"אנשים בוערים" ממדבריות נבדה ועד לחוף הבונים

עבר בערך שבוע מאז שחזרתי מפסטיבל הברנינג מן (האיש הבוער) הראשון שנערך בישראל, ואני עדיין מרחפת. בכל רגע שבו אני עוצמת את העיניים עולים בי פלאשבקים נעימים של מאות אנשים מחייכים, רוקדים ומחבקים. הוסיפו לכך מיצבים אמנותיים, תחפושות, ג'אגלינג, ג'מים, מדורות ארוכות ומסיבות שמחות, ואג'נדה המורכבת מעשרה עקרונות פשוטים, ותקבלו משהו שמתקרב, לתחושתי, לארץ הפלאות. והיי, זה קורה ממש כאן, לא במדבר בקצה השני של העולם אלא במרחק של כמה שעות בלבד, בעברית, עם ים וחול לבן ורך.

פסטיבל הברנינג מן המקורי התחיל בסן פרנסיסקו בשנת 1986 ברצועת חוף קטנה. לארי הארווי וחבריו הקרובים התקבצו על מנת לחגוג את היום הקצר ביותר בשנה (21-22 ביוני), ובסיום האירוע שרפו בובה של איש בגובה שלושה מטרים, אקט אותו הגדיר לארי כפעולה ספונטנית של ביטוי עצמי קיצוני. לאחר כארבע שנים, ובשל כמות האנשים שביקשו להצטרף לחגיגה, נדד הפסטיבל למדבר הסלע השחור שבנבדה, קצת יותר מ – 200 ק"מ משדה התעופה הקרוב ביותר. נכון להיום, יותר מחמישים אלף אנשים עושים את דרכם אחת לשנה לאותה רצועת שטח, שבכל יום אחר היתה יכולה להיחשב לחור התחת של העולם, ולמשך שבוע שלם הופכים אותה לעיר שוקקת חיים ושמחה – "בלק רוק סיטי" – שכבר מזמן הפכה לאגדה. עוד עשרות אלפי אנשים נאלצים לוותר על החוויה לאחר שבשנים האחרונות, ושוב, לנוכח הביקושים העצומים, נאלצו מארגני הפסטיבל להגביל את מספר המשתתפים באמצעות מכירת כרטיסים, שהם הדבר היחיד שניתן לרכוש בכסף במהלך השבוע כולו.

"בלק רוק סיטי" ממעוף הציפור

וחזרה לישראל. בשיא הפסטיבל היו על החוף בערך אלף ומאתיים אנשים, ולמרות שבאנרגיה שהם יצרו ניתן היה להאיר עיירת פיתוח קטנה למשך שנה, לא הורגשה כל צפיפות. הזמן עבר לאיטו ובכל רגע נתון היה מה לעשות. הגעתי למקום עם עוד שלושה חברים והסתפחנו לצלייה של משפחה חביבה, שאירחה גם את קהילת המג'נגלים. הם כמובן לא ביקשו דבר תמורת ה- 2 מ"ר שגזלנו מהם, אבל ברוח הבארטר ששררה במקום, הצעתי להם רשימת ספרים מומלצים לבתם בת השבע.

מתקהלים בברנינג מן

כמו בפסטיבל המקורי, גם בברנינג מן המקומי אין כסף. כלכלה המבוססת מתנות ואנטי צרכנות Decommodification הם עקרונות מרכזיים, ובהתאמה, אין חסויות מסחריות או לוגואים, והנתינה היא חופשית ונעימה. הרגשתי שהכל זורם לכיוון שלי, כל משאלה שהבעתי התגשמה: חלה עם נוטלה, מים, סיגריה, כלי נגינה, צבעים. דיברתי עם עשרות אנשים, תופפתי על תוף  מרים שהבאתי וגם קיבלתי שיעורים על ג'מבה, רקדתי אינסוף שעות, שרתי, עשיתי אהבה, התחבקתי, נתתי וקיבלתי מאסז'ים, הייתי בים, נגעתי בחול, שיחקתי.

ואיזה משחקים נפלאים היו שם. במרכז הרחבה, לא רחוק מפסל העץ של האיש, נתלתה נדנדת פרפר ענקית מכבלי פלדה דקים. בגובה של יותר משלושה מטרים, עם מוטת כנפיים של יותר משלושה מטר, אפשר ממש לעוף. בכלל, ביליתי לפחות חמישית מהזמן בפסטיבל בלעוף באוויר. חיפשתי את האיש שבנה את הדבר המופלא הזה (בניסיון לפתות אותו לאחסן אותו בחווה בה אני מבקרת הרבה) ופגשתי את כרמל. הוא סיפר כי  בנה תפאורות ותחפושות מאז ילדותו בקיבוץ, כמו למשל מנהרות שדים במקלט. החוויות הללו הובילו אותו לבצלאל ובהמשך לחלום לעשות פסטיבל פיסול מגרוטאות שאסף. הוא התחבר למארגנים של הברנינג מן הישראלי ודחף שם את העניין האמנותי. הוא הדריך קבוצות של אנשים בעשיית פסלים שונים, שבשבות ענק, ואת הפרפר המופלא.

