סיפורי סבתא

אני יושבת מול מסך המחשב, אין איש לידי, העולם שלי כרגע נמצא באינטרנט. בקבצי וידאו דחוסים. לקחתי על עצמי משימה לערוך סרטים משפחתיים ישנים. שם, בעולם הסרטים, כולנו יושבים ביחד, הורים, דודים, בני  דודים, סבא וסבתא, שבת שלמה שתועדה כמעט רגע אחר רגע, כשדוד אברהם נרדם על הספה, ודוד אברום התלונן על עוצמת נחירותיו, כשפיצחנו גרעינים מול שידורי הערוץ הראשון, כשבמשחק הכדורסל איבדתי את הכדור כי עשיתי יותר מדי צעדים. העבר הזה הוא עכשיו קובץ במחשב בגלל שמישהו מצא אותו מספיק חשוב וראוי על מנת לתעד.

אני מסתכלת סביבי בחדר. הרגע הנוכחי לא נראה לי כזה שראוי לתעד. ויש לכולנו יותר מידי רגעים כאלה, בעודנו יושבים שעות על גבי שעות מול המחשב. אני חושבת על הפער שקיים בין האופן שבו אנחנו משתמשים בזמן, בחומר שסביבנו, ביחס שלנו אחד אל השני, ובין האופן שבו הסבים והסבתות שלנו השתמשו בכל אלה, פער שהוא תולדה של פחות ממאה שנים.

אנחנו ובני הדודים - מסתבר שהאושר נמצא בפינה השמאלית של הספה

אני יכולה לספר על החיים האלה, להביט לאחור, דרך קשר אוהב, חם,  ממקור ראשון, אלו הסבים והסבתות שלי. אני רואה אותם, וגם חולמת עליהם לפעמים, כאנשים עם כוחות מאגיים, בעלי יכולת ריפוי והענקת חיים.

סבתא מרים עבדה כמעט כל חייה, אישה עם כוחות פיסיים גדולים. היא עבדה את האדמה, היו לה מיומנויות מפותחות בכל הקשור לצמחים וחיות ותנובותיהם. למשל:  הכירה שמות צמחים וטעמיהם וסגולותיהם, איפה ניתן למצוא אותם ביער, איך לזהות אותם, העונות בהם ניתן למצוא אותם. אמנם, אמי ירשה את אהבת האדמה, אך לצערי, כל הידע הזה לא בא בירושה לאמי או אלי. סבתא גידלה בעלי חיים רבים ונעזרה בהם כדי להאכיל את ילדיה ולגדלם, וכן, גם כדי להאכיל נוודים ועניים שבאו לפתחה.

אני זוכרת את האושר על פניה כשבישרנו לה שהאוכל שהכינה לנו מאוד טעים, ואם לא אמרנו, היתה שואלת "מה, לא טעים?" והביטה בפנינו בחקרנות גדולה כדי לדעת אם אכן האוכל טעים לנו. פעם, היה לסבתא שלי זמן להכין אוכל כגון: חמאה, ריבות ושימורים, בירה, יוגורט ושמנת, שנדרש זמן רב וידע להכינם, לא היה לה סיפוק גדול יותר מהתבוננות בפני ילדיה המתענגים על האוכל הטוב הזה שבא לעולם עם הרבה מאמץ ואהבה. סבתא שלי ידעה "תפקידי חשוב, אני חשובה, אין לי תחליף". כך חשה, שהיה לקיומה פה בעולם משמעות, סבתא שלי חשובה, מעבר לעובדת היותה אהובה. סבתא שלי בכוחה היה ליצור מעדנים מחליבת פרה. סבתא יוצרת החיים. לצערי, כמעט שלא עברו בירושה מתכונים שידעה בעל פה, רק מעט אל אמי (מרק עוף, פירוגים, גפילטע פיש) וכלום לא אלי.

