"חנות החברה" הגדולה בעולם פונה אל עובדיה בבקשה לעזרה

חילופי הציוצים בין השחקן אשטון קוצ'ר לרשת וולמארט הצליחו לככב כמעט בכל פינה ברשת בימים האחרונים. לאחר שהרשת פרסמה יוזמה של סניף מקומי לאיסוף מזון עבור עובדיו העניים, פנה השחקן לרשת בשאלה מדוע היא אינה משלמת שכר הולם לעובדיה, כזה שימנע מהם להזדקק לתרומות מזון על מנת לחגוג את חג ההודיה. בהמשך השרשור ניסתה החברה להציג את היוזמה ככזו המראה כי וולמארט היא בעצם חברה המשפחתית בה העובדים דואגים אחד לשני, אולם דומה שטענות אלה מתגמדות לעומת אומדן הרווחים של החברה, אותו חשף קוצ'ר בשרשור המדובר, כמו גם הלינק שצירף לכתבה (שפורסמה גם בדה מרקר) שחשפה כי תאגיד וולמארט מייעץ לעובדיו כיצד לקבל קצבאות ותלושים מהמדינה, אשר ממומנים מכספי משלם המיסים.

רבות כבר נכתב על תאגיד וולמארט, ובפוסט זה אין בכוונתי להלאות את הקוראים בנתונים יבשים על גודלה ועל עוצמתה של החברה – מדובר בתאגיד השני בגודלו בעולם, ובמעסיקה הראשונה בגודלה בעולם. ככזאת, יש לה השפעה רבה גם על שכר המינימום הקבוע בחוק, וזאת בניגוד לטענתה של מנהלת הסניף האומללה אשר נשלחה אל המצלמות במטרה להגן על היוזמה. מי שיריץ את הסרטון לדקה 01:10 יוכל לשמוע אותה מתגוננת בטענה כי וולמארט לא "יצרה" את סטנדרט המשכורות בארה"ב, אולם חיפוש קצר ברשת מעלה כי למנהלי התאגיד דווקא היתה יד ורגל, ככל הנראה באמצעות לוביסטים כבדי משקל, בהעלאת שכר המינימום בעבר.

כך למשל נטען בוושינגטון פוסט כי את המהלך להעלאת שכר המינימום מ-5.15$ ל- 7.25$ בשנת 2007 הוביל למעשה מנהל בכיר בחברה. דאגתו של אותו בכיר לא היתה מופנית כמובן לרווחתם של העובדים במשק, אלא ליכולתם לצרוך את מרכולתה של וולמארט: "ללקוחות שלנו פשוט אין מספיק כסף לצרוך מוצרי יסוד בין תלוש משכורת אחד לשני" אמר סקוט ג'וניור בכנס מנהלים של החברה.

למקרה ששאלתם את עצמכם, להעלאה הנוספת אותה מנסה כעת לקדם הנשיא אובאמה, שתבטיח שכר מינימום של 9$ לשעה, בכירי החברה כבר לא ממהרים להירתם. נכון לימים אלה, זאת לפי דובר החברה, וולמארט יושבת על הגדר ובוחנת את המספרים. לתמיכתה או חוסר תמיכתה בהצעה אני צופה השפעה מכריעה על החלטת הקונגרס, אחרי הכל, מעט מאוד פוליטיקאים ירצו להסתבך עם התאגיד. (למען ההגינות יש להוסיף כי באותה כתבה צוין כי גם איגוד בעלי העסקים העצמאיים מתנגד להעלאת שכר המינימום פעם נוספת. סביר להניח שריווחיות העסקים הקטנים, בניגוד לוולמארט, באמת עלולה להיפגע)

אם אתם שואלים אותי, לוולמארט לא צריכה להיות כל התנגדות להעלאת שכר המינימום, אחרי הכל, בחלקים נרחבים של ארצות הברית היא כבר הפכה מזמן ל"חנות חברה" – מושג שהוטבע בשנות הארבעים של המאה שעברה, כאשר בעיירות מבודדות בהן כל התעסוקה היתה מבוססת על חברה פעילה אחת (עיירת כורים למשל) היתה נפתחת חנות בבעלות החברה אשר היתה מספקת את כל צרכיהם של העובדים, החל במזון וכלה במלבושים. באופן כזה נהנתה החברה פעמיים, הן מהתפוקה של עובדיה בשעות העבודה, והן מהמשכורות הזעומות שלהם שהוזרמו ישירות חזרה לכיסה דרך החנות שבבעלותה. האבסורד היה כה גדול עד שבמקומות מסויימים בארה"ב העובדים כלל לא קיבלו משכורות אלא תלושים או "אשראי" לרכישה בחנויות החברה. כוחן של אותן חנויות החל לדעוך רק לאחר שכלי רכב פרטיים החלו להיות נפוצים יותר גם בקרב הפועלים הפשוטים, וכך יכלו הם להשתחרר מאחיזתה של החברה ולנסוע ולרכוש את צרכיהם גם במקומות יותר מרוחקים.

