האיש שעשה כפפה מחתול

לפני מספר ימים תייגה אותי חברת פייסבוק בתגובות לסטטוס שהיא שיתפה, שבמקור נכתב על ידי אורן מטר ונשא בגאווה את הכותרת cat to glove. הגם שאני אלרגי ומתעטש בכל פעם שאני חולף ליד פח אשפה, הסקרנות עשתה את שלה ומיד עם כניסתי לאלבום התמונות שצורף עלה חיוך רחב על פני. הנה הכותרת המקורית, תחייכו בעצמכם: "כבר יותר משנה שאני מתכנן להפוך חתול לכפפה, ועכשיו סוף סוף הפרוייקט הסתיים. אולי אתם תוהים: למה עשיתי את זה, ולמה מחתול…?" התשובה לשתי השאלות לא יכולה להיות אלא "כן!", ובהתאמה, להלן התשובות.

"לפני בערך חודשיים דיברתי עם ידידה וסיפרתי לה שאני מתכנן להתחיל לסרוג כפפה מפרוות חתול, והיא ענתה: “אבל אי אפשר, זה לא כמו צמר, זה לא מגיע כחוט ארוך" ואחרי שנייה היא מיד הבינהבטח גם כבשים לא מגדלות גלילים של חוטים, וגם כותנה לא גדלה ככה." מספר אורן על המוטיבציה שעמדה בבסיס הפרוייקט, "מבחינתי זה מטורף שלמרביתנו אין מושג איך מגיעים בדים לעולם, וזה לא תהליך נורא מורכב, כמו במקרה של מכשירי אלקטרוניקה למשל, זה תהליך שרוב משקי הבית במשך רוב ההיסטוריה עסקו בו על בסיס יום-יומי."

ובדיוק את הריחוק הזה, ואת הניכור הבסיסי שאנו חווים כלפי תהליכים טריוויאליים, ביקש אורן לשבור, וראשית בעבור עצמו. "באופן הכי פשוט הפריע לי שאני לא יודע איך דברים קורים – עיצבן אותי לא לדעת איך חוט עובד – אבל ככל שקראתי יותר על תעשיית הטקסטיל ודיברתי על זה עם אנשים, מצאתי עוד דברים רבים שמפריעים לי".

אבל רגע לפני שממשיכים, מן הראוי להביא את סקרנותכם לסיפוק, ולעמוד מאחורי הכותרת הסנסציונית של הפוסט. להלן התהליך המצולם שסוקר צעד אחר צעד את האופן שבו הפך אורן חתול לכפפה, וכבר עכשיו נרגיע את הקוראים – לחתול(ה) שלום.

שלב ראשון - גז - בניגוד לכבשים, כאן מדובר בתהליך יחסית פשוט ואפילו נעים לחתולים, מי שבכל זאת החתול שלו מתנגד, יכול לאסוף מהבגדים, מהספות ומהאוכל שהוא מכין, זה פשוט ייקח קצת יותר זמן

כדורי שיער כחומר גלם - אל תחכו שהחתולים שלכם ישתעלו אותם בעצמם

מתכוננים לרחיצה (לא להתבלבל עם הבלוג "טבעונים שמדכאים אותי")

תהליך ניקוי הפרווה

לאחר הייבוש מתחיל תהליך הניפוץ והסידור

אלה מקדרות (carder) ובעזרתן מנפצים (carding). זה תהליך חשוב לפני הטוויה. הרעיון בניפוץ הוא לקחת גוש פרווה לא מסודרת ולסדר את כל הסיבים לאותו הכיוון

התוצאה היא סיבים שפונים לאותו הכיוון ובערך באותו המרווח זה מזה.

פלך מסתבר הוא לא רק מקום שבו גרים הוביטים - (drop spindle) מהכלים העתיקים בעולם שמיועד לטוויה ושזירה.

לוקחים את נקניק הסיבים שניפצנו קודם ומעבירים לאט לאט דרך הוו בקצה הפלך.

מתחילים לטוות - טוויה (spinning) היא פשוט ליפוף הסיבים אחד סביב השני. החוט שנוצר בסופו של דבר הוא לא עצם אחד אלא מורכב מהרבה סיבים שלא רוצים להיפרד בגלל שהם מסובבים אחד סביב השני.