סבתא מרים וידידה

סבתא שלי הכירה סודות רפואיים מתוקף היכרותה עם צמחים, תנובה ודבש ושום ואלכוהול, היא ידעה את סגולותיהם כמו רוקחת שמאנית. למשל, מרק עוף הוא אנטיביוטי, למשל גוגל-מוגל הוא ריפוי לסטרידור וחום גבוה, למשל קריאה בקלפים ושהות עם אמי המדוכאת תרפא את רוחה, ואכן, סבתי ריפאה את רוחה. אז זאת סבתא מרים בשבילכם. מיומנויות ולב שפגו מהעולם.

הסבתא מצדו של אבי היא סבתא ויקי. לה היו מיומנויות בתפירה, סבתי, תופרת השמלות, הידועה בכך שתפרה שמלות לחנה מרון ולאשתו של אבא אבן. גם לה לא היה תחליף. היה לה הרגש שלה בתפירה, זה היה הייחוד שלה, היא ידעה להתאים את השמלה לגוף, היתה לה הבנה בבדים, גם זכתה בשידוך מוצלח, סבי, שהיה סוחר בדים. זו לא עוד תפירה של חברת ביגוד מסחרית, זה הרגש של סבתא שלי, הנשמה שלה בתפירה, בשמלה החד פעמית. אפשר לקרוא לזה יעוד, לכל איש היה יעוד. והתמחה בו, ונהנה בו, וחי מפרותיו.

מעבר לזה, סבתי ויקי היתה מארחת בביתה, כל יום,  שכנים וקרובי משפחה (מרובים, מאוד מרובים) והיו עולים אליה לרגל כדי להתייעץ אתה, היתה מומחית בהבנה וניתוח וייעוץ, בדמיון שלי אני נוהגת לכנותה "בוררת". בית המעברה הקטן היה מלא באנשים ורוח חיה, צפוף, אבל מרווח בזמן. אני זוכרת תצלום של סבתא ויקי ובו היא משחקת בכדורגל עם בניה וחבריהם הצ'חצ'חים. סבתא ויקי היתה "אחת מהחבר'ה" וידעה שחשוב מאוד לצחוק. ובאמת, בתמונות המעברה אני רואה הרבה צחוק ובדיחות, כמו היריון של גבר, גאגים שכאלה. מאז לא ראיתי עוד תמונות כאלה. איזה משעממים הפכנו. מה הטעם בחיים חסרי חיים.

משחק כדורגל סוער במעברה - לא היה הרבה עם מה לעבוד, אבל המעט שהיה הביא עימו אושר גדול

פעם היתה סיבה לטרוח בשביל החיים, טרחו המון-המון בזמן שבו החיים היו כמעט קלושים, כמעט הסבים שלי היו מתים. הם טרחו או שרדו, איך שתקראו לזה, בעזרת יצירתיות ודמיון, שהם תושייה גדולה. למשל, סבא, חיים שמוץ, ברח ושרד תחת הזהות השאולה מחייל נאצי, והשם שלו נתן לו חיים, מיכאל זנהנדלר. בימי מלחמת העולם השנייה סבא שלי הפך לנאצי נוצרי, משחק שכזה, איך שהצליח לשחק. ובאותו המשחק הגן על חייה של סבתא מרטינה הנוצרייה כשנתפסה בשעת גניבה, כך הכירו, בשעת גניבה ומשחק, לימים התחתנו וסבתא התגיירה, הפכה למרים.

סבא מיכאל (לשעבר חיים) בתמונה מפולין

מצדו של אבי, כמעט הסתבכו בצרות כאשר דודי, אברום, השתין מהמרפסת על עוברי אורח אבל סבתי הרגיעה אותם בטענה שאלו הם מים. והתנצלה כמובן. זה לא דבר של מה בכך, משום שבזמן זה התרחשו המון פרעות ביהודי מצרים, והיה צורך קיומי בשלום עם הבריות, במיוחד כאשר היה ידוע לכל שהם יהודים. יהודים הדוקים. בזמן הבריחה ממצרים הגניבו בבגדים חפצים בעלי ערך. הסבים שלי היו מאוד יצירתיים, מתוך כורח, שהוא אבי ההמצאה. אני בטוחה שבתור ילדים הם באמת ידעו איך לשחק והיו רווים בדמיון ויצירתיות, גם אם תנאי החיים שלהם היו קשוחים ומחוספסים. הם ידעו שיש סיבה לטרוח בשביל החיים.

