רק לא רשת

אתמול בערב פורסם בכלי התקשורת כי בית המשפט העליון קיבל את ערעורם של בעלי המכולות בתל אביב והורה לעירייה לפעול ביתר שאת לאכיפת החוק האוסר להפעיל עסקים בשבת. פסק הדין, שהגיע לאחר שנים ארוכות של מאבק, יצר באופן מיידי פולמוס יצרי ברשת, בין אלה הרואים בהשבתת הפעילות העסקית בשבת כפייה דתית, לבין אלה הדואגים לרווחת העובדים והעסקים הקטנים. אלה האחרונים, תחת אצטלת השוק החופשי, נרמסים במשך שנים ארוכות על ידי רשתות AM:PM וטיב טעם, אשר עושות ככל העולה על רוחן, ובשל גודלן וכוחן מצליחות לעבור על החוק שוב ושוב ועדיין לצאת מהצד המורווח של העניין – בעוד שבעל מכולת קטנה עלול לקרוס כלכלית בשל קנסות על עבודה בשבת, הרשתות הגדולות מצליחות להגיע להסדרים שונים ומשונים, וכיאה למדינתנו, משלמות פחות.


לפני כשנה וחצי הזדמן לי להשתתף בישיבה של פעילים למען מאבק המכולות (עליו גם כתבתי כאן בעבר) ובאותה פגישה הכרתי את עו"ד דוד שוב, אשר ניהל את המאבק מצדו המשפטי, ושלו אני שמח לקרוא כיום ידיד. באותה פגישה טענתי כי הובלת מהלך שיגרום לסגירתן של הרשתות בשבת לא רק שלא יועיל לבעלי המכולות, אלא אף עלול להזיק ולגרום לאנטגוניזם כלפיהן אשר ירחיק מהן גם את מעט הלקוחות שנותרו. לתחושתי, אז וגם היום, ישנן די והותר סיבות טובות וראויות שאמורות להניע כל אדם באשר הוא להימנע ככל האפשר מרכישה ברשתות, תהינה אלה רשתות מזון, ריהוט, ביגוד, חשמל, או כל מוצר אחר שנמכר. אחרי הכל, מאבקם של בעלי המכולות הוא רק סמפטום לתופעה רחבה שהלכה והשתלטה על כל חלקה טובה בכלכלה.

הפוסט הנוכחי הנו סיכום מסודר של כל הטענות שהעלתי בעבר כנגד הקניה ברשתות באשר הן. מדובר באחד הנושאים החשובים והמרכזיים שכן הוא נוגע בחיינו במובנם הבסיסי והיומיומי ביותר, ולהחלטות שאנו עושים ישנן השלכות כבדות משקל על המערכת הכלכלית בה אנו חיים ופועלים. למחות ולהפגין נגד יוקר המחייה זה טוב ויפה ומומלץ, אבל בסופו של דבר, הכסף שיוצא לנו מהארנק הוא זה שמזין את המכונה, ובהתאמה, יש לנו את הכוח לשנות את מאזן האימה.

מוכנים? הנה זה בא…

_______

אנו חיים בימים טרופים מבחינה כלכלית. אם בשנת 2008 מספר לא מבוטל של אמריקאים לא הצליחו לעמוד בהחזרי המשכנתא שלהם, הרי שכיום מספר לא מבוטל של מדינות אינן מצליחות לעמוד בהחזרי החובות שלהן. ישראל, שכביכול צלחה את המשברים בשלום, נקרעת אף היא מבית. כיום ברור לנו יותר מתמיד כי מאחורי הריכוזיות במשק ויוקר המחיה, עומדים תאגידי ענק וטייקונים ממונפים, אשר במשך שנים ארוכות משכו משכורות עתק ודיווידנדים מנופחים, וכעת מבקשים לעשות לציבור המשקיעים פן וגוונים, או להתחמק מתשלום חובם בחסות ראשי התיבות בע"מ.

