אבודים בשוק החופשי

ביום רביעי האחרון התפרסמה במוסף "כלכליסט" כתבתה של קרן צוריאל הררי "בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום", שסקרה את מצבו העגום של הדור הצעיר הנפלט מלימודיו האקדמאים היישר אל חיקו הצנום של שוק עבודה העכשווי, אשר מצדו אינו עומד בדרישות ומתקשה לספק בעבור צעירי העולם המערבי משרות מתאימות, הן מבחינת ההכשרה והן מבחינת הביטחון התעסוקתי והשכר עצמו. לאורכה של הכתבה שובצו מקרי מבחן בדמותם של צעירים שהתראיינו ותארו את הקשיים העומדים בפניהם, ביניהם ניתן למנות את חן ינוביץ (תואר ראשון בתקשורת ותואר שני במנהל עסקים), מיכל מנין (תואר ראשון במדעי המדינה ותואר שני בתקשורת פוליטית), הגר רבט (תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בספרות אנגלית), ועוד.

 

המשותף לכל המרואיינים ששובצו לכתבה, אם לשפוט לפי 99% מהתגובות – הם הלכו ללמוד תחומים לא פרקטיים, ובהתאמה, הפתרון שהוצע על ידי הגולש הממוצע היה בפשטות: "תלמדו מקצוע ותפסיקו לבכות". פתרון דומה הוצע על ידי נחמיה שטרסלר לפני קצת יותר משנה, וגרר אחריו מספר טורי דעה (כולל אחד שלי) ואין זה המקום לשוב ולדוש בנחיצותם של מקצועות הרוח, האמנות והתרבות, לקיומה התקין של חברה אנושית. במקום זאת, מן הראוי להעמיד למבחן המציאות את הסברה כי לימוד מקצוע "פרקטי" אכן יכול להבטיח את התבססותם הכלכלית של הצעירים שייפלטו לשוק מהפקולטות להנדסה, מחשבים, מדעים מדוייקים, וכו', וייתכן ומקום טוב להתחיל בו תהיה הכותרת הזו, שפורסמה באותו עיתון ביום שני האחרון

 

 

פיטורים בחברות היי טק הם כמובן לא דבר חדש, ואין בכותרת זו להעיד על מצבה של "אומת הסטרט אפ", אם להשתמש בז'רגון החביב על ראש הממשלה ושר האוצר, אולם, בתת הכותרת ניתן למצוא צמד מילים שיכול להעיד על הבעיה המשמעותית הגדולה ביותר שניצבת כיום בפני בעלי המקצועות הפרקטיים, וזאת במסגרת השוק החופשי – "התחרות הסינית".

__________

בימינו אנו כמעט קשה להאמין שעד לפני כמה עשורים העסיקה תעשיית הטקסטיל בארץ ישראל רבבות עובדים, והתגאתה בחברות ומפעלים כגון "דורינא", "אלד", "אתא" ו-"דלתא", אשר פרנסו בכבוד עשרות אלפי משפחות. לא יהיה זה מופרך להניח שצעיר בשנות השישים ותחילת שנות השבעים, אשר ביקש לעצמו מקצוע מכובד ופרנסה בטוחה כיוון עצמו ללימודי הטקסטיל על שלל ענפיו. אבי למשל, שיזכה לחיים ארוכים, למד טקסטיל בבית ספר "אורט", ואף עבד מספר שנים בתחום לאחר שחרורו מהצבא, אולם לדבריו, המשכורות שהוצעו בתחום בשלהי שנות השבעים היו מבזות, ובהתאמה עבר הסבה מקצועית לתחום הביטוח.

המשכורות כמובן היו מבזות מסיבה – בסוף שנות השבעים ביטלה הממשלה את מכסי המגן שהבטיחו את קיומה של תעשיית הטקסטיל בארץ, והשוק הוצף בסחורה מהמזרח. בזה אחר זה נסגרו מפעלי הטקסטיל בארץ, ואלה ששרדו העבירו את פעילותם היצרנית למדינות זולות יותר – הודו, סין, מצרים וירדן. לא מעט מחברות הטקסטיל הפועלות כיום, כגון "פוקס", "כיתן"  ו-"קסטרו" תופרות את בגדיהם בשטחים הכבושים, המספקים אף הם כוח עבודה זול.

בעוד שתעשיית הטקסטיל הישראלית, כאמור, היא לא יותר מאשר זיכרון, הרי שתעשיית ההיי טק נחשבת עדיין לחוד החנית המקומית. אולם, גם אם נניח כרגע לעובדה כי רק כ- 8% מהאוכלוסייה מועסקים בצורה זו או אחרת במסגרת תעשייה זו, יש לתת את הדעת לתהליכים הגלובליים המתרחשים ברגעים אלה ממש גם בתחומים פרקטיים אלה, ואשר אותם ניתן לסכם בשלוש מילים בודדות – תחרות, תחרות, תחרות.