אני יודעת שלסבים שלי היה מוח יותר מפותח משלי, הם ידעו להסתגל למצבים קיצוניים, לשרוד מצבים מסוכנים (בין חיים למוות), וליהנות מהחיים, למרות שהיה בהם הרבה קושי ועצב. הם גם ידעו יותר משלוש שפות: מצד אבא- ערבית, עברית, צרפתית ואנגלית, מצד אמא- פולנית, רוסית, עברית וגם יידיש. נערכו מחקרים, ונמצא שאדם דו לשוני הוא יותר חכם. יש הרבה מחקרים בתקופה שלנו, שנראים לי כל כך חסרי תוחלת.

בנוסף לכל העושר המדהים הזה של הסבים שלי, הם חוו הרבה מוות – זאת מילה מאוד קשה ולא מתקבלת על הדעת היום, אבל בעבר היא היתה חלק נוכח בחיים. גם מתוקף הקרבה הרבה (מבחינה פיסית) לאדם בגסיסתו ובמותו. היום אנשים גוססים ומתים הרחק מהעין, בחדר צדדי של בית חולים, בנוכחות אחיות או רופאים. סבתא מרים היתה נוכחת בעת מותה של בתה הפעוטה, בעת מותו של סבי מיכאל, בעת מותה של אמה. סבא מיכאל איבד אישה ובת בשואה ובעצם כמעט את כל קרובי משפחתו למעט דוד אחד ושתי בנות דודה. סבא אלי שכב לצדה של סבתא ויקי בעת מותה. חזיתי פעמיים בחיי במוות הקורה מול עיני, מוות של ארנבת ומוות של כלבתי ביוטי, זה המראה הכי קשה שאני יכולה להעלות בזיכרוני. אני לא יודעת איך אשרוד מוות של אדם אהוב מתרחש מול עיני.

סבא אלי וסבתא ויקי רוקדים בערב החג

אני בטוחה שנוכחות המוות וקיומם של מומים פיסיים, בחייהם של הסבים שלי, העניקו להם פרספקטיבה נכונה על החיים, שהרי החיים הם חד-פעמיים ופלא היותנו, כל אחד מאתנו, הוא לא דבר מובן מאליו. המוות, שהנו חלק מטבענו, מעצים את ערך החיים ונותן בהם טעם. ככה הסבל נסבל, ככה האושר צרוף, ככה אין צורך להיאחז בפחד. אני רואה ברוחי את הסבים שלי מזינים את ילדיהם ומטפחים ומגדלים אותם גידול ארוך ואיטי לחיים חד-פעמיים. סבא אלי בירך את ראשינו כולנו "יאר ה' פניו אליך ויחונך, וישם לך שלום" כאילו סבא אלי הוא האלוהים בעצמו, שם לנו שלום ומחנך אותנו, שנדע גם אנחנו את הדמיון, היצירתיות והמיומנות, הכלים הבסיסיים ליעוד שלנו פה, הרי לכל איש יש יעוד, "אלמנטרי, מיי דיר נכדה, זה אלמנטרי". סבתא מרים היתה מסכמת את ברכתה בחצי משפט של עברית רצוצה "תהיים בריאים", ורצתה להגיד יותר, אני בטוחה.

אני מסבירה את המושג "איטיות" לא רק באורך הזמן שנדרש כדי להשקיע בפעילות מסוימת, ביעוד, ובקצב חיים נינוח יותר, אלא מסבירה אותו גם כ"השקעת זמן באחר", זאת אומרת, השקעת זמן בנוכחותו של אדם אחר, בנוכחות הילדים, בנוכחות בן/ת הזוג, המשפחה המורחבת, השכנים, החברים, דבר שיצר קהילתיות והדדיות, אהבת השכן, מיומנות חברתית שחסרה היום, האנשים שחיו בעבר פשוט נהנו מהחיים כי היו אחד בחברתו של האחר. הכירו אחד את השני אפילו, תארו לכם. היה להם זמן, תארו לכם. ישבו ושיחקו שש-בש! יש להם הרבה זיכרונות של הווי, הרבה חוויות, ולי יש כל כך מעט חוויות. היתה דמות צבעונית, "דה-לה מאמא" או משהו כזה, והיא נראתה כמו גבר, אימת המעברה, אפילו השמות היו צבעוניים. סבתא שלי התעלפה משתיית בירה אירית שחורה. הצליחו להרים את סבא שלי השמן בשמונה אצבעות. אמא שלי התרוצצה בשדות עם החברה. השכן חשב שאחיה הקטן זו היא. אמא שלי היתה מאוהבת בזרד. כן, קראו לו זרד! הוא קיבל אותה עם שוקולד בתחנה, בהפתעה. זה זרזיף קטן, האמת היא שלחוויות שלהם כמעט אין גבולות, הם כמעט אינסופיים, כמו דמיון מפותח.

