ספרים שכדאי להרחיק מילדים – העץ הנדיב

מחר בבוקר יצאו אלפי ילדים מבתי הספר היסודיים ומהגנים ויצעדו אל השדה הקרוב למקום מגוריהם. המהדרין אף ירחיקו לכת באמצעות אוטובוסים שכורים ויבקרו באחד מהיערות/חורשים המקובלים. עם הגיעם למקום הם יקשיבו למדריך אשר יעניק תערובת מעניינת של דברי אבות ואקולוגיה בסיסית, ולאחר מכן הם יאחזו באתים שהביאו עמם, יחפרו גומות קטנות בהשגחתו של המדריך מקק"ל, ולבסוף ינעצו באדמה הלחה את השתילים הרכים. החוויה הזאת בדרך כלל כל כך מרגשת בעבור הילדים, שהם אפילו שמחים לאכול אחר כך פירות מקולקלים. לנו חבל רק שחג הנטיעות מגיע מאוחר מידי בעבורם. כלומר, אם הם מעל גיל ארבע כנראה שכבר הקריאו להם את "העץ הנדיב".

העץ הנדיב, שנכתב על ידי של סילברסטיין, מתאר את הידידות האמיצה בין עץ לילד קטן. בגיל צעיר, הילד נהנה לשחק בין ענפי העץ, לאכול מתפוחיו, ולנמנם בצלו:

פַּעַם אַחַת הָיָה עֵץ… וְהוּא אָהַב יֶלֶד קָטָן אֶחָד. וְכָל יוֹם הַיֶּלֶד הָיָה בָּא וְאוֹסֵף אֶת הֶעָלִים שֶׁל הָעֵץ וְעוֹשֶׂה מֵהֶם כְּתָרִים וּמְשַׂחֵק בְּמֶלֶךְ הַיַּעַר.  הוּא הָיָה מְטַפֵּס עַל הַגֶּזַע  וּמִתְנַדְנֵד לוֹ עַל  הָעֲנָפִים  וְאוֹכֵל תַּפּוּחֵי-עֵץ.  וְהֵם הָיוּ מְשַׂחֲקִים בְּמַחֲבוֹאִים.  וְכְשֶׁהַיֶּלֶד הָיָה מִתְעַיֵּיף, הוּא הָיָה נִרְדָּם בְּצִלּוֹ שֶׁל הָעֵץ.  וְהַיֶלֶד אָהַב אֶת הָעֵץ מְאֹד מְאֹד.  וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָּר.

 

 

האוטופיה מגיעה לקיצה עם התבגרותו של הילד, זמנו אינו עוד בידיו ולעיתים קרובות נותר העץ לבד. אם העץ היה יודע מה מחכה לו, ייתכן והוא היה מברך על כך, אבל בשלב זה, הוא עדיין נעצב אל ליבו

וְאָז הַיֶּלֶד בָּא יוֹם אֶחָד אֶל הָעֵץ, וְהָעֵץ אָמַר: "בּוֹא יֶלֶד, בּוֹא תְטַפֵּס עַל הַגֶּזַע שֶׁלִי, תִּתְנַדְנֵד עַל הָעֲנָפִים וְתֹאכַל תַּפּוּחִים וּתְשַׂחֵק בְּצִלִּי וְתִהְיֶה מְאֻשָׁר"
"אֲנִי יוֹתֵר מִדַּי גָּדוֹל בִּשְׁבִיל לְטַפֵּס וּלְשַׂחֵק", אָמַר הַיֶּלֶד. "אֲנִי רוֹצֶה לִקְנוֹת דְּבָרִים וְלַעֲשׂוֹת חַיִּים. אֲנִי רוֹצֶה קְצָת כֶּסֶף. אַתָּה יָכוֹל לָתֵת לִי קְצָת כֶּסֶף?"

