ספרים שכדאי להרחיק מילדים – העץ הנדיב

מחר בבוקר יצאו אלפי ילדים מבתי הספר היסודיים ומהגנים ויצעדו אל השדה הקרוב למקום מגוריהם. המהדרין אף ירחיקו לכת באמצעות אוטובוסים שכורים ויבקרו באחד מהיערות/חורשים המקובלים. עם הגיעם למקום הם יקשיבו למדריך אשר יעניק תערובת מעניינת של דברי אבות ואקולוגיה בסיסית, ולאחר מכן הם יאחזו באתים שהביאו עמם, יחפרו גומות קטנות בהשגחתו של המדריך מקק"ל, ולבסוף ינעצו באדמה הלחה את השתילים הרכים. החוויה הזאת בדרך כלל כל כך מרגשת בעבור הילדים, שהם אפילו שמחים לאכול אחר כך פירות מקולקלים. לנו חבל רק שחג הנטיעות מגיע מאוחר מידי בעבורם. כלומר, אם הם מעל גיל ארבע כנראה שכבר הקריאו להם את "העץ הנדיב".


העץ הנדיב, שנכתב על ידי של סילברסטיין, מתאר את הידידות האמיצה בין עץ לילד קטן. בגיל צעיר, הילד נהנה לשחק בין ענפי העץ, לאכול מתפוחיו, ולנמנם בצלו:

פַּעַם אַחַת הָיָה עֵץ… וְהוּא אָהַב יֶלֶד קָטָן אֶחָד. וְכָל יוֹם הַיֶּלֶד הָיָה בָּא וְאוֹסֵף אֶת הֶעָלִים שֶׁל הָעֵץ וְעוֹשֶׂה מֵהֶם כְּתָרִים וּמְשַׂחֵק בְּמֶלֶךְ הַיַּעַר.  הוּא הָיָה מְטַפֵּס עַל הַגֶּזַע  וּמִתְנַדְנֵד לוֹ עַל  הָעֲנָפִים  וְאוֹכֵל תַּפּוּחֵי-עֵץ.  וְהֵם הָיוּ מְשַׂחֲקִים בְּמַחֲבוֹאִים.  וְכְשֶׁהַיֶּלֶד הָיָה מִתְעַיֵּיף, הוּא הָיָה נִרְדָּם בְּצִלּוֹ שֶׁל הָעֵץ.  וְהַיֶלֶד אָהַב אֶת הָעֵץ מְאֹד מְאֹד.  וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָּר.

 

בגרסא האנגלית ההתייחסות אל העץ היא בלשון נקבה, עובדה זו עוררה תרעומת בקרב פמיניסטיות שראו בו ספר מאצ'ואיסטי, המאפיין את המנטאליות הגברית כלקיחה ואת זו הנשית כנתינה (ויקיפדיה)

 

האוטופיה מגיעה לקיצה עם התבגרותו של הילד, זמנו אינו עוד בידיו ולעיתים קרובות נותר העץ לבד. אם העץ היה יודע מה מחכה לו, ייתכן והוא היה מברך על כך, אבל בשלב זה, הוא עדיין נעצב אל ליבו

וְאָז הַיֶּלֶד בָּא יוֹם אֶחָד אֶל הָעֵץ, וְהָעֵץ אָמַר: "בּוֹא יֶלֶד, בּוֹא תְטַפֵּס עַל הַגֶּזַע שֶׁלִי, תִּתְנַדְנֵד עַל הָעֲנָפִים וְתֹאכַל תַּפּוּחִים וּתְשַׂחֵק בְּצִלִּי וְתִהְיֶה מְאֻשָׁר"
"אֲנִי יוֹתֵר מִדַּי גָּדוֹל בִּשְׁבִיל לְטַפֵּס וּלְשַׂחֵק", אָמַר הַיֶּלֶד. "אֲנִי רוֹצֶה לִקְנוֹת דְּבָרִים וְלַעֲשׂוֹת חַיִּים. אֲנִי רוֹצֶה קְצָת כֶּסֶף. אַתָּה יָכוֹל לָתֵת לִי קְצָת כֶּסֶף?"

ביאור ופרשנות הדברים: בשלב מסויים ויחסית מוקדם של החיים אנחנו הופכים להיות "גדולים" מידי כדי לשחק ולטפס, או במילים אחרות, גדולים מידי כדי ליהנות מהדברים הפשוטים. למעשה, עדיין פתוחה בפנינו דרך אחת שבה אנחנו יכולים לעשות חיים, אבל… וזה אבל גדול, היא כרוכה בהשגה של משהו שנקרא "כסף". אנחנו יודעים מה זה כסף כי בגללו אבא ואמא יוצאים כל בוקר מהבית וחוזרים עצבניים רק בערב, ואם צריך כסף כדי לעשות חיים, אז כנראה שחיים זה לצפות בטלוויזיה ולפצח גרעינים.

