מבוא לכלכלה אנושית – 3 – על הקשר שבין פיאודליזם לרשתות, או, גם לטוקבקיסטים צריך לענות

לפני יומיים עלה הפוסט "מבוא לכלכלה אנושית – 2 – נתיב הכסף" גם כטור דעה באתר עיתון "הארץ" (תחת שם מעט שונה) וכצפוי גרר שלל תגובות שאת המשותף להן ניתן לתמצת בטענה שהרשתות יותר זולות והמחיר הוא הדבר היחיד המעניין את הצרכן. מעבר לכך גם הואשמתי בניסיון להשיב את הכלכלה עשרות שנים לאחור (אם לא למוטט אותה לחלוטין), בהיותי מחבק עצים (אני מודה שאני מחבב אותם), ואחת המגיבות אף הגדילה לעשות והאשימה אותי בשרלטנות תוך שהיא ממליצה לי להירשם ללימודי הכלכלה, שהרי היו אלה בלוגרים ומחבקי עצים שהביאו לקריסה הגדולה בשנת 2008 ולא כלכלנים מקצועיים ומלומדים. אבל צחוק בצד, לטענות המחיר הזול מן הראוי לענות.

בהיותי דוקטורנט בחוג לפילוסופיה שעובד בחצי משרה ואת שאר זמנו משחית בכתיבה לאתרים ללא מטרות רווח, יהיה זה מופרך לחשוב שיש בכיסי עודף מזומנים אותו אני מבקש לתרום לצדקה באמצעות המכולת השכונתית או שאר העסקים הקטנים שמקיפים אותי. ולפיכך בכוונתי להבהיר כעת כמיטב יכולתי כיצד קניה ברשתות הגדולות פוגעת בנו כלכלית ומה הן האופציות האחרות שעומדות בפנינו, שיהוו הן אמצעי לחיסכון כלכלי בטווח המיידי, והן אמצעי לחיזוקה של הכלכלה המקומית בטווח הרחוק.

נתחיל ברמת המאקרו. טיעוני הבסיס מוכרים:

א: רשת איקאה הביאה לקריסה של ענף ייצור הרהיטים בארץ והובילה מאות נגרים לפשיטת רגל
ב: טוב מאוד, הנגרים האלה היו יקרנים. עכשיו אני יכול לרכוש את ספת חלומותי ב- 2,500 ש"ח
א: כן, אבל הנגרים הללו פירנסו מאות משפחות שכעת נאלצות לחיות ממשכורות מינימום בעבודות מזדמנות
ב: זה לא ענייני, הדבר היחיד שמעניין אותי זה הכיס שלי, ולי יותר זול עכשיו

הטענות שמעלה ב' בשיחה דימיונית זאת הן כמובן נכונות. אחרי הכל, מדוע שיהיה לו אכפת ממאות משפחות שהוא כלל אינו מכיר. אבל, רשת איקאה היא רק דוגמא אחת. באותו יום שבו התפרסמה הכתבה באתר "הארץ" הופיעה במוסף "ממון" הידיעה הבאה

מאות רפתנים יאבדו את עבודתם כדי שאנחנו נוכל ליהנות מהוזלה של 12% לאורך ארבע שנים. מישהו יכול לחשב כמה זה יוצא בשקלים לתקופת חיים?

 

עכשיו, יכול להיות שלא אכפת לנו מארבע מאות נגרים, אבל מה בנוגע לארבע מאות רפתנים, שלוש מאות בעלי חנויות ספרים פרטיות, מאתיים בעלי בתי קפה עצמאיים. הרי זו רק שאלה של זמן עד שיקום הגאון שיפתח רשת של מתכנתים, הוא יביא 200 מהנדסי אלקטרוניקה מהודו שיעבדו בשביל 5,000 ש"ח לחודש במקום 35,000 אלף שלוקח ישראלי. אחר יפתח רשת של רואי חשבון, הוא יביא שלוש מאות בעלי תואר ממזרח אירופה שיעשו לנו דוחות שנתיים ברבע מחיר, וכך הלאה – אין כמעט בעלי מקצוע בעולם שלא ניתן להחליף במערכת יעילה יותר וזולה יותר, כלומר, ברשת, ונכון להיום, שכירים ועצמאיים כאחד לא יכולים להרגיש בטוחים.