ביאור ופרשנות הדברים: בשלב מסויים ויחסית מוקדם של החיים אנחנו הופכים להיות "גדולים" מידי כדי לשחק ולטפס, או במילים אחרות, גדולים מידי כדי ליהנות מהדברים הפשוטים. למעשה, עדיין פתוחה בפנינו דרך אחת שבה אנחנו יכולים לעשות חיים, אבל… וזה אבל גדול, היא כרוכה בהשגה של משהו שנקרא "כסף". אנחנו יודעים מה זה כסף כי בגללו אבא ואמא יוצאים כל בוקר מהבית וחוזרים עצבניים רק בערב, ואם צריך כסף כדי לעשות חיים, אז כנראה שחיים זה לצפות בטלוויזיה ולפצח גרעינים.

ממשיכים:

"אֲנִי מִצְטַעֵר", אָמַר הָעֵץ, "אֲבַל אֵין לִי כֶּסֶף יֵשׁ לִי רַק עָלִים וְתַפּוּחִים. קַח אֶת הַתַּפּוּחִים שֶׁלִי, יֶלֶד, תִּמְכּוֹר אוֹתָם בָּעִיר. כָּךְ יִהְיֶה לְךָ כֶּסֶף וְתִהְיֶה מְאֻשָׁר".
וְאָז הַיֶּלֶד טִפֵּס עַל הָעֵץ וְקָטַף מִמֶּנוֹ אֶת הַתַּפּוּחִים וְלָקַח אוֹתָם אִתּוֹ.
וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָׁר. אֲבָל הַיֶּלֶד הָלַךְ וְלֹא חָזַר הַרְבֵּה זְמָן… וְהָעֵץ הָיָה עָצוּב…

ביאור ופרשנות הדברים: העץ מתנצל על שאין לו כסף, ומציע לילד במקום זאת "שווה ערך" לכסף – תפוחים. הילד לומד כי כל דבר בעולם, והטבע בפרט, הינו בסך הכל אמצעי ל"סחר חליפין", כאשר המטרה הסופית היא כסף (לעשות חיים) שמבטיח את האושר (לראות טלוויזיה ולפצח גרעינים). הטבע עצמו שש לחלוק עימנו את פירותיו, זה גורם לו אושר, ואפשר לקחת מהם ככל העולה על רוחנו, כל עוד נחזור לבקר מעט יותר בתכיפות

וְאָז יוֹם אֶחָד הַיֶּלֶד חָזַר וְהָעֵץ רָעַד מֵרֹב שִׂמְחָה וְאָמַר: "בּוֹא יֶלֶד, בּוֹא תְטַפֵּס עַל הַגֶּזַע שֶׁלִי, וְתִתְנַדְנֵד עַל הָעֲנָפִים וְתִהְיֶה מְאֻשָׁר".
"אֲנִי יוֹתֵר מִדַּי עָסוּק בִּשְׁבִיל לְטַפֵּס עַל עֵצִים", אָמַר הַיֶּלֶד. "אֲנִי רוֹצֶה בַּיִת, שֶׁיִּהְיֶה לִי חַם", הוּא אָמַר. "אֲנִי רוֹצֶה  אִשָׁה וְאֲנִי רוֹצֶה יְלָדִים, וּבִשְׁבִיל זֶה אֲנִי צָרִיךְ בַּיִת. אַתָּה יָכוֹל לָתֵת לִי  בַּיִת?"

.
ביאור ופרשנות הדברים: מי תתחתן איתך יא אפס? אם אין לך בית, מכונית, תואר ראשון ועוד בית אז אל תחשוב אפילו לגשת לבחורה ולבקש טלפון. ילדים?? ילדים אתה אומר לי? ואיפה נגדל אותם, על העצים? יכול להיות שאם לא היית מבזבז את כל הילדות שלך במשחקים….

