הפילוסופים הארציים – פרק ג – עולמו המופלא של אדם סמית

אם השם "אדם סמית" נשמע לכם מוכר זה לא במקרה. הפילוסוף והכלכלן הסקוטי, בן המאה השמונה עשרה, אחראי לאחד המונחים הכלכליים המוכרים והמניפולטיביים ביותר אשר בוודאי שמעתם יותר מפעם או פעמיים בחייכם – "היד הנעלמה" . מושג זה הופיע לראשונה בספרו המהפכני "עושר העמים", אשר נפרש על פני 900 עמודים ופורסם בשנת 1776, ובקצרה טען כי קיימת יד נעלמה שבעזרתה המניעים האנוכיים של כל בני האדם מנווטים בכיוון ההולם את טובתה של החברה כולה. כיום, מושג זה משמש בעיקר כלכלניים ניאו ליברליים וחסידי שוק חופשי אחרים, אשר מתנגדים לכל רגולציה או התערבות ממשלתית בשוק החופשי. איש מהם ככל הנראה לא טרח מעולם לקרוא את הספר, אבל זה בסדר, כי להלן התקציר.

את פרק ב' של הפילוסופים הארציים, "המהפכה הכלכלית", סיימנו בשאלה כיצד מצליחה מערכת השוק, המורכבת מאינספור פרטים אגואיסטים, לשמור על יציבות במשך מאות שנים. אדם סמית היה הראשון שהתייצב על מנת להציג תשובה מקיפה לשאלה, ולמעשה להציע צורה חדשה לגמרי של התארגנות חברתית, אשר אנו מכירים אותה כיום בשם: תורת הכלכלה.

אדם סמית - מסופר עליו שהיה התגלמות הפרופסור המפוזר: פעם בעת שצעד תוך כדי שיחה עם חבר נפל לתוך בור לעיבוד עורות, ובפעם אחרת סופר שבישל לעצמו משקה מלחם וחמאה וקבע כי מדובר בכוס התה הגרועה ביותר בעולם

שתי בעיות עיקריות מעסיקות את סמית בספרו "עושר העמים", האחת עוסקת בזיהוי וחשיפה של המנגנון אשר שומר על יציבות השוק (אותה "יד נעלמה") ואילו השניה עוסקת בעתידה של החברה האנושית. בפוסט זה אעסוק רק בראשונה מבין שתיהן – כיצד ייתכן שקהילה, שבה כל אחד עסוק בדאגה לתועלתו האישית, איננה נקרעת לגזרים, ומהו אותו דבר המכוון את ענייניו הפרטיים של כל יחיד כך שיתאימו לצרכי הכלל.

מערכת הבלמים והאיזונים שמציג סמית על מנת להסביר את התופעה עלולה להישמע ברורה מאליה לבן המאה העשרים ואחת: נקודת המוצא של סמית היא האינטרס העצמי של כל פרט אשר מניע ומכוון אותו אל עבר כל עבודה שהחברה מוכנה לשלם בעבורה. "אין אנו מצפים לחסדם של הקצב, מבשל השֵׁכר או האופה; דאגתם לעצמם
היא המקנה לנו את סעודותינו", אמר סמית. "איננו פונים לרגשות אנוש שבהם, אלא לאהבת עצמם, ולעולם אין אנו דנים עמם בצרכינו שלנו, אלא בטובות ההנאה שלהם".

האינטרס העצמי הוא רק מחצית מהתמונה כמובן, שכן כעת צריך למצוא את אותו גורם שימנע מיחידים תאבי בצע לדרוש סכומי כסף מופרזים, וכוח מווסת זה הוא התחרות. "אדם המאפשר לאינטרס העצמי שלו לגבור עליו יגלה כי מתחריו גזלו ממנו את עסקיו מבלי שהרגיש; אם יגבה יותר מדיי עבור מוצריו, או יסרב לשלם לעובדיו כפי שמשלמים כל השאר, יגלה כי הוא נותר ללא קונים מצד אחד, וללא עובדים מצד אחר".

