לעבור דירה ולהישאר בחיים, או, בדרך למינימליזם – חלק שני

כפי שכתבתי בחלקו הראשון של הפוסט, את מעבר הדירה החלטתי לנצל על מנת להיפטר מחלק גדול של רכושי עלי אדמות, וזאת על מנת להתקרב יותר לזרם המינימליסטי שלאורו אני מעוניין לחיות, ובהתאמה, מכרתי או מסרתי לא מעט מחפציי בשנה שטרם המעבר. יחד עם זאת, שאלות כבדות משקל נותרו פתוחות, כגון, מה מינימליסטים עושים עם הפרטים הקטנים של החיים. אחרי הכל, למכור צמד בובות ענקיות של האחים בלוז זה נחמד, אבל מה בנוגע לבגדים, כלי מטבח, ספרים, או חלילה, אוספים משווקי פשפשים? אז את הפוסט הנוכחי אפשר לחלק לשלושה חלקים, פחות או יותר – צמצום, שימוש מחדש, ועוד צמצום, אבל בקטע אחר.

צמצום

בכל מה שנוגע לבגדים, כלי מטבח, ואפילו רהיטים, הפעלתי את חוק השלושה חודשים (ניתן למתוח עד לשנה במקרה של בגדים עונתיים) – כל בגד או חפץ שלא השתמשתי בו בפרק זמן של שלושה חודשים יכול להמשיך לדרכו, ולפני שאתם קופצים, מדובר כמובן בחפצים שמישים, לא בתמונות בעלות ערך סנטימנטלי שתלויות על הקיר.

כאשר פתחתי את ארון הבגדים שלי לא התפלאתי למצוא בו עשרות פריטים בהם אני כבר לעולם לא אשתמש, בעיקר בשל מצבם הפיזי – חולצות שכבר לא עולות עלי (הבד התכווץ, מה נראה לכם) מכנסיים קרועים, מעילים שנמאס לי מהם וכו'. מרביתם שרדו עד כה בארון רק בשל סיבות נוסטלגיות אלה ואחרות, כלומר, מה פתאום שאני אזרוק את החולצה שמאיה נתנה לי לישון איתה בפעם הראשונה שהייתי אצלה, הרי העובדה שמדובר בסמרטוט אכול עש רק תורמת ליופי שלו… והמכנסיים שמצאתי בחנות יד שנייה בגרמניה רגע לפני שאני וקוני עלינו על הרכבת לברלין, הם כמעט נכס תרבותי והעובדה שהם לא יעלו עלי גם אם אני אנסר לעצמי את האגן היא לא עקרונית.

כלומר, לא היתה עקרונית, עד לפני שבועיים. פריט אחר פריט הועברו כל הבגדים לספסל שליד הבית שלי או לחנות יד השנייה ששייכת לדנה, חברתי הטובה. נכון להיום מצאי הבגדים שלי כולל את הפריטים הבאים: חמישה זוגות מכנסיים, עשר חולצות טי, שלושה סוודרים, שני מעילים, שלושה זוגות נעליים, וחליפה אחת. כולם במצב טוב, בכולם אני משתמש באופן תדיר, וכן, אני עדיין אחד המתלבשים הראויים בעיר.

כלי המטבח עברו סלקציה דומה. כשעברתי לדירה הקודמת פצחתי בהשתוללות חסרת רסן ורכשתי מספיק סירים על מנת לבשל, במקביל, תפריט שלם של מסעדת פועלים, מספיק צלחות על מנת להאכיל כשלושים אנשים, וסטים של כוסות שניתן היה להתאים אותן לכמעט כל משקה אלכוהולי המוכר לאדם: כוסות יין (עדינות מידי), אפריטיף, וויסקי, קוניאק, בירות למיניהן…

אבל מספיק לשעמם אתכם בזוטות, בואו פשוט נאמר שכרגע המטבח שלי מכיל רק, ואך ורק את הכלים בהם, על סמך התבוננות רפלקסיבית בשנתיים האחרונות, ייצא לי בעתיד באמת להשתמש. כל השאר, כוסות, מכשירי חשמל, מסחטות,  ועוד כהנה וכהנה מכשירים, נמסרו לחברים.