גם אם אני מקצין את תיאור הדברים הרי שזה רק על מנת להעביר נקודה שעליה לא ניתן לחלוק – הרשתות הגדולות דוחפות עוד ועוד אנשים למעגל שכר המינימום, ואלה אנשים שמצידם לא יכולים לצרוך את הסחורות והשירותים שאנחנו מיצרים, יהיו אלה שבבים מהירים, מזון, שירותים משפטיים או הצגות וספרים. בטווח הקצר אנחנו אולי (ותיכף נגיע לזה) חוסכים 0.75 אגורות על שימורי טונה, אבל בטווח הרחוק אנחנו הורסים במו ידנו את הכלכלה בה אנחנו חיים, וחופרים את הבורות בהן יוטלו גופותינו המרוששות.

אותו מגיב שטען כי אני מבקש להשיב את הכלכלה לאחור טעה. אלה הם הטייקונים והרשתות שמחזירים את הכלכלה לאחור, ולא כמה עשרות שנים אלא כמה מאות שנים, היישר לעידן הפיאודלי – בעלי אחוזות וצמיתים.

משמאל בעל הרשת, במרכז קופאיות ומחסנאים (מתוך הערך "פיאודליזם" באתר ויקיפדיה)

 

__________

אז מצד אחד אנחנו לא רוצים להוציא יותר כסף בטווח הקצר, ומצד שני אנחנו לא באמת רוצים לתרום להרס הכלכלה בטווח הארוך, מה שמוביל אותנו לדיון קצר ברמת המיקרו – מה בפועל וביום יום אנחנו יכולים לעשות – ובכוונתי לעשות זאת תוך התייחסות לטענות שהועלו כנגדי בתגובות.

הראשונה והפופולרית שבהן היא הטענה כי המכולות השכונתיות יקרות "במאות אחוזים" מהרשתות הגדולות. כמי שעורך את רוב הקניות שלו בשוק ובמכולות הסמוכות, אני לא יכול שלא לחשוב שכל אותם מגיבים לא דרכו במכולת שכונתית כבר שנים ארוכות. ברחוב שבו אני גר יש מכולת ותיקה ומשגשגת, למרות שמרחק של חמש דקות הליכה יש שני סניפי AM:PM סניף אחד של "טיב טעם" ועוד סופר גדול של "מגה" בדיזינגוף סנטר. המכולת לא משגשגת בגלל שיש מספיק פראיירים בעולם, אלא בגלל שהמחירים שלה, מבדיקות שאני עשיתי, זהים פחות או יותר (לפעמים פחות ולפעמים יותר) לרשתות שהוזכרו. או במילים אחרות – המכולות, אלא ששרדו, לא באמת יקרות יותר מהרשתות. זוהי טענה שלא עומדת במבחן המציאות. יותר מכך, במכולת יש אדם אחד שאתם מכירים כבר שנים, אם נתקלתם בפערי מחירים פשוט תאמרו לו. אני שוב, ובפעם האחרונה, לא מצפה מאנשים לקנות כעיוורים. תתמקחו אם צריך, אחרי הכל אנחנו יהודים.

ועדיין, סביר להניח שהמכולות יהיו יקרות במעט מרשתות הדיסקאונט המובילות (רמי לוי, אושר עד וכו') על מנת להתמודד עם הנתון הזה אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו עובדה אחת פשוטה – רשתות השיווק הן רק מתווכות. רמי לוי לא מייצר כלום (בטח לא מקומות עבודה) שופרסל לא מייצרת כלום וגם בעל המכולת שלכם לא מייצר כלום. כולם רק מתווכים בינינו ובין יצרנים. המציאות תיטיב עם כולנו, צרכנים כיצרנים, אם נלמד כיצד לעקוף את התיווך המיותר, ואלפי אנשים ברחבי הארץ כבר עושים זאת באמצעות הפריחה המחודשת והמבורכת של הקואופרטיבים. מאוד מומלץ לצפות בשניות הראשונות של הוידאו בכתבה על קואופרטיב "בשותף" הירושלמי, לא רק כדי להתרשם מהמחירים המצחיקים, אלא גם כדי להבין שבארץ קיימים ופועלים עשרות יצרנים קטנים שאנחנו כלל לא מכירים (יש פסטה מחוץ לאוסם, מדהים). אני באופן אישי רכשתי לאחרונה מניה בקואופרטיב "שלנו" ואני ממתין בסבלנות לפתיחת החנות הראשונה באזור תל אביב.