שני כוחות אלה, האינטרס האישי והתחרות, מספיקים לאדם סמית על מנת להסביר שורה ארוכה של תופעות כלכליות: כיצד ניתן למנוע ממחיר הסחורה להתרחק באופן שרירותי מעלות ייצורה, כיצד יכולה החברה להשפיע על יצרני הסחורות על מנת לספק לה את מבוקשה, כיצד מחירים גבוהים נוטים להתאזן מאחר והם מעודדים את הגברת הייצור באותו תחום, ומדוע רמות השכר נותרות זהות פחות או יותר בכל תחום ייצור נפרד.

השוק, כך הסתבר לאדם סמית, הוא מערכת פרדוקסלית – התגלמות החירות הכלכלית האינדיבידואלית היא מתעתעת, אמנם, אדם יכול לעשות בשוק כאוות נפשו, אולם אם השוק לא יראה זאת בעין יפה, אותו אדם ישלם על חירותו במחיר של חורבן כלכלי חד ומהיר. היד הנעלמה הינה נטולת פניות, ובמידה ונניח לשוק לנפשו, היא תדאג להסדיר אותו בצורה הטובה ביותר ולמען הטוב הכללי.

עושר העמים - דף השער של המהדורה הראשונה

 

___________

הטוב הכללי.

הסיבה שספרו של אדם סמית נחשב למהפכני היא שהוא מציג בו לראשונה פילוסופית עושר דמוקרטית. לא עוד שלטון הזהב והכסף של אצילים וסוחרים בעלי זכויות יתרות. מערכת השוק עתידה לשפר את מצבם של כל בני האדם. באותם ימים, בהם מרבית ההוגים הכלכליים ראו במחסורם של העניים כלי חיוני לתפקודה של המדינה, הרי שהכרזתו של סמית כי: "אין החברה יכולה לדעת פריחה ואושר אם רוב הנמנים עמה עניים הם ומסכנים", נחשבה לקיצונית במידה רבה.

מסיבה זו ממש, מפתיע לגלות כי התיאוריה הכלכלית אותה הציג סמית אומצה דווקא על ידי בני המעמד הקפיטליסטי העולה, אותו מעמד שסמית הוכיח על "חמדנותו המרושעת" ועל החברים בו כתב כי "אינם, ולא נועדו להיות, שליטי המין האנושי". אלה אימצו את תורתו של סמית תוך שהם בוחרים לראות רק הנחה אחת מתוך המורכבות הכלכלית שהציג סמית – עזבו את השוק לנפשו.

בדברים אלה מצאו התעשיינים הראשונים את הצידוק התיאורטי שנזקקו לו על מנת לחסום את ניסיונותיה הראשונים של הממשלה לתקן את התנאים השערוריתיים ששררו באותה תקופה. אולם אדם סמית מעולם לא התנגד להתערבות ממשלתית שמטרתה לקדם את רווחת הכלל. למשל, סמית מזהיר מפני ההשפעה המטמטמת של הייצור ההמוני:
"ההבנה של חלק הארי מבין בני האדם מעוצבת בהכרח בידי המלאכה שהם עוסקים בה. האדם המבלה את כל חייו בביצוע כמה פעולות פשוטות… הופך על פי רוב טיפש
ובור מאין כמוהו" — כותב סמית, ומנבא הידרדרות בסגולותיו האנושיות של העובד, "אלא אם תשקיע הממשלה מאמצים למנוע זאת".

בנוסף כותב סמית: על הממשלה מוטלת החובה "להקים ולשמר את המוסדות הציבוריים ואת המפעלים הציבוריים שעשויים להביא את התועלת הרבה ביותר לחברה טובה", אך הם "מהסוג שבו הרווח לעולם אינו יכול להחזיר את הוצאותיהם של שום אדם יחיד או קבוצה קטנה של יחידים".