השיטה עצמה, כדרכן של שיטות, מבקשת לתקן את המצב באמצעות עוד מאותו דבר. עוד גזירות על הציבור הרחב, עוד מחיקת חובות ועוד חוקים מעודדי השקעות לבעלי ההון. החדשות הטובות הן שאנחנו ערים, והלחץ הציבורי, כפי שניתן להיווכח ממקרה נוחי ובנק לאומי, עושה את שלו. החדשות הרעות, הן שאנחנו אלה שרוממנו מעם את נסיכי האג"חים ומלכי המוסדיים, ואחת הדרכים בהן עשינו זאת, היא באמצעות הקנייה ברשתות. שופרסל, מגה, שיווק השקמה, סטימצקי, צומת ספרים, איקאה, אייס קנה ובנה, ארומה, קפה קפה, ארקפה, קסטרו, פוקס, מקדונלדס', דומינוס' ועוד רבות אחרות – ייתכן וזו אינה הדרך הראשית, אולם בניגוד לניהול תיקי השקעות, קרנות פנסיה וקופות גמל, היא זו הנקרית בדרכנו באופן יומיומי.

התפתינו, באין מילה טובה יותר, להבטחות שווא ולמבצעי בזק. מכרנו את הרחוב, את השכן ואת עתידנו כקהילה, בתמורה למבצע של שניים במחיר אחד. את חנות הצעצועים הקטנה החלפנו בתמורה לזוהר הנוצץ והיקר של טויז' אר אס, את חנות הספרים שמעבר לפינה, שם המוכרת הכירה אותנו ואת טעמנו האישי, זנחנו בעבור קניית ספרים לפי משקל. את חיים מהטמבוריה, אותו אחד שהיה עושה עבודות קטנות כמעט בכל דירה בשכונה, שלחנו להיות דודו בהום סנטר, לעבוד בשכר מינימום, ולהשלים הכנסה בשעות הערב.

שני ספרים מתנה בקניית ספר מתוך מבחר, הערב בסטימצקי (מצמד הדואופול סטימצקי & צומת ספרים)


הרשתות, מצידן, עשו מה שרשתות מיטיבות לעשות יותר מכל – הן התפשטו כסרטן ברחבי המדינה, ממיתות רחוב אחר רחוב, שכונה אחר שכונה, בעודן מקימות מרכזי ענק בפאתי ערים ותורמות לעושרם של מעטים, אותם 'בעלי שליטה' שאנו מכירים מהתמונות בעיתונות הכלכלית. אלה האחרונים מצידם נוהגים להתפאר בהיותם "יוצרי מקומות עבודה", בעוד שבפועל הם מחרבי מקומות עבודה. רשת
AM:PM אחראית לסגירתם של עשרות מכולות שפרנסו משפחות שלמות, ובתמורה היא יצרה מאות משרות בשכר מינימום, שאינו מאפשר חיים בכבוד. איקאה הביאה לקריסתם הכלכלית של כארבע מאות נגרים, בעלים ואבות לילדים, ובתמורה מכרה לנו נקניקיה בחמישה שקלים. בין סטימצקי לצומת ספרים לא נותר כל סיכוי לאדון או גברת, חובבי המילה הכתובה, שבעבר יכלו להתפרנס ממכירת ספרים אהובים. רשת ארצית אף פעם לא מייצרת מקומות עבודה. במקום זאת היא גודעת מקצועות מן השורש ובמקומם מציבה עובדי פס ייצור חסרי כל הכשרה –  חלקם עצמאיים וגאים בעבר, וכעת, נתינים חדשים במעמדות השוקעים.

ויהיו שיעלו את הטיעון המוכר – בעלי המכולות, הטמבוריות, חנויות הספרים הקטנות, הנגרים, מעצבי הבגדים – כולם גנבים, וטוב שנסגרו. אולם, אלה מאיתנו שעדיין מקפידים לרכוש במכולות ובשווקים, בחנויות הספרים הפרטיות, בטמבוריות השכונתיות ובנגריות הקטנות, יכולים להעיד בלב שקט – הבל הבלים.