ממשיכים:

"אֲנִי מִצְטַעֵר", אָמַר הָעֵץ, "אֲבַל אֵין לִי כֶּסֶף יֵשׁ לִי רַק עָלִים וְתַפּוּחִים. קַח אֶת הַתַּפּוּחִים שֶׁלִי, יֶלֶד, תִּמְכּוֹר אוֹתָם בָּעִיר. כָּךְ יִהְיֶה לְךָ כֶּסֶף וְתִהְיֶה מְאֻשָׁר".
וְאָז הַיֶּלֶד טִפֵּס עַל הָעֵץ וְקָטַף מִמֶּנוֹ אֶת הַתַּפּוּחִים וְלָקַח אוֹתָם אִתּוֹ.
וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָׁר. אֲבָל הַיֶּלֶד הָלַךְ וְלֹא חָזַר הַרְבֵּה זְמָן… וְהָעֵץ הָיָה עָצוּב…

ביאור ופרשנות הדברים: העץ מתנצל על שאין לו כסף, ומציע לילד במקום זאת "שווה ערך" לכסף – תפוחים. הילד לומד כי כל דבר בעולם, והטבע בפרט, הינו בסך הכל אמצעי ל"סחר חליפין", כאשר המטרה הסופית היא כסף (לעשות חיים) שמבטיח את האושר (לראות טלוויזיה ולפצח גרעינים). הטבע עצמו שש לחלוק עימנו את פירותיו, זה גורם לו אושר, ואפשר לקחת מהם ככל העולה על רוחנו, כל עוד נחזור לבקר מעט יותר בתכיפות

וְאָז יוֹם אֶחָד הַיֶּלֶד חָזַר וְהָעֵץ רָעַד מֵרֹב שִׂמְחָה וְאָמַר: "בּוֹא יֶלֶד, בּוֹא תְטַפֵּס עַל הַגֶּזַע שֶׁלִי, וְתִתְנַדְנֵד עַל הָעֲנָפִים וְתִהְיֶה מְאֻשָׁר".
"אֲנִי יוֹתֵר מִדַּי עָסוּק בִּשְׁבִיל לְטַפֵּס עַל עֵצִים", אָמַר הַיֶּלֶד. "אֲנִי רוֹצֶה בַּיִת, שֶׁיִּהְיֶה לִי חַם", הוּא אָמַר. "אֲנִי רוֹצֶה  אִשָׁה וְאֲנִי רוֹצֶה יְלָדִים, וּבִשְׁבִיל זֶה אֲנִי צָרִיךְ בַּיִת. אַתָּה יָכוֹל לָתֵת לִי  בַּיִת?"

.
ביאור ופרשנות הדברים: מי תתחתן איתך יא אפס? אם אין לך בית, מכונית, תואר ראשון ועוד בית אז אל תחשוב אפילו לגשת לבחורה ולבקש טלפון. ילדים?? ילדים אתה אומר לי? ואיפה נגדל אותם, על העצים? יכול להיות שאם לא היית מבזבז את כל הילדות שלך במשחקים….

"אֲבַל אֵין לִי בַּיִת", אָמַר הָעֵץ, "הַיַּעַר הוּא בֵּיתִי. אֲבַל אַתָּה יָכוֹל לְקַצֵץ אֶת הָעֲנָפִים שֶׁלִּי וְלִבְנוֹת בַּיִת. אָז תִהְיֶה מְאֻשָׁר".
הַיֶּלֶד קִצֵּץ לָעֵץ אֶת עֲנָפָיו וְלָקַח אוֹתָם אִתּוֹ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ. וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָׁר. אֲבָל הַיֶּלֶד הָלַךְ וְלֹא חָזַר הַרְבֵּה זְמָן…

ביאור ופרשנות הדברים: חסר לכם משהו? לכו לטבע. תקצצו אותו, תשברו אותו, תחמסו אותו, תנסרו אותו – הוא מה זה ישמח