"אֲבַל אֵין לִי בַּיִת", אָמַר הָעֵץ, "הַיַּעַר הוּא בֵּיתִי. אֲבַל אַתָּה יָכוֹל לְקַצֵץ אֶת הָעֲנָפִים שֶׁלִּי וְלִבְנוֹת בַּיִת. אָז תִהְיֶה מְאֻשָׁר".
הַיֶּלֶד קִצֵּץ לָעֵץ אֶת עֲנָפָיו וְלָקַח אוֹתָם אִתּוֹ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ. וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָׁר. אֲבָל הַיֶּלֶד הָלַךְ וְלֹא חָזַר הַרְבֵּה זְמָן…

ביאור ופרשנות הדברים: חסר לכם משהו? לכו לטבע. תקצצו אותו, תשברו אותו, תחמסו אותו, תנסרו אותו – הוא מה זה ישמח

 וּכְשֶׁהוּא חָזַר הָעֵץ הָיָה כָּל-כַּךְ מְאֻשָׁר שֶׁבְּקֹשִׁי הִצְלִיחַ לְדַבֵּר. "בּוֹא יֶלֶד", הוּא לָחַשׁ, בּוֹא תְשַׂחֵק".
"אֲנִי יוֹתֵר מִדַּי  זָקֵן וְעָצוּב בִּשְׁבִיל לְשַׂחֵק" אָמַר הַיֶּלֶד. "אֲנִי רוֹצֶה סִירָה שֶׁתִּקַּח אוֹתִי הַרְחֵק הַרְחֵק מִכָּאן. אַתָּה יָכוֹל לָתֵת לִי סִירָה?"
"כְּרוֹת אֶת הַגֶּזַע שֶׁלִּי וְתַעֲשֶׂה לְךָ סִירָה" אָמַר הָעֵץ. "כָּךְ תּוּכַל לְהַפְלִיג לַמֶּרְחַקִים  וְתִהְיֶה מְאֻשָׁר"

ביאור ופרשנות הדברים: לא משנה מה תעשו בחיים, בסוף תזדקנו ותהיה עצובים. מה שכן, דרך טובה להתמודד עם בעיות (אישה, ילדים, חובות) היא לברוח לארצות רחוקות. ואם אפשר על הדרך לגדוע איזה גזע זקן, מה טוב.

וְאַחֲרֵי הַרְבֵּה זְמַן הַיֶּלֶד חָזַר שׁוּב.
"אֲנִי מִצְטַעֵר, יֶלֶד", אָמַר הָעֵץ, "אֲבַל לֹא נִשְׁאַר לִי שׁוּם דָּבָר לָתֵת לְךָ, הַלְוַואי שֶׁיָּכֹלְתִּי לָתֵת לְךָ מַשֶׁהוּ, אֲבָל לֹא נִשְׁאַר לִי כְּלוּם. אֲנִי סְתָם גֶּזַע כָּרוּת זָקֵן. אֲנִי מִצְטַעֵר…".
"אֲנִי לֹא צָרִיך הַרְבֵּה עַכְשָׁו" אָמַר הַיֶּלֶד, "רַק מָקוֹם שָׁקֵט לָשֶׁבֶת וְלָנוּחַ. אֲנִי עָיֵף מְאֹד".
"אִם כָּךְ", אָמַר הָעֵץ וְזָקַף אֶת עַצְמוֹ כַּמָּה שֶׁרַק הִצְלִיחַ, "אִם כָּך, גֶּזַע כָּרוּת זָּקֵן הוּא כֵּן טוֹב בִּשְׁבִיל לָשֶׁבֶת וְלָנוּחַ. בּוֹא, יֶלֶד, שֵׁב לְךָ וְתָנוּחַ"
וְהַיֶּלֶד יָשַׁב.  וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָׁר.

האמת היא שהסוף בעיקר עושה חשק לבכות.

____________

סיפור על נתינה ואהבה ללא תנאי, או מניפסט נצלני של תרבות קפיטליסטית כוחנית? הדעה שלנו בנושא ברורה. אם כבר צריך לקרוא סיפור על חברות בין עץ לילד קטן, אנו ממליצים בחום על הגרסא הבאה: העץ הפולני – מאת – דניאל גולדשטיין

חג נטיעות שמח!

_______________

הטקסט המצוטט בפוסט לקוח מתרגומו של יהודה מלצר (הספר יצא לאור בעברית בהוצאת "אדם")

_______________