הרשתות קנו את ליבנו בסלי קניות מוזלים וגרמו לנו להפנות עורף לכל מה שאנחנו מכירים. אחד אחרי השני נדחקו בעלי העסקים הקטנים מהשוק, ועתה משהתבטלה כל תחרות אמיתית, הן אלה שמעלות ומתאמות ביניהן מחירים. קשה להאשים אותן, כאשר יש רק שני שחקנים גדולים על המגרש, וכאשר הקהל נחלק פחות או יותר בהערצה עיוורת ביניהם, הם יכולים לשכב בצל, לספור מזומנים ולחטט בנחת עם קיסם בשיניהם. את התחרות כביכול הם מותירים למסעות הפרסום היקרים, ותהיו בטוחים שהעלויות שלהם כבר מגולמות בחשבונות אותם אנו משלמים.

בין אם עיריית תל אביב תאכוף את החוק ובין אם לא, יש לנו מספיק סיבות טובות להפסיק לקנות ברשתות ולא רק בשבתות


אבל נניח, רק לצורך הדיון, שארבע מאות הנגרים אכן היו מייצרים ספריית כוורת, כזו הנמכרת באיקאה, בעלות נוספת של 500 או 1,000 ₪ –  הנה לכם פער ראוי לשמו, שלטובתו יש גם יש להעדיף את הרכישה הזולה יותר. אך האומנם? אותם 400 נגרים שכרו 400 חללי עבודה, שילמו מיסים, העסיקו עוזרים, נהגי הובלות, חשמלאים, סוכני ביטוח, רואי חשבון, עורכי דין. הם אכלו במסעדות פועלים קטנות באזור התעשייה בו עבדו ולמעשה קיימו רשת כלכלית בזעיר אנפין שהיתה תלויה בהן כול כולה, וכעת היא קרסה. אז נכון, חסכנו 500 או 1,000 ₪ על כוננית ספרים באיקאה, ואצל רמי לוי עוד 75 אגורות על קופסת שימורים, אבל המחיר ששילמנו בסופו של דבר היה גבוה מנשוא – הרס הכלכלה המקומית, שנמסרה על מגש כסף לאופורטוניסטים נמרצים, לתאבי הבצע ושאר בוזזים – וכל זאת בחסות השיטה שעדיין מאמינה בתיאורית החלחול הישנה – אם נדרבן יזמים ובעלי הון, הכסף יזלוג אט אט מטה אל השכבות החלשות. אבל כסף לא באמת מחלחל כמו מים, ולראיה, מעולם לא התגלה מאגר תת קרקעי של שטרות של מאתים. הכסף תמיד נתקע למעלה, בשכבה הראשונה והגסה.

לרעות חולות אלה ניתן להוסיף בקצרה עוד מספר טעמים. רשת, גדולה ככל שתהיה, כופה מטבעה צמצום ואחידות, בעוד שעסקים קטנים מעניקים רבגוניות המשקפת את טעמם השונה של הבעלים. יהיו אלה ספרים, בגדים, מוצרי חשמל או כריכים, ברשת בדרך כלל תימצא אותה סחורה בכל הסניפים. בעולם, למשל, קיימים מעל למאתיים זנים שונים של תפוחים, בשופרסל ובמגה נמצא לכל היותר שלושה, וההרפתקנים הקולינריים מוזמנים לנדוד לשוק האיכרים.

170 סניפים רק בישראל, מה שמבטיח שבין גדרה לחדרה תוכלו למצוא את אותן פריטים פחות או יותר בכל ארונות הבגדים


הפיכתו של עסק קטן לרשת בדרך כלל תלווה גם בפגיעה באיכות המוצר והשירות. אחרי הכול, בעל הבית אינו יכול להיות בכל המקומות ולהשגיח שעובדיו השכירים, אלה המרוויחים שכר מינימום, אכן מעניקים את אותו חיוך, טורחים לזכור לקוחות שחוזרים, או סתם מורחים שכבה נדיבה מספיק של גבינה בולגרית.