נדנדת הפרפר בפעולה, ברקע, שקיעה

המשחקיות הנהדרת הזו מגלמת רעיונות העומדים בבסיס הברנינג מן: ביטוי עצמי, השתתפות, אי אמצעיות, התמקדות בכאן ועכשיו ועצמאות רדיקלית שמשמעותה לעודד את הפרט לגלות את היכולות שלו. חוויתי את עצמי יצירתית, פתוחה, מתרגשת, מגלה חדש, ילדותית באופן מבורך. הייתי כל הזמן בפעילויות מסוג שונים שאני או אנשים שסביבי יזמו. ללא לוח מאורגן או סדנאות, פשוט למדתי וקיבלתי כל כך הרבה דברים.

גם כיפה גאודזית הופכת תוך רגעים ספורים למגרש משחקים

השכנים מהצליה בהופעה ספונטנית, ברקע, אהבה

כל החוויות המגוונות הללו מתאפשרות ונוצרות בשל החוקים של הברנינג-מן, הכוללים מעבר למה שכבר נכתב גם קבלה של כולם באשר הם, מאמץ קהילתי, אחריות אזרחית, והעיקרון לפיו  לא משאירים זכר לאירוע. המון אנשים טובים עמלו כדי לבנות ולייצר את העיר החלופית והאוטופית הזו, כולם יכלו להיות הם עצמם (חלקם בתחפושות מושקעות, חלקם בעירום (הרוב לא) וחלקם בדיוק כפי שהם ביום יום) וכולם נתנו וקיבלו את כל השפע שהקיף אותי. בסיום, החוף נשאר נקי לחלוטין.

קשה מאוד להעביר את החוויה בכתב, במיוחד כשאני עדיין נפעמת ממנה גם שבוע אחרי שהסתיימה. אני יכולה רק להמליץ לכל אדם באשר הוא להתנסות במציאות הקסומה הזו בשנה הבאה, אני אשמח לשבת אתכם על מחצלת, לעשות יחד מדיטציה על הים, לרקוד ולשיר מול המדורות וכמובן, לתת חיבוק איטי וארוך על רקע שקיעה.

_________

עשרת העקרונות של הפסטיבל (מאתר ויקיפדיה, במרוכז ובקצרה)


1. שיתוף רדיקלי
כל אחד יכול להשתתף בפסטיבל מתוך כבוד והערכת השונה ושלילת דעות קדומות.

2. נתינה הענקת מתנות ללא ציפייה לתמורה או מחויבות להחזיר טובה.

3. ביטול הסחר על מנת לשמר את רוח הנתינה כל סוג של מסחר או סחר חליפין, אסור. בנוסף, המשתתפים מתבקשים שלא לבצע עסקאות, לפרסם או להפיץ רעיונות מסחריים ומותגים.

4. תלות עצמית רדיקלית עידוד עצמאות, עשייה עצמאית וגילוי יכולות אישיות.

5. ביטוי עצמי רדיקלי כל פעילות בפסטיבל וכל המתנות הניתנות הן תוצר של ביטוי עצמי ואף אחד חוץ מהיוצרים לא יקבע את תוכנן. למרות זאת, על הנותנים להבין ולכבד את מקומם ורצונותיהם של המקבלים.

6. מאמץ קהילתי קהילת הפסטיבל מעודדת ומאמינה בעשייה משותפת ומקדמת כל סוג של עשייה קבוצתית, חיבור חברתי, מרחבים ציבוריים, עבודות אמנות וכל שיטות התקשורת המקדמות אותם.

7. אחריות אזרחית כל משתתף בפסטיבל לוקח אחריות על עצמו ועל הסובבים אותו. המארגנים פעילויות בפסטיבל יקחו אחריות על שלומם ורווחתם של המשתתפים ויעשו זאת בהתאם לחוקי המדינה.

8. אי השארת עקבות מתוך רצון לשמור על הסביבה, אין להותיר פסולת או כל סימן אחר שיפגע בסביבה. חובה על כל המשתתפים לנקות את המרחב בסיומו.

9. השתתפות שינוי מסוים באדם או בחברה, יכול לקרות רק תוך כדי השתתפות אקטיבית בנעשה. לכן, כולם מוזמנים להשתתף בפסטיבל.

10. אי אמצעיות חוויה המשתתפים נקראים לחוות את עצמם ואת סביבתם בצורה טבעית ובלתי אמצעית.

_________

לקריאה נוספת על הפסטיבל שבוודאי תעשה לכם חשק, מומלץ לבקר באתר מידברן

_________

תגובות2

  • להגיב נובמבר 19, 2012

    Wilfredo

    Enilgehtinng the world, one helpful article at a time.

      

  • להגיב אפריל 27, 2014

    שרופה בדרגה 2

    ענת יקרה.
    היטבת לתאר את החוויה, גם עבורי היה זה האירוע המוחי הראשון ומחולל אושר לנפש שמילים לא יוכלו לו.
    הקהילה הזו (וזה הרבה מעבר ל"פסטיבל") היא יצירת מופת אחת גדולה שמביאה את השינוי שהעולם מייחל לו.
    אנחנו השינוי – זה קורה בכאן ובעכשיו. הללויה.
    טוב, וגם… חיבוק.

      

השאירו תגובה