אבל שוב אני מדבר כאחרון מחבקי העצים. מה קואופרטיב עכשיו, תיכף אני גם אבקש מכם לגדל חסה בגינה הקהילתית (ותודה למגיב מספר 7 שהזכיר לי גם על הגינות הקהילתיות וגם מה הן הסיבות שאני לא משתמש בסמים קשים), אז בואו נבחן רגע עד כמה הקניה ברשתות הגדולות חוסכת לנו באמת, ואיך מן הראוי לקנות בהן אם כבר אנחנו עושים זאת.

קניה ברשתות הדיסקאונט (ואני מקווה שלפחות את מגה ושופרסל הצלחתי להוריד מהפרק) היא בדרך כלל קניה מרוכזת. זוג מפנה לעצמו שעתיים בערב, לוקח את הרכב, נוסע לאיזור התעשייה הקרוב למקום מגוריו ומתחיל להעמיס. בדרך כלל מתבצעת קנייה שבועית בעלות של כמה מאות שקלים. ועכשיו, עם יד על הלב, כמה מתוך המוצרים שרכשתם בקניה השבועית האחרונה באמת נוצלו עד תום? כמה מהירקות נרקבו במגירת הפלסטיק השקופה וכמה מהגבינות נזרקו לאחר שתוקפן פג? אם אתם כבר קונים במרוכז ברשתות הדיסקאונט, דאגו לקנות רק מוצרים שיכולים לבלות זמן רב במקרר או בארונות המטבח. באופו אישי אני משתדל לרכוש לעצמי בכל יום את הדברים שאני מתכוון לאכול, והגם שלא ניתן לנהל כך מטבח של משפחה עם שנים שלושה ילדים, אני לא רואה מדוע זוג צעיר + תינוק לא יכול לנהל את חייו בצורה הזאת. זה מבטיח תפריט מעניין והימנעות כמעט מוחלטת מזריקה של מזון. בצורה הזאת, גם אם בכל ערב תקנו את המזון שלכם במכולת השכונתית עדיין החשבון החודשי הסופי יהיה זהה לקניה המרוכזת השבועית.

__________

תגובות אחדות טענו שאני רומנטיקן (לא לגמרי מכחיש) ושאת הבעייתיות שאני מתאר צריכה לפתור הממשלה באמצעות פיקוח הדוק יותר של הרגולציה, מאבק בריכוזיות, העלאת שכר המינימום וביטול קשרי ההון שלטון. אני לגמרי מסכים עם כל אותם מגיבים רק בהבדל מהותי אחד – העובדה הזאת לא אמורה לגרום לנו לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות דבר. כל אחד מאיתנו יכול לתרום באמצעות הבחירות הפשוטות ביותר שהוא עושה ביום יום. בבחירה איפה לקנות ומוצר של מי לקנות. מנגד, אני בהחלט גם מצפה מבעלי העסקים הקטנים, יהיו אלה חנויות הספרים או המרכולים השכונתיים להתאגד על מנת להשיג מהספקים את המחירים הטובים ביותר שהם יכולים.

איכשהו יצא שהטור נגרר לעיסוק בלעדי ברשתות המזון, אבל כפי שציינתי וחשוב להדגיש – העיקרון זהה בכל רשת ולא משנה איזה לוקשים היא מוכרת לנו היום.

_________

לקריאה נוספת על האפשרויות, התחליפים והמאבק הארצי שמתנהל בתחום מחירי המזון מומלץ לבקר באתר ישראל יקרה לנו

_________

 

 

תגובות5

  • להגיב אוקטובר 24, 2012

    D! בארץ הקודש

    מהי רשת אם לא קואופרטיב שיצא מכלל שליטה?
    הייתה פעם קואופ לא? (טיש עדיין בשוויץ COOP או משהו כזה).
    התאגד הירקן עם מוכר המוצרים הקשים ועם זה שמוכר בשר ודגים (פיחסא) ואמרו – בואו נחסוך כמה שקלים על עובדים ושכירות וגם יבואו יותר לקוחות במרוכז. הלך להם. אמרו מה נעשה עם הכסף והזמן הפנוי שנוצר – ניקח אחד לנהל ונפתח עוד מקום בעיר ליד, הלוא יש כמה שמגיעים משם עד לפה כי נחמד אצלנו. הופ – רשת. הופ – רשת גדולה מדי שמפסיקה להכיר את עובדייה הפשוטים. אני לא אומר שאי אפשר אחרת אלא רק שהעניין הוא בחינוך ובבחירות שאנחנו עושים (שזה אולי בעצם מה שאמרת בפוסט ההוא מס' 2).