אבא וחברים במעברה, מזכירים לי כל פעם מחדש כמה מעט צריכים כדי להיות שמחים

על סמך הזיכרונות מהילדות שלי, אני מבינה שזאת מתנה שנולדים איתה, הדמיון המפותח, כמו תכונה מולדת, סוג של חוש. ילדים, אפילו בדורי,  היו מומחי-משחקים. ממציאנים גדולים. אבל התכונה הזו נעלמה, אפילו משדה הראייה הקרוב, הרחובות ריקים, האחיינים שלי לא זזים ממסך הטלוויזיה והמחשב, לימדתי אותם משחק קלאס, שלוש פעמים, והם שכחו אותו, הכרחתי אותם לעשות פיקניק בחצר הבית. שלא כמו בדרך הטבע, כמו הגורים הלומדים לצוד,  תוך כדי משחק, גורי זאבים הלומדים לקחת חלק בקבוצה, תוך כדי משחק, גורי הקופים הלומדים מהי כוחה של סולידריות, הילדים של שנות האלפיים הפסיקו לשחק, אלא אם כן קונים להם צעצוע חדש, וגם אז, הוא נזנח כעבור זמן קצר, אולי מושחת לגמרי ונזרק.

כילדה לא היו לי הרבה צעצועים, כל צעצוע, או משחק קופסא, או חפץ כלשהו, היו יקרים לאין ערוך והיו להם שימושים רבים, דבק פלסטי היה הופך גם לצמיד יד למשל. סבון היה משמש כקצף-אמבט  המדמה זקן או גלידה, סבון היה גם משמש כנוזל ריחני בתוך שקית לשעות ארוכות של מישוש. אין לי מושג מי היה הממציא של כל זה. בדורי, כל ילד היה ממציא. גם אני.

מעבר לכל "משחקי-התפקידים" שכל ילד התייחס אליהם ברצינות גמורה (אבא ואמא, רופא וחולה), השתמשנו בכוחה של ההמצאה במשחקי "הדמיה", שהם קרובים ל"משחקי תפקידים", ובהם היינו מגייסים את הסביבה לתפקידים שונים, שוב, ברצינות גמורה. מחסן האופניים הפך לבית סוהר, שלושת עצי האורן שליד הבניין של סבתי הפכו ליער פראי ומסוכן, מחטי האורן שימשו לעיתים ככיסאות ושולחן, גם החול בחוף-הים שימש ככיסאות עם משענת, מעבר להיותו אתר בנייה ואגם קטן שנחפר. וכל זאת בלי להזכיר את גן השעשועים שבו הנדנדות היו מטוסים, הקרוסלה מכונית פרועה, או שכל הגן הפך למסלול מכשולים צבאי. גם השתמשנו בפסולת, גרעיני המישמש שימשו כ"גולות" וקראנו להם "גוגואים", גלילי נייר גמורים שימשו ביצירות, ויש עוד הרבה דוגמאות. פלא כזה, שבו הסביבה הופכת לחלק של הדמיון או משהו קסום ובעיקר לחלק מהקיום שלנו, חלק בלתי נפרד מההוויה שלנו.