או במילים אחרות, אדם סמית היה מתנגד לתהליך רחב של הפרטת השירות הציבורי, והיה דורש מהמדינה לקחת אחריות על מערכת החינוך, התחבורה, הבריאות, איכות הסביבה, המחקר המדעי, ועוד כהנה וכהנה השקעות שאינן בהכרח רווחיות, אולם הן חיוניות לרווחת הפרט.

___________

אז אם המדינה היא לא האוייב הגדול של הכלכלה, כפי שבינימין נתניהו מנסה לשכנע אותנו בעשור האחרון, מה כן עלול לפגוע בפעילותה התקינה של מערכת השוק? על כך עונה סמית – המונופול "רק לעתים רחוקות יקרה שבני אדם בעלי משלח יד משותף הנועדים יחדיו", אמר אדם סמית, "לא יסיימו את התוועדותם בקנוניה נגד הציבור או בתחבולה כלשהי להעלאת מחירים"

כמו במשחק גם בחיים - כששחקן אחד מחזיק ביותר מידי כסף ונכסים, כל השאר מפסידים

 

כבר בימיו של סמית נעשו ניסיונות על ידי בעלי מקצוע לתאם מחירים או הורדה של משכורות, אולם בכלכלת השוק של אנגליה במאה השמונה עשרה טרם היו כוחות חזקים דיים שהיו יכולים להשפיע באופן משמעותי ועקבי על כיוונו. כיום, המצב שונה. תאגידי הענק שפועלים בשוק יכולים לעמוד בלחצי התחרות, יכולים להעלות מחירים (לעיתים בתיאום) ובסופו של דבר, יכולים להעמיד את האינטרס העצמי שלהם בחזית מבלי לחשוש מפני תגובה משמעותית, וזאת רק כל עוד אנו, הצרכנים, טרם פיתחנו תודעה חברתית וכלכלית אקטיבית, אשר בראש ובראשונה תגרום לנו להדיר את רגלינו וכספינו מסדנאות התאגידים.

__________

"השוק החופשי" הינו חופשי רק כל עוד אנשים נשמעים לחוקיו, ואילו "היד הנעלמה" מבטיחה שאנשים ישמעו לחוקים, רק כל עוד לא קיימת התערבות בפעולתו של השוק החופשי. הגם שרעיונותיו הבסיסים של אדם סמית, האינטרס העצמי והתחרות, ממשיכים לקבוע את התנהלותה של המערכת הכלכלית, הרי שכיום איננו יכולים להרשות לעצמנו להיות נאיבים ולהניח לשוק לשלוות נפשו. במאה השנים האחרונות קמו ועלו כוחות חזקים מידי אשר רמסו את חוקי השוק ושברו את היד הנעלמה. אז בפעם הבאה שמישהו מנפנף מולכם במושג זכרו שאדם סמית מעולם לא ויתר על התערבות הממשלה ברגולציה ובחתירה לטובת הכלל, ושבכל מקרה, אותה יד נעלמה כבר מזמן נקברה תחת המונופולים הכלכליים ששולטים בעולם.

_________

לפרק א – מבוא

לרכישת הספר "הפילוסופים הארציים" באתר הוצאת שלם

_________

 

1 תגובה

  • להגיב מרץ 13, 2016

    אלדד

    המונופול הכי גדול זה הממשלה. או יותר נכון סופר מונופול.

    מונופול על ייצור כסף כחוב שהוא נותן לבנקים.

    מונופול על בריאות שהוא מכריח לקנות.

    מונופול על חינוך שהוא מכריח לקנות ועוד

    למשל אם הממשלה הייתה פועלת ביעילות היתה נותנת אפשרות:

    מי שרוצה ואין לו כסף יקנה חינוך ממני אחרת לא צריך ותעשו מה שבא לכם.

      

השאירו תגובה