הדיאטה הדיגיטלית שלי

השעון המעורר שלי מצלצל. אני תופס את המכשיר בשתי אצבעות, ובשלישית – בתנועה מיומנת שאני מתרגל כבר שנה – אני מכבה את הצלצול באלגנטיות. עין שמאל עוד עצומה, ימין חצי פתוחה, והאישון מתרחב כשהמוח שלי מתחיל לקלוט מה יש על המסך. שמונה הודעות וואטסאפ מהקבוצה של הבנים (שככל הנראה יצאו לשתות אחרי שאני נרדמתי) ועוד שלוש מזו שאני יוצא איתה. הודעות פייסבוק, ארבעה לייקים באינטסאגרם לתמונה שהעליתי אתמול ועוד שתי הודעות אימייל. ליד כל אלו יש את הסימן שלה– ToDo List שלי, שיזכיר לי מה המשימות שלי להיום.

עכשיו גם עין שמאל כבר פתוחה, אחרי הכול דרוש פה ריכוז ברמה גבוהה. אם אני עכשיו עונה לאחת השיחות הפתוחות בצ'אט או בוואטסאפ, זה יכול להוביל לדיאלוג ארוך גם של חצי שעה, אם אני נכנס לאינסטאגרם אני עלול ללכת לאיבוד בפיד, פייסבוק זה הכי מסוכן – הבור שעליסה נפלה אליו בארץ הפלאות היה פחות עמוק. לבדוק את האימיילים עלול להוביל לפתיחת הלפטופ, הכנסתו אל מתחת לסדינים ועבודה של עשרים דקות כשאני עוד בבוקסר במיטה. אמאל'ה! מה קרה לבוקר רגוע עם אספרסו ועיתון בגינה?

בוקר טוב עולם, יש נוטיפיקציות באגם


החיים האישיים, החיים החברתיים והקריירה – נראה שכולם עשו מסיבת
פיג'מות הלילה בסמארטפון שלעיתים נדמה שכבר הפך להיות ההמשך הטבעי של היד שלי. מעולם לא היה לי אובייקט שהשתמשתי בו כל כך הרבה. אין עוד יצור או חפץ בעולם שאני הולך לישון איתו, מתעורר איתו, הולך איתו לשירותים, נוסע איתו לחו"ל, שוכב איתו על הים, שותה איתו קפה, רוקד במועדון, מביא אותו להורים בערב הראשון…. אף בת זוג שהיתה לי לא קיבלה כל כך הרבה תשומת לב כמוהו ולאף אחת לא התגעגעתי כמו שאני מתגעגע אליו כשהוא לא בסביבה.

אבל האהבה הזאת לא מגיעה ללא מחיר. לא רק שהוא הורס לי את הבקרים הוא גם הורס לי את היכולת להתרכז במשימות שלוקחות יותר מחמש דקות, הוא עושה אותי אובססיבי, הוא גורם לי להתעסק עם עבודה בשתיים בלילה ולחשוב על החיים הפרטיים באמצע פגישה חשובה. הוא מפתח לי אגו שלא ידעתי שיש לי, כשהוא מקפיץ לי לייקים וגורר אותי לבדוק מי חשב שהסטטוס שלי מצחיק, גם באמצע שיחה עם החבר הכי טוב שלי. הוא נותן לי להרגיש מאד חברותי, אבל כשאני אשכרה יושב עם חברים אני עדיין מבלה יותר זמן איתו מאשר איתם.

המסקנה היא בלתי נמנעת. הגיע הזמן להפסיק עם זה. אני לא מוכן לוותר על כל הדברים המדהימים שהסמארטפון מספק לי – ידע, התמצאות, עדכונים שוטפים, פרודוקטיביות ויעילות –  אבל אני חייב להבין איך אני עושה את זה בלי כל ההשפעות השליליות שלו – אני חייב להתחיל בדיאטה הדיגיטאלית שלי.

_________

 

הצעד הראשון לפתרון בעיה, כך נהוג לומר בפגישות של מכורים אנונימיים, היא להכיר בעובדה שיש בעיה. בהתאמה, התחלתי לדבר עם כל מי שאני מכיר על ההתמכרות שלי לסמארטפון, בעיקר בבית הקפה הקבוע שלי במתחם נוגה, "קזינו סאן רמו". זה לא רק האספרסו המעולה, ובחירת המוזיקה המושלמת, שם פשוט מצאתי את המוזה שלי. האנשים מהם מורכב ה"קזינו" הם מוכשרים, יצירתיים, מעניינים ומלאי חיות. כל יום שיתפתי אותם במחשבות על הדיאטה הדיגיטלית, מחליף רעיונות. בלי בושה, עוצר אותם כשהם עם המגש על היד, בדרך ללקוח אחר, מבקש את העצה שלהם, שומע איפה אצלם הסמארטפון מתערב בחיים. הרגשתי שאני צריך את זה, לצאת מהקופסא של הסטארטאפיסט, ולהיכנס לראש של הרחוב היצירתי.