לסיכום, רכישה ברשת תורמת לעושרם של מעטים, ליצירה של מעמדות נמוכים, לפגיעה בתחרותיות, לצמצום מגוון וטעמים, לפגיעה באיכות השירות והמוצר ולפגיעה במרקם הרחוב והשכונה. לאור האמור, מן הראוי שכל אחד ואחת מאיתנו יראו את הבחירה בכוס הקפה הבאה, הסנדוויץ', הספר, הארונית לצד המיטה, החולצה או תנור האפייה כבחירה שאינה רק כלכלית וצרכנית, כי אם גם מוסרית. כאשר נחזור לקנות מעסקים קטנים נוכל לחזור ולהאמין בצמיחה כלכלית, רק הפעם צמיחה אמיתית, כזו הנובעת מלמטה, ומחלחלת כלפי מעלה.

__________

באותו נושא – כלכלה אנושית – כל הטורים

יש רשתות טובות, או, למה מגה חייבת לקרוס

להציל את טוראי קובלנץ

__________

תגובות6

  • להגיב יוני 26, 2013

    דבי לרר

    אהלן עמית, קוראת אותך תמיד בשמחה, הפעם היה מוצלח במיוחד! תודה! רואה על עצמי שמה שנדרש מאיתנו במהלך הבחירה איפה לקנות, זה גם היכולת הרגשית לוותר על הפיתוי לטווח הקצר של 1+2 ושאר מבצעי רשתות, היכולת לדחות סיפוקים קצרי מועד כאילו זולים יותר, למען התמונה הרחבה של כלכלה אנושית.

      

  • להגיב יוני 27, 2013

    לירון

    יפה. מעניין כמו תמיד. תודה 🙂

      

  • להגיב יולי 14, 2013

    Maria de Buenos Aires

    הרעיון נכון. תמיד חשבתי ככה ובמידת האפשר השתדלתי ועדיין משתדלת לקנות בחנויות קטנות.
    לצערי הבעיה היא עמוקה מאוד והפתרון מורכב יותר, אני גם שכירה, ולא תמיד אני יכולה להרשות לעצמי להגדיל את ההוצאה על פריט אחד במאות שקלים.
    כפי שהמצב הנוכחי התפתח בחסות גורמים כלכליים בכירים, הלחץ שלנו, איכשהו, חייב להיות מופנה אליהם. זה, אגב, אחד מהפספוסים הרבים של המחאה החברתית. דרישות עמומות על צדק חברתי ואיכות חיים ללא התמקדות בגורמים הרבים להידרדרות של שכבת הביניים.

      

  • להגיב אוגוסט 6, 2013

    אורן

    מסכים עם כל מילה . גם כצרכן המעדיף שכספו ילך לאנשים רבים ככל היותר בקהילתו הקרובה ולא לטייקון בעל רשת וגם כבעל עסק קטן המעסיק 4 עובדים ומייצג מאות אלפי בעלי עסקים קטנים ובני משפחותיהם . אנו ללא ייצוג ללא פנסיה מסודרת ועומדים בחזית המאבק מול רשתות הענק בבעלות הטייקונים.

      

  • להגיב ינואר 4, 2014

    עמית גל

    מדוייק כתמיד. שאפו לא רק על הדברים, אלא גם על הסבלנות לומר אותם שוב ושוב

      

  • להגיב מרץ 1, 2016

    אלדד

    אפשר להסתכל על זה אחרת.
    זה חוסך עבודה. הנגרים שלא עובדים במלאכת כפיים עובדים בעבודה יותר קלה.
    הנגרים גם צורכים יותר אוכל כי עבודה פיזית מאמצת יותר.

    אפשר לעשות עבודה קלה פיזית ובתור תחביב להיות נגר.

    לגבי פתיחה בשבת יש לי פתרון יצירתי:
    בשבת במכולת המחירים גבוהים יותר באחוז מסוים.
    מעסיקים סטודנט שרוצה להשלים כסף בשבת.
    ככה בעלי מכולות גם יוכלו לפתוח בשבת.

      

השאירו תגובה