השוק החופשי שמחק את תעשיית הטקסטיל לא עוצר לרגע, ואלה מאיתנו שעדיין שבויים בתפיסה כי העולם השלישי מאוכלס כולו ביצרני נעליים, חולצות, כלי פלסטיק או טלויזיות זולות, צריכים להתעורר ולהריח את האפטר שייב של אלפי המתכנתים ההודים שמגיעים בכל בוקר למשרדים מסודרים שלא מזכירים בשום צורה את ה"סווטשופ" נגדו כבר למד העולם המערבי למחות – אלה הם העובדים החדשים של תעשיית היי טק העולמית, וגם בארץ אין כיום כמעט חברה גדולה שלא מעסיקה, לפחות חלקית, עובדי קבלן בתחומי המחשב והתכנות. באמדוקס מדובר בכל עובד שלישי, אולם חברות סטארט אפ קטנות יכולות כיום לבסס את מרבית פעילותן על כוח עבודה מהודו, סין, רוסיה, או כל מדינה אחרת המייצרת כוח עבודה זול.

_________

 

אני כמובן לא מנסה לטעון שתעשיית ההיי טק הישראלית עומדת לקרוס בכל רגע נתון, וסביר להניח שתמיד יוותר גרעין קשה של ניהול ופיתוח אשר יתבסס על מוחות מקומיים, אולם בסופו של דבר, השוק החופשי הוא זה אשר יאמר את דברו. בעבר זה היה טקסטיל, כיום זה תכנות, אולם אין שום מניעה שבעתיד יהיו אלה אדריכלים הודים, רואי חשבון הודים, מעצבים הודים וכו' אשר יספקו את השירות הנחוץ במחיר הנכון – אחרי הכול, ואם יש משהו שהמודרנה מצליחה להוכיח יותר מכול, הוא שלא משנה מה למדת, איפשהו בעולם יש מישהו שיעשה את אותו דבר, ויותר בזול.

_________

באותו יום בו התפרסמה הכתבה המדוברת במוסף כלכליסט, הופיע גם מוסף "ממון" של ידיעות, שהכיל מקבץ מרשים של כתבות אודות פעילותן של הרשתות. כך למשל נסקרה פעילותו של מנכ"ל סופר פארם, ליאור רייטבלט, שפורש לאחר 20 שנה, דווח על רכישת 50% מרשת רולדין על ידי איש העסקים המסתורי גולן עינת, ואיקאה אף היא הגיחה להשוואת מחירים קצרה.

מי שמכיר אותי ואת כתיבתי יודע כבר שעניין הרשתות בוער בעצמותי, ומי שלא מכיר מוזמן לקרוא את הטור רק לא רשת על מנת להבין מדוע, אולם, לעניינו, חשוב להבין את ההקשר – התחרות העולמית היא לא הסיבה היחידה שמציבה את הדור הצעיר בפני שוקת שבורה, גם הריכוזיות של המשק ועידן הרשתות הארציות והגלובליות תורם את חלקו. רשת לעולם תשתמש במעצב אחד, רואה חשבון אחד, סוכן ביטוח אחד , ספק כלי מטבח אחד, עו"ד אחד, וכך הלאה, ובתמורה היא תביא לקריסתם של מאות עסקים קטנים ותעסיק אלפי עובדים לא מיומנים בעלות שכר אפסית, וכך יוצא שעוד ועוד בעלי מקצוע נפלטים לשוק, ומנגד, אופציות התעסוקה הולכות ומצטמצמות הן מבית והן מחוץ.

חסידי השוק החופשי ימשיכו להגיד לכם שזהו הטוב שבעולמות האפשריים ושמצבם של העניים בימינו טוב אלפי מונים מזה של עניי ימי הביניים. הם ימשיכו לנפנף בשמות כגון גולן עינת וליאור רייטבלט על מנת להראות שעבודה קשה (גם אם לא ברורה במקרה של עינת) מניבה תוצאות, ויסרבו לפקוח את עיניהם על מנת לראות שהמציאות נכון להיום מאפשרת קיום לשכבה מצומצמת של מנהלים עשירים, קורטוב של סיפורי סינדרלה, ועולם ומלואו של אריסים אבודים.

אלה מאיתנו שטרם סוממו על ידי ערכים כלכליים ניאו ליברליים יכולים היום לדעת בוודאות – השוק החופשי מקדש את התחרות, ובתחרות הזאת 99% אחוזים מהאוכלוסייה עתידים להפסיד.

__________

.