 וּכְשֶׁהוּא חָזַר הָעֵץ הָיָה כָּל-כַּךְ מְאֻשָׁר שֶׁבְּקֹשִׁי הִצְלִיחַ לְדַבֵּר. "בּוֹא יֶלֶד", הוּא לָחַשׁ, בּוֹא תְשַׂחֵק".
"אֲנִי יוֹתֵר מִדַּי  זָקֵן וְעָצוּב בִּשְׁבִיל לְשַׂחֵק" אָמַר הַיֶּלֶד. "אֲנִי רוֹצֶה סִירָה שֶׁתִּקַּח אוֹתִי הַרְחֵק הַרְחֵק מִכָּאן. אַתָּה יָכוֹל לָתֵת לִי סִירָה?"
"כְּרוֹת אֶת הַגֶּזַע שֶׁלִּי וְתַעֲשֶׂה לְךָ סִירָה" אָמַר הָעֵץ. "כָּךְ תּוּכַל לְהַפְלִיג לַמֶּרְחַקִים  וְתִהְיֶה מְאֻשָׁר"

ביאור ופרשנות הדברים: לא משנה מה תעשו בחיים, בסוף תזדקנו ותהיה עצובים. מה שכן, דרך טובה להתמודד עם בעיות (אישה, ילדים, חובות) היא לברוח לארצות רחוקות. ואם אפשר על הדרך לגדוע איזה גזע זקן, מה טוב.

וְאַחֲרֵי הַרְבֵּה זְמַן הַיֶּלֶד חָזַר שׁוּב.
"אֲנִי מִצְטַעֵר, יֶלֶד", אָמַר הָעֵץ, "אֲבַל לֹא נִשְׁאַר לִי שׁוּם דָּבָר לָתֵת לְךָ, הַלְוַואי שֶׁיָּכֹלְתִּי לָתֵת לְךָ מַשֶׁהוּ, אֲבָל לֹא נִשְׁאַר לִי כְּלוּם. אֲנִי סְתָם גֶּזַע כָּרוּת זָקֵן. אֲנִי מִצְטַעֵר…".
"אֲנִי לֹא צָרִיך הַרְבֵּה עַכְשָׁו" אָמַר הַיֶּלֶד, "רַק מָקוֹם שָׁקֵט לָשֶׁבֶת וְלָנוּחַ. אֲנִי עָיֵף מְאֹד".
"אִם כָּךְ", אָמַר הָעֵץ וְזָקַף אֶת עַצְמוֹ כַּמָּה שֶׁרַק הִצְלִיחַ, "אִם כָּך, גֶּזַע כָּרוּת זָּקֵן הוּא כֵּן טוֹב בִּשְׁבִיל לָשֶׁבֶת וְלָנוּחַ. בּוֹא, יֶלֶד, שֵׁב לְךָ וְתָנוּחַ"
וְהַיֶּלֶד יָשַׁב.  וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָׁר
.

האמת היא שהסוף בעיקר עושה חשק לבכות.

____________

סיפור על נתינה ואהבה ללא תנאי, או מניפסט נצלני של תרבות קפיטליסטית כוחנית? הדעה שלנו בנושא ברורה. אם כבר צריך לקרוא סיפור על חברות בין עץ לילד קטן, אנו ממליצים בחום על הגרסא הבאה: העץ הפולני – מאת – דניאל גולדשטיין

חג נטיעות שמח!

_______________

הטקסט המצוטט בפוסט לקוח מתרגומו של יהודה מלצר (הספר יצא לאור בעברית בהוצאת "אדם")

_______________

תגובות14

  • מערכת סלואו
    הגב ינואר 29, 2013

    מערכת סלואו

    תודה ערן, אנחנו משתפים את הלינק שלך שוב מקוצר

      

    • הגב מרץ 13, 2018

      אני

      הגזמתם לגמרי, גועל נפש של פרשנות.

      זה סיפור על נתינה באהבה ללא תנאים וללא גבול.

      ממש גועל נפש 🙁

        

  • הגב ינואר 31, 2013

    D! בארץ הקודש

    אני חושב שאמנם הפוסט מעניין
    אבל הקישור למיין קאמפף… איך לומר.. לא במקום.

      

  • מערכת סלואו
    הגב ינואר 31, 2013

    מערכת סלואו

    כן, יכול להיות שנסחפנו…

      

    • הגב מרץ 10, 2018

      רוני

      גאון

        

  • הגב ינואר 31, 2013

    D! בארץ הקודש

    טוב אני לא אסחף, אבל בתמורה אחדול מלהגיב פה עד שיוסר או יוחלף הקישור, לא שאני חושב שזה אמור לעניין אתכם, אבל זה מעניין אותי

    (ורק לשם הבהרה אני גזען לא קטן בעצמי, חייתי כמה שנים יפות בגרמניה ככה שזה גם לא הסיפור הזה, זו רק בחירת המילים הרעה מאד שלכם שעדיף שתורד)

      

  • מערכת סלואו
    הגב פברואר 1, 2013

    מערכת סלואו

    בחירת מילים רעה או לא, זאת בחירה שנעשתה מתוך הומור ואין לנו כוונה לחזור בה.