שימוש מחדש

מעבר דירה הוא כמעט תמיד סיבה לחגיגת קניות ורכישות חדשות, וקיבלתי החלטה מודעת להתחמק מהמלכודת הזו, יחדיו עם ההבנה שכל רכישה או שינוי שכן ייעשו בסופו של דבר, אעשה באמצעות בעל מקצוע מקומי, תוך הימנעות ברורה מביקור ברשתות כאלה ואחרות, שלא להזכיר את השם המפורש שנמצא איפשהו בדרך לשוק הפשפשים הנהדר של חיפה.

את הספרייה הישנה שלי, שלא התאימה לנישה בדירה החדשה שקלתי למכור בתחילה, אולם לאחר מחשבה נסעתי לניסים מזרחי, הנגר בשוק הפשפשים שבנה לי אותה, ושכנעתי אותה לקחת אותה חזרה לסדנא שלו על מנת להתאים אותה למידות החדשות. ניסים, שבימים אלה עוסק בעיקר בייצור של שולחנות סלון מתריסים ישנים, לא נפל בהתחלה מהשרפרף, אבל לאחר שהתעקשתי ופרטתי על נימי מצפונו הוא הסכים לקחת אחריות על היצירה שלו, וכך יצא שהספרייה החומה והישנה, שכבר קרסה מעודף ספרים, עברה מהפך וכיום היא ספרייה לבנה בעלת שתי קומות נוספות על הגג.

את כורסת הסבתא הישנה שרכשתי לפני המון שנים בשוק הפשפשים אני מתכוון לקחת לרפדית, וכבר יש לנו תור לעוד שבועיים, אבל על כך בפוסט נפרד.

למעשה, מעבר הדירה כלל רק רכישה אחת, משמחת וחדשה – מערכת של רדיו פטפון מבית פיליפס, במצב מצוין, שנרכשה בחנות "ספרי הברון" של יגאל, ברחוב המכבי – את הרכישה אני יכול להצדיק בכך שמכרתי את המערכת הישנה, על הרמקולים הענקיים שלה שתפסו בערך חצי סלון, וגם בכך שתמיד רציתי להגיד למישהי את המשפט "רוצה לעלות אלי ולשמוע תקליטים", וגם לעמוד בו לשם שינוי.

מה שמחזיר אותנו לחלק האחרון, עוד קצת צמצום.

בחלק הראשון התוודיתי על חולשה לשווקי פשפשים, על שלל החפצים הנמכרים בהם, ובאמתחתי הצטברו אוספים כאלה ואחרים שמסודרים כלאחר כבוד בארון הרוקחים הגדול. בין השאר ניתן למצוא שם מגוון רחב של מצתי רונסון (חלקם היו שייכים לסבי), צעצועי נוסטלגיה, ארנקי כסף קטן משנות השישים, עטים, מזכרות מארץ ישראל ועוד.

הדרך היחידה שמצאתי ליישוב הסתירה בין תאוות הפשפשים למינימליזם למתקדמים היא להפוך לסוחר – בתור התחלה אני שוקל לשכור שולחן בשוק המציאות שנערך בימי שלישי ושישי ברחבה שליד קולנוע רב חן – ובכך אפעל על פי ההמלצה היחידה שאני זוכר מקורס האספנות שלקחתי פעם בגלריית 'שורשים': אם אתם רוצים להיות אספנים אמיתיים, אתם חייבים ללמוד איך לשחרר ולמכור פריטים.

אז נכון, הדרך לחיים עם פחות ממאה חפצים עדיין ארוכה, אבל אין ספק שאני בדרך הבטוחה. גם השינויים שנעשו עד כה כבר נותנים את אותותיהם – הבית נקי יותר, מרווח יותר, שקט ויז'ואלית ומשרה שלווה, בניגוד לעומס המיותר שהיה מוכר לי מהדירה הישנה.

על הרפתקת ריפוד הכורסא וגידול ירקות באדניות, מתישהו בעתיד הקרוב.

____________

באותו נושא

101 דרכים להאט את החיים – פרק 2 – תסדרו את הבית

בדרך למינימליזם עוצרים בחיפה

____________