את הפלך מסובבים והוא יוצר מהנקניק חוט. אם קשה להבין מהתמונות, זה וידאו שמסביר את התהליך.

אני לא מאוד מיומן בניפוץ וטוויה, אז התוצאה היא חוט יחסית עבה, וגם לא אחיד בעובי, אבל עדיין חוט חזק.

בסיום הטוויה מתקבל צמר החתולים במצבו הבסיסי

שמים את גליל החוטים במים רותחים, זה יעודד את הסיבים לקבל את הצורה של הטוויה.

ומשאירים אותם להתייבש כשמשקולת מותחת אותם ומחזקת אותם.

ומגלגלים לכדור. כל התהליך עד לכאן לקח יותר מ20 שעות להערכתי, ויצר פחות מ20 מטר חוט.

מתחילים לסרוג - כל התהליכים שעשיתי עד עכשיו דומים לאיך שהתהליכים נעשים בתעשייה - פשוט שיש מכונות שעושות אותם מהר וטוב יותר. סריגה ביד לעומת זאת שונה מסריגה במכונה. ביד עושים סריגת ערב (weft knitting), שהיא יותר חלשה. מכונות יכולות לעשות סריגת שתי (warp knitting). תופתעו אולי שכל חולצות הטי-שירט שלכם, גופיות וכו', הם כולם סריגים (שנעשו על מכונת סריגה מסוג טריקו). בד"כ כל בד שנמתח הוא סריג.

סריגה לוקחת הרבה זמן, אבל לא חשוב כמה זמן זה לוקח כל עוד יש חברה טובה (בתמונה: אני וצעיף פוטנציאלי שיתאים לכפפה)

כפפה ללא אצבעות, 100% פרוות חתול. פריט הלבוש שנוצר בצורה הירוקה ביותר בארון שלי, ובלי שום ניצול עובדים. מעניין גם שכל שאר הבגדים שלנו או שנייטרלים כלפי בעלי חיים - כותנה - או שהם פוגעים בהם כמו עור וצמר. הכפפה הזו נוצרה מתוך הנאה רבה לחתולים שלקחו חלק בהכנתה, שמאוד נהנים מהגירוד בגב.

 

_________

 

מאחורי התהליך המדהים שהרגע נסקר, עמדו כאמור עוד כמה תובנות שעלו בעת המחקר שעשה אורן על תעשיית הטקסטיל, ואני שמח להביא אותם כעת בלשונו שלו:

"אין לי נתון מדויק אבל אני מנחש שלפחות 90% מהמוצרים שהאדם הממוצע צרך עד לפני 300 שנה הגיעו ממרחק של כמה קילומטרים ממקום מגוריו. סביר להניח שהאדם הממוצע הכיר כמעט את כל מי שאחראי על ייצור הבגדים, האוכל, הרהיטים ושאר הכלים והחפצים שבהם הוא משתמש. כיום אנחנו חיים בנתק כמעט מוחלט מתהליך הייצור וההפקה, ואיננו יודעים עליו דבר.

כולנו למדנו על תקופת העבדות בארה"ב ואנו יודעים שעבדים רבים הועסקו בקטיף כותנה. אולם כמה מאיתנו מודעים לעובדה שגם היום, באוזבקיסטן (מיצרניות הכותנה הגדולות בעולם, וסיכוי גדול שכותנה בבגדים שאתם לובשים הגיעו ממנה) הממשלה מכריחה מיליוני אזרחים, בהם ילדים לעבוד בקטיף כותנה, בתנאים קשים וללא תשלום? אני מנחש שאף לא אחד.

ידעתם שכותנה היא הגידול החקלאי שדורש הכי הרבה קוטלי חרקים בעולם? למעשה 25% מקוטלי החרקים בעולם הולכים לתעשיית הכותנה. זה אומר שבערך 5000 עובדים בחקלאות מתים מהרעלה של קוטלי חרקים בשנה, וקרוב למיליון חולים בהרעלה חמורה (ומיליונים רבים בהרעלה פחות חמורה).