    נתגעגע אליך מאוד. באמת.

      

  • הגב ינואר 25, 2018

    XX

    גאוני…חחחחח…..ואני פראענקית תודה לאל

      

  • הגב פברואר 28, 2018

    לילך

    זה בכלל לא ספר לילדים… לא לטעות בחזות ובצימצום המילים. זה ספר עם ביקורת חברתית. בדיוק כל מה שציינתם בפרשנות לספר. ברור שלא מתאים בכלל לפעוטות!

      

  • הגב אוגוסט 22, 2019

    אמא דואגת

    אתם ממש שרוטים. חבל שיש מקום לדעת כאלו.

      

    • מערכת סלואו
      הגב אוגוסט 22, 2019

      מערכת סלואו

      תודה על הפידבק

        

  • הגב אוגוסט 26, 2019

    ביולוג ירושלמי

    תודה רבה.
    זה היה פוסט מהנה מאוד לקריאה.

      

  • הגב אוקטובר 19, 2019

    פרופ' חיים אשלי

    אני ממש מצטער, אבל הביקורת הזאת זה זילזול ותו לא. "העץ הנדיב" הוא ספר שנמנה עם כל הספרים הגדולים לילדים, החל מ "פו הדב" ועד ל "נסיך הקטן", והוא ידוע בכל העולם בשל המסר העמוק שלו. המסר העיקרי והנוקב בספר הוא שאנחנו, (הילד) גדל בצל ההורים, (העץ) הוא אוכל מפירותיו לומד ממנו ויושן בצילו.. אך אז אנחנו גדלים.. ואנחנו רוצים לעשות כיף.. אז אנחנו מדברים עם ההורים אחרי הרבה זמן שלא, וזה רק כדי לקחת כסף בשביל מטרתנו הנלוזה.. ואז לאחר כמה שנים אנחנו רוצים עוד אמצעים להקמת משפחה.. ועוד אמצעים ועוד ועוד.. עד שאנחנו מבינים מה משמעות ההורים שלנו, וזה כבר מאוחר מדי.. אז לכל ההורים שולחים ידם מן הספר המדהים הזה, חדלו, כי המאמר הזה הוא מאמר מטעה ביותר. ילדיכם צריכים להרגיש את הרחמים על העץ הנדיב, כמו שאנחנו הרגשנו (ועדיין מרגישים) כשאנחנו מסיימים את הספר, מכיוון שזה מה שיגרום להם להבין כבר מגיל קטן את המשמעות והערך שיש להורים שלהם עליהם. ולאתר "slow" אני מוסר: אין לי שום טענה כלפיכם בנוגע לשאר המאמרים שלכם, אך המאמר הזה הוא בדיחה ואני מבקש למחוק אותו בהקדם האפשרי, תודה ויום טוב.

      

  • הגב אוקטובר 21, 2019

    חובבת ספרות ירושלמית

    לפרופסור חיים אשלי,
    אבל בעיני ״הנסיך הקטן״ הוא ספר איום ונורא, גם אם הוא נמנה על הקלאסיקות המפורסמות לילדים. אני זוכרת איך הרגשתי כשקיבלתי אותו ליום הולדת השלוש-עשרה שלי: עצב גדול וגם חרדה ממש לנוכח גודל בדידותם של הגיבורים שם, איש איש על כוכבו, או הצרות של הנסיך עם השושנה (ורד), שהן צרות של מבוגרים. חשבתי לעצמי שהנה סנט -אקזופרי לוקח עלי טרמפ פוגעני במסווה יופומיסטי (צרפתי כל-כך!) של ספר ילדים. (טוב לא במלים אלה ממש..). וזה לא שילדים לא חווים לפעמים בדידות תהומית, אבל כשמרים ילן-שטקליס כותבת עליה — ולא מעט בכיתי על ״מעשה בילדה בודדה״ — היא כותבת על ואל ילדות וילדים שחויים אותה, וזה מעשה ישר ומיטיב. מחבר הנסיך הקטן , לעומת זאת, עושה משהו לא הגון כשהוא חושף ילדים לסבלם המעיק של מבוגרים בודדים, מבלי באמת להתייחס אליהם (או אל הילד שבו, שזה אותו הדבר). רק את ״צייר לי כבשה״ אהבתי שם. זה שספר נמנה על רשימת הקלאסיקות לא מעניק לו זכויות שאין לערער עליהן. זה נכון גם לגבי ״העץ הנדיב״, אם כי שם יש ענין של הטפת מוסר מפורשת מדי בסגנון ״הלב״ של דה-אמיצ׳יס, ספר שעלי להודות שמאוד אהבתי לקרוא בילדותי.

      

השאירו תגובה