כשהבנתי שהבעיה היא תופעה מוכרת בקרב חברי (לקח להם קצת זמן להודות כי הם היו עסוקים בסמארטפון) החלטתי שבמסגרת פרויקט הדיאטה הדיגיטלית האישית, אני אצור קמפיין שידבר על הנושא הזה, יעורר מודעות ובתקווה ישנה התנהגות. לצורך כך היה דרוש מסר פשוט, שיעביר את העובדה שהסמארטפון הוא מכשיר מדהים, אבל שהוא גם מפריע לנו, שהוא מגניב, אבל יותר מגניב להקשיב לחבר שמדבר אלינו, שהסמארטפון לא הולך להיעלם בקרוב, אבל מותר לנו להיעלם לו מדי פעם, שאנחנו לא קוראים למהפכה, אלא לאבולוציה, לשינוי שמראה שאנחנו מצליחים להשיג את הטכנולוגיה שעקפה אותנו. המוח התפוצץ מרעיונות לא מספיק בהירים.

אחרי כמה ימים של מחשבה מאומצת (בה לקחו חלק לא מעט אנשים) התעוררתי בוקר אחד וידעתי בדיוק מה צריך להיות שם. נכנסתי לקזינו, וצעקתי לג'וזף – "יש לנו את זה!". הוא מיד הבין את הקונטקסט, אחרי הכול חפרתי לו בעניין הזה כמה ימים רצופים. ג'וזף, הברמן, ביים את ההעמדה. צילמתי המון תמונות, והתיישבתי על המחשב. דראל – אחראי משמרת, אבל גם דיג'יי, ומעצב מוכשר בעצמו, התיישב איתי לשולחן רבע שעה ולימד אותי פוטושופ. אחרי כמה שעות, כמה דראפטים, הרבה אספרסו וסודה והתייעצויות גם עם דניאל – האחראית הראשית שיהיה לי נוח ונעים ב"משרד" שלי –  הפריים הראשון היה מוכן.

הפריים הראשון של הקמפיין

 

________

מאז שהעלנו את התמונה הראשונה זרמו הרבה פיקסלים באתר UNDIGITIZE.ME ובעמוד הפייסבוק של הקמפיין. למען האמת, גם אנחנו הופתענו משיתוף הפעולה המיידי לו זכינו מצד כל מי ששמע על הפרוייקט, והחשיפה התקשורתית לא אחרה לבוא והעניקה דחיפה גדולה במחלקת המוטיבציה הכללית.

הרעיון מאחורי קמפיין FHONE FACED DOWN  הוא פשוט – אנחנו לא צריכים להשאיר את הניידים החכמים בבית, או להיצמד לעד למכשירי נוקיה ישנים וטיפשים (אם כי אנחנו מכבדים את מי שבוחר לעשות זאת), כל שאנחנו צריכים זה להבין ולהפנים מתי הסמארטפון עוזר לנו ומתי הוא מפריע להנאה מהכאן ועכשיו.

אקט הפיכת הטלפון הוא בראש וראשונה פעולה שמבטיחה לנו שני דברים: שכאשר ידברו איתנו יהיה לנו לא נעים להפוך אותו כל רגע כדי לבדוק מה חדש בעולם, ושנית, וכתוצאה ישירה מכך, העיניים שלנו ישארו ממוקדות בסיטואציה בה אנו מצויים, תהא זו שיחה עם חבר, צפייה בסרט או קריאה של ספר. אבל יותר מכך, זה גם אקט סימבולי שמצהיר על על השבת השליטה בזרם המידע לידינו, ולקיחת אחריות על הפרעת הקשב הקולקטיבית שפיתחנו.

________

 

מכניסים את 'האיכות' לזמן איכות עם הילדים

תכלס, אין דבר יותר מעצבן מלהחזיק פול האוס של קינגים ואסים ולראות שכול האחרים שקועים בנייד

לא מעט שחקנים, סופרים, מוזיקאים ואמנים מתחומים שונים נרתמו לקחת חלק בקמפיין

וגם קצת הומור אף פעם לא מזיק

 

_______

הקמפיין לא היה קורם עור וגידים ללא עזרתם של הרבה חברים ואנשים טובים, ביניהם אני חייב לציין את רן סגל שהעלה את השם "הדיאטה הדיגיטלית", את יוני שטיינמץ שהגה את השם לאתר, את שי נצר שמריץ איתי את הקמפיין בשותפות מלאה מיומו הראשון, וכמובן, את כל עובדי ובאי 'קזינו סאן רמון' שסיפקו תמיכה טכנית, נפשית ונוזלית לאורך כל שלבי הפרוייקט.

מניסיון, אין כמו לשתף את כל העולם ואחותו ברעיונות שלכם, גם בשביל ההשראה וגם בשביל העזרה. מבחינתי זה פשוט לא היה יכול לעבוד אחרת.

_________

באותו נושא
איך לקנות סמארטפון ולהישאר בחיים
, או, היכונו לביאת הדאמבפון
מרק צוקרברג, שריל סנדברג, והדיאטה הדיגיטלית הבאה שלכם

_________

1 תגובה

  • להגיב מרץ 1, 2016

    אורי

    אז אני בחרתי במעט חברים לכן הפלאפון שלי כמעט לא מטריד אותי

      

השאירו תגובה