משפחה וחברים בנוף ים

טיולים בחופשות היו הכי יפים בחיק הטבע, היו פחות יפים בבית מלון מרדים. בבית המלון בעיקר אימצנו את עצמנו להשתמש במשחקים בעזרת נוכחותם של ילדים בני גילנו, בני דודים בעיקר. נהנינו מהחברה. נוכחות של חברים, שכנים ובני דודים היתה יומיומית ואני לא רוצה לתאר לעצמי איזה ילדות בודדה ונוראה היתה עלולה לבוא עלי אם הם לא היו חלק מהיומיום. הרגשתי מצחיקה, הרגשתי שמעניין לי, הרגשתי שאוהבים אותי. היתה חשיבות בנוכחות החברים לא רק בתפיסה שלי את הקיום שלי, אלא גם בהערכת האחרים והערכת קיומם. היתה חשיבות גם בחוקים החברתיים, תמיד יש חוקים חברתיים, ולמדתי אותם וניווטתי בהם. לפעמים החוקים היו קשים, אבל ידעתי להתמודד איתם.  אני מזהה אותם עד היום, איזה מזל.

שימוש בדמיון ויצירתיות בילדות, או נקרא לזה, "משחק של גורים" כדרך הטבע, מסגל מיומנויות חשובות בבגרות, כולל שימורם של הדמיון והיצירתיות בבגרות. היום אני מתעסקת בתאטרון, קולנוע וספרות משום שבילדותי המצאתי תסכיתי רדיו, חיברתי הצגות ושיחקתי בהם מספר תפקידים ראשיים, אהבתי שפות ודימיתי שאני כותבת בערבית ומדברת באנגלית, ציירתי סיפורים, קראתי סיפורים, ונהניתי מכל ההתעסקות הזאת והשתפרתי בה עם הזמן. זאת אומרת שאני יכולה לומר היום, כמו הסבתות שלי, שיש לי יעוד.

לא השתמשנו במוצרי צריכה רבים, היו לנו מעט חפצים, ממש לא מזמן, בתקופה בה  שוקולד פרה מלבין מיושנה היה עדיין נחשב לאוצר. לכן היינו ממציאנים.  לעומת זאת, היום, שלושים שנים קדימה, יש הרבה חפצים, אוכל זמין, בגדים, ניידות אפשרית למרחקים.  החיים הפכו כביכול ליותר נוחים בעזרתה של הטכנולוגיה ה"מקילה" על חיינו וחוסכת מאמץ "מיותר",
אבל דווקא מקרה של הפסקת חשמל ארוכה באמצע היום, גרם לי להאמין שאפשר לגשר על הפערים. הפסקת החשמל אילצה אותי ואת אחותי לבלות ביחד, לנהל שיחה ארוכה, שום דבר לא בער, הכל היה נינוח. וניתן לנו הזמן במתנה.

שלושה דורות ופחות ממאה שנים – לא פרק זמן שיכול להשכיח מאתנו את העובדה שהחיים האלה חד פעמיים.  ששווה לחיותם. שיש בהם יצירתיות, משמעות, ואחווה הדדית.  אלה חיים שנמצאים ממש מול עינינו, ואנחנו צריכים רק להאט מעט, להושיט את ידינו ולגעת בהם. לפני שיהיה מאוחר.

ראש השנה במעברה

שיהיה חג שמח לכולם.

__________

תגובות4

  • להגיב ספטמבר 30, 2012

    לילך

    אני חושבת שיותר ויותר מתעורר בנו הצורך להאט ללכת אחורה והיופי הוא שאנחנו יכולים כמו שכתבת. הכל פה רק צריך לקחת לעצור לנשום . להפחית את הצריכה המטורפת ופשוט לחיות

      

  • הדס
    להגיב אוקטובר 1, 2012

    הדס

    לילך, נכון. זה כל כך פשוט, וכל כך קרוב.

      

  • להגיב אוקטובר 2, 2012

    רנק

    איך לפעמים מתחשק לי לעשות הפסקת חשמל בכוונה…
    בעצם…אעשה את זה! פוף!

      

  • להגיב מרץ 11, 2016

    אלדד

    גרעיני משמש זה לא פסולת , זה מה שמציל מסרטן.

    מסתבר שגם אז לא ידעו הכל 😉

      

השאירו תגובה