אני לא אומר שצריך להפסיק לייצר כותנה, או שאנחנו צריכים לחזור לייצר את הבגדים שלנו בעצמנו. זו לא נראית לי אופציה הגיונית. הבעיה לדעתי היא לא בנתונים האלו, אלא בשיח החסר עליהם. אף אחד לא יגיד שלא אכפת לנו מתנאי העבדות הקשים שבהם מייצרים את הבגדים שלנו, ועדיין –  בכל פעם שמישהו מעלה את הנושא, הנטייה של החברה היא לפטור אותו כ"יפה נפש" ולא להיכנס לדיון אמיתי או להקשיב לנתונים על הרס הסביבה או הפרה של זכויות אדם.

בנגלדש היא מיצרניות הבגדים הגדולות בעולם (שם בעיקר נעשית התפירה). מצאתי כמה הערכות לתשלום שמקבלות התופרות, האופטימית ביותר היא60$  לחודש, מה שאומר שעלות התפירה של ג'ינס היא בערך 30 סנט. ואז וולמרט מכריזים שזה פשוט לא כלכלי לשלם יותר על הבגדים. גם ממשלות מתערבות לטובת שימור העבדות הסמויה הזו, ובין השאר ולמרבה הפלא גם הממשלות שבהן התעשייה עצמה מתקיימת – למשל, ממשלת בנגלדש מבקשת מהאיחוד האירופי לא לנסות לכפות כללי בטיחות בבנגלדש כי התוצאה תהיה ייקור משמעותי של הבגדים, איבוד התחרותיות של בנגלדש ואיבוד מיליוני משרות.

התוצאה היא שמחלות, שריפות וקריסת מפעלים בבנגלדש הם די נפוצים. הנה חישוב של כמה עולה לייצר בגדים, וכמה הוא היה עולה אם היו מיצרים אותו בתנאים הוגנים, או בתנאים שאיגוד התופרים בבנגלדש מבקש. למי שמחפש לקנות מוצרים יותר הוגנים ומוכן להשקיע בזה גם מעט יותר כסף, כדאי שידע שיש ממי לקנות.

כמו שהזכרנו, גם בימנו אפשר לצפות בעבדות בקטיף כותנה באוזבקיסטאן ,על אף שכנראה הפסיקו עם עבדות ילדים. הקטע ההזוי הוא שהממשלה מכריחה כל אזרח לקטוף כמות מסוימת של כותנה.כל התעשייה נשלטת על ידי הממשלה. עובדי ציבור כמו רופאים ומורים חייבים לעבוד בקטיף. גם בהקשר של תנאי העבודה אפשר לראות שלעבוד בקטיף כותנה, על אחת וכמה באוזבקיסטאן זה לא פיקניק.

הבעיה היא שהריחוק מהתעשייה מייצר חסך גדול מאוד בשיח הזה. אנשים לא יודעים מה קורה, למה, איך, ובמובן גדול יש תחושה ש"זו לא אחריות שלי", או שאי אפשר לשנות. הצלחנו ליצור חברה שבה כל המוצרים שלנו מטיילים פעמיים מסביב לעולם לפני שהם מגיעים אלינו, אבל לא הצלחנו לייצר את היכולת לנהל שיח על מה שקורה רחוק מאיתנו, ועל הפתרונות האפשריים –  למשל, שימוש בצמח הקנאביס לטוויה (מקאנאביס ייצרו כ80% מהטקסטיל עד המאה ה-19) – האינטרנט עצמו הוא חלק משמעותי בפתרון בעיית השיח שניצבת בפנינו, ולכן אני מעלה את המדריך הזה, ומסיבה זו ממש גם הגיע לחתול, מהסמלים הבולטים של הרשת, להפוך לכפפה."

________

אז זהו, תודה גדולה  לאורן מטר, האיש שהפך חתול לכפפה, על תיעוד התהליך והתחקיר המעמיק שהתלווה אליו (לאלבום המלא בפייסבוק לחצו כאן), תודה לשירה על התיוג שהוביל אותי אליו, וכמובן, תודה לג'זה החתולה שבלעדיה כל זה לא היה קורה.

אם לא הייתי אלרגי ברמות קשות, כבר הייתי מזמין לעצמי גופיה.

ושנה טובה לכולם.

_________

 

1 תגובה

  • להגיב ספטמבר 13, 2013

    דודו.א.

    תודה רבה על המאמר עמית 🙂
    כיף לקרוא ולהתוודע.
    האתר של "בידיים" באמת נהדר.

    שבת שלומות 🙂

      

השאירו תגובה