מעשה בקלאסיקה מודרנית, אקסית מיתולוגית וסרפד רעיל

יום שלישי. שעות הצהרים המוקדמות. על הפרק: יום כיפור היורד עלינו לטובה. הבטחתי לעצמי לקום מוקדם כדי להספיק לעשות קניות אבל התעוררתי רק באחת בצהרים עם הנגאובר קל לאחר מסיבת יומולדת מוצלחת במיוחד של חברה טובה. נכנסתי למקלחת קצרה כדי להתאפס ורצתי לשוק. למרות שרוב הבאסטות כבר נסגרו הספקתי לרכוש מוצרי מזון בכמות שתבטיח את המשכיות המין האנושי למשך שלושה דורות לפחות. עכשיו נשאר רק לבקר בספריית הוידאו, לקחת כמה סרטים טובים ללילה, ואפשר לחזור לישון.

מי שרוצה לחוות תחושה אפוקליפטית אותנטית צריך רק לבקר באוזן השלישית בערב יום כיפור. בחיי שחשבתי שחוץ ממני כולם כבר מורידים סרטים באינטרנט הזה, אבל מסתבר שפה ושם יש עוד כמה משוגעים שאשכרה משלמים בשביל להתחכך באנשים אחרים במדור הסרטים החדשים. ככל הנראה, ולאור שורות המדפים הריקים, מדובר בכמה אלפים בודדים של משוגעים.

טלפון דחוף לבת הזוג והצגה עניינית של מצב הדברים: אנחנו יכולים לראות בפעם החמישית את טרילוגיית שר הטבעות שרכשתי בדיל באמזון, או שאני יכול לקחת את "אניית הקרב פוטיומקין", סרטו פורץ הדרך של סרגיי אייזנשטיין משנת 1925. בעודה מתלבטת בכנות בצד השני הבחנתי בסרט נוסף ששרד את הבליץ. את יודעת מה, אמרתי, אנחנו נהיה בסדר, אני מוכן לשים הרבה כסף שאת "צלילי המוזיקה" עדיין לא ראית.

את המחאות הקולניות שלה כבר לא שמעתי. בצעד נמרץ גמעתי את המרחק לג'ולי אנדרוז, שמצידה חייכה אלי חזרה בהכרת תודה, ולאחר הבירוקרטיות המקובלות צעדנו יחדיו מאושרים לנמנום צהרים איכותי.

כולל שירו איתנו בסגנון קריוקי... אני פשוט חייב להשיג עותק כזה לעצמי

ועכשיו הוידוי ההכרחי: "צלילי המוזיקה" הוא אחד מהסרטים האהובים עלי בכל הזמנים. כשהייתי ילד אני ואחותי ראינו אותו בערך חמש עשרה פעמים. להגנתי אני יכול לטעון שהסרט הטרים רעיונות רבים של תנועת ההאטה, כגון, שימוש חוזר (ג'ולי תופרת בגדים מווילונות ישנים) יציאה לטבע (מרבית הבילוי עם הילדים מתרחש בחוץ, למורת רוחו של קפטן פון טראמפ) חינוך אנתרופוסופי (באמצעות שירה, אסוציאציות ומשחקי מילים). לזכותי אני יכול לטעון שהסרט היה מועמד לעשרה פרסי אוסקר וזכה בחמישה, כולל לבמאי ולסרט הטוב ביותר, אבל, אם להיות כנים, ייתכן שהסיבה שאני ואחותי אהבנו כל כך את סרט היתה שאבינו עבד שעות ארוכות, וכשכבר היה חוזר הביתה בשעות הערב המאוחרות, בדרך כלל היה חסר סבלנות, ואולי בסתר ליבנו קיווינו שיום אחד, אם רק נשיר מספיק יפה, הדיסטנס בינינו יישבר.

לענייננו, קצת יותר מעשרים שנה חלפו מאז הפעם האחרונה שצפיתי בסרט, וכרגיל, הוא לא איכזב. הצטרפתי בזיופים לשיר "דו רה מי", נשברתי לרסיסים כאשר קפטן פון טראמפ הצטרף לילדיו בשיר "אדלוויס", והסרתי את הכובע הדמיוני שלי בפני הנזירות האמיצות שמחבלות ברכבי הנאצים בשלבי הסיום (זהירות, היה ספויילר).

אבל כמו תמיד, מאז שאני ילד, מחשבה אחת טורדנית וקטנונית מציקה לי בסצנת הסיום, עת המשפחה חוצה ברגל את האלפים על רקע נופים מהפנטים (להלן הסצנה המדוברת בצילום ממסך המחשב)

הרי גם בעין לא מזוינת ניתן להבחין שאיש מבני המשפחה לא נושא עