה לחזור לעולם הקתולי שהצגת שבו עבודה היא אמצעי להישרדות. שמחה שהעבודה נותנת לי היום הרבה יותר מכך.
    אולי תאמר שאני נופלת בקטגוריה של להפוך את התחביב לעבודה עליה המלצת – סוג של, העבודה שלי בהחלט מעניינת אותי ואני נהנית לקרוא מאמרים בתחום ולשוחח עליה גם בזמני הפנוי.
    מאידך לא הייתי קוראת לה בדיוק תחביב, כי יש בה אתגרים והיא דרשה השקעה ארוכה בלימודים קשים וכו'.

    אולי תאמר שאני נופלת בקטגוריה של להפוך את התחביב לעבודה עליה המלצת – סוג של, העבודה שלי בהחלט מעניינת אותי ואני נהנית לקרוא מאמרים בתחום ולשוחח עליה גם בזמני הפנוי.
    מאידך לא הייתי קוראת לה בדיוק תחביב, כי יש בה אתגרים והיא דרשה השקעה ארוכה בלימודים קשים וכו'.
    אה ואם סיקרנתי אותך מה מקצועי – אני מהנדסת ומתכננת תנועה ותחבורה, עובדת בעירייה 🙂

      

    • עמית
      להגיב ינואר 6, 2017

      עמית

      היי אירית, תודה על התגובה, היא עוזרת לי לחדד כמה דברים,
      התיאור שלך אכן מתאים יותר למה שאני מכנה עבודה בתחביב, פשוט המילה תחביב נתפסת כמשהו לא רציני ומחייב, בעוד שהכוונה שלי היתה פשוט – עבודה שאנחנו מאוד נהנים ממנה, ומעניקה לנו סיפוק ותחושה של שליחות. מי שאכן אוחז בכזאת בורך.

      מעבר לזה, אני מבטיח לך שאף אחד לא רוצה באמת לחזור לחיות בימי הקתוליות עליזים, כולל אותי, אבל כן אפשר לנסות ולקחת כמה רעיונות מאותה תקופה שנראים לי בריאים יותר לחיים. אנשי התקופה לא עבדו במטרה "לשרוד" כפי שכתבת, אלא פשוט במטרה לחיות. זה הבדל משמעותי. הכנסת מילים לפי גם כשרשמת שאני מציג את העבודה כדבר מה "מוקצה", למרות שהמילה הזאת כלל לא מופיע בטקסט ובשום מקום אני לא יוצא נגד העבודה באופן כללי. אני כן חושב שהיא תופסת מקום נכבד מידי בחיינו, ומשפיע עלינו בדרכים שלפעמים אנחנו כבר לא מודעים להן, למשל, השימוש במילה "אילוץ" על מנת לתאר את האמהות.

      התפקיד שלך באמת נשמע לי חיוני, במיוחד במדינה שמקדשת את הרכב הפרטי, אם את במקרה אמונה גם על הנושא של שילוב שבילי אופניים אני אשמח לכתוב לך משהו בפרטי 🙂

        

      • להגיב ינואר 7, 2017

        אירית

        הי עמית,
        תודה על התגובה,
        כן, קצת הקצנתי את הדברים מן הסתם,
        פשוט עצוב לי שאנשים רואים בעבודה מראש עול/אמצעי לפרנסה בלבד/באסה כללית, במיוחד אנשים צעירים בתחילת דרכם. אני חושבת שיש לה גם הרבה יתרונות.
        וכן, יש אילוצים של האמהות שמשפיעים על העבודה, וגם להפך, וודאי שלא כל האמהות היא אילוץ.
        כתבתי לך דרך "צור קשר" את המייל שלי לגבי נושא האופניים 🙂

          

השאירו תגובה