      

  • עמית נויפלד
    להגיב אוקטובר 24, 2012

    עמית נויפלד

    היי D!
    ברוב המקרים רשת היא לא קואופרטיב שיצא מכלל שליטה. ברוב המקרים הרשתות הן בבעלות פרטית מיומן הראשון.

    קואופרטיב הוא אגודה שיתופית אשר הרווחים שלה אמורים להתחלק בין כלל החברים בה, שהם גם אלה המנהלים אותה בדרך כלל. מטבע הדברים קואופרטיבים לא אמורים לתפוח לגודל עצום, כפי שהיה עם קואופ הריבוע הכחול למשל שהתחיל כאגודה לכל דבר וסיים עם 23,000 בעלי מניות, פורק והפך לרשת לכל דבר תוך פגיעה בבעלים המקוריים (אפשר למצוא על זה מידע רב ברשת)

    מעבר לכך קואופרטיב אמור להישען על ערכים אתיים וקהילתיים, ורק בשל כך לדעתי הוא צריך להישאר בגודל קטן עד בינוני.

    בברוקלין יש סופר קואופרטיבי שפועל כבר 30 שנה ומופעל על ידי תושבי הקהילה עצמם בתורניות. זה כנראה הכי גדול שאפשר בתחום הזה כדי לא להגיע למצב שאתה מתאר.

      

  • להגיב אוקטובר 24, 2012

    D! בארץ הקודש

    מן הסתם אתה צודק. אבל האם זה לא קרה גם למשק ההדרים? תנובה?
    אולי אני טועה אבל בשלה מסויים (ולא תמיד) מתחילים לעבוד עובדים קבועים כי לא כולם רוצים/יכולים להתנדב ו/או מצטרפים שותפים נוספים שרואים כי טוב (ולמה לא לקבל מישהו הרי המטרה היא להתחלק ולהשתתף) ונוצרות פלוגות וכו כו'.
    שוב, זה לא לומר שאתה לא צודק ולא לומר שאני לא בעד. כמה חברים טובים שלי חיים בצורה דומה (גם בארץ – לפחות בעבר. ובגרמניה יש לי חברים שגרים בפרוייקט שותפות דומה לכך שכולל מעל חמש מאות איש שגרים ביחד (ועם זאת לא בקומונה מהסוג הקיבוצי) עם שמונה עובדי תחזוקה קבועים, מטבח משותף, בר משלהם וגם "מכולת" למוצרים קשים). – אפשר בוודאי. אני מעדיף את השיטה שהצעת בעצמך מקודם של תמיכה בעסקים קטנים ופרטיים. לדעתי זה תומך הן ביוזמה והן בקהילה (המורחבת).

      

  • להגיב מרץ 28, 2013

    דן מעגליס

    אין ספק שהרשתות הגדולות הן בעיה רצינית מאוד, הן הסמל להתנוונות וחוסר היעילות של העולם הכלכלי המודרני. במקום לייצר מוצרים עם אורח חיים ארוך ואפקטיבי מורידים אותו ושמים עליו תאריך תפוגה כדי שהצרכנים יצטרכו לקנות שוב, יותר מזה.. הרשתות הגדולות שותות את השוק, ונראה על ידי אשליה כלכלית מתוחכמת שיש צמיחה כאשר הכול ברשתות גדולות זה הכול שקר – כל הכסף מתנקז לידיהם של מעטים בזמן שהאחרים צוברים חובות…

      

  • להגיב מרץ 11, 2016

    אלדד

    חזית את העתיד באמת יביאו כנראה מתכנתים מהודו.

    כמו שאמר בספר " 4 שעות עבודה בשבוע" אי אפשר לעצור את הגלובאליזציה ועדיף להתרגל.

    הדבר היחיד שבטוח צריך לשנות הוא השיטה הכלכלית של כסף כחוב שמאטה את זרימת הכסף

    בעולם ומעשירה מעטים על חשבון הרבים, שאר הדברים של הגלובאליזציה נושאים בחובם גוונים

    שונים של טוב ורע.

      

השאירו תגובה