קונספט "חנות החברה" זכה לתהילת עולם בשירו של מרל טרביס משנת 1946 "16 טון" שתיאר את חייו של כורה פחם, וכלל את המשפט "אני חייב את נשמתי לחנות החברה", השיר זכה לביצוע חדש בשנת 1955 על ידי ארני פורד, ואז גם הגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים האמריקאי.

 

וולמארט היא כאמור המעסיקה הגדולה ביותר בעולם, ומאחר ורובם המוחלט של עובדיה מרוויחים שכר מינימום ניתן לנו לשער כי כל דולר שנכנס לכיסם יוצא מעט אחר כך בקופה הרושמת של הסניף בו הם עובדים. במובן זה, וולמארט היא "חנות חברה" פר אקסלנס, אלא שמובן שתאגיד בסדר גודל כזה אינו יכול להסתפק רק בכספם של העובדים, ובהתאמה, וולמארט הפכה ערים רבות בארה"ב לשבויות מחוסר ברירה – לאחר שפתחה סניף בעיר חדשה היתה וולמארט פוצחת בשיווק אגרסיבי תוך הורדת מחירים שהיתה מחסלת הלכה למעשה כל מתחרה ברדיוס של 100 ק"מ בקו אווירי. הנה סרטון קצר המתאר את תהליך התפשטותה של החברה בארה"ב.

 

וכעת לא נותר לי אלא להתמודד עם טענה החוזרת ונשנית מצידה הימני של המפה הכלכלית – ההפרדה המאולצת שאני ודומי כביכול עושים בין צרכנים לעובדים. אחרי הכל, כך טוען למשל אורי כץ, המחירים הזולים משרתים את כלל האוכלוסיה, ולפיכך כאשר המחירים יורדים הצרכנים נהנים. מאחר ומספרם של צרכני וולמארט גבוה אלפי מונים מזה של עובדיה האומללים, הרי שבסך הכל מדובר בחברה חיובית התורמת לשיפור איכות החיים של כלל הציבור, ובעיקר של המעמדות הסוציו-אקונומים הנמוכים. במילים אחרות, כדי להכין חביתה צריך לשבור כמה ביצים. מה שאורי כץ ודומיו שוכחים לשקלל אל תוך המחיר הנמוך הוא את התהליך שהוביל אליו: על מנת לספק את המחיר הזול ביותר מפעילה וולמארט לחץ כבד על ספקיה המרכזיים שיורידו אף הם מחירים, אלה בתגובה צריכים להפחית את העלויות שלהם ובהתאמה מפחיתים שכר, עוברים לעבוד עם פרודוקטים נחותים, עוברים לעבוד במדינות עולם שלישי וכך הלאה. כלומר, לא רק עובדיה של וולמארט משלמים עבור תג המחיר, אלא גם מעגל שני ושלישי של חברות ועסקים, אשר יחדיו כבר יכולים להביא לאימפקט אמיתי על שוק מקומי, או במילים אחרות – לייצר עוד ועוד קונים פוטנצילים ומחוסרי ברירה אמיתית של וולמארט ותאגידים "זולים" אחרים. לפיכך, ובכל האמור ברשתות ותאגידים (בוודאי בגודל של וולמארט אולם לא רק), אין באמת הפרדה בין צרכנים לעובדים – בעבור המחיר הזול שהרשת מציגה כולנו בסופו של דבר משלמים.

__________

באותו נושא

רק לא רשת

_________

1 תגובה

  • להגיב מאי 4, 2015

    מאיה

    מבריק, לא הכרתי את המושג "חנות חברה", והשיר מדבק.
    אגב אם רמי לוי יצליח לרכוש את מגה הוא יהפוך לחנות החברה הגדולה בישראל…

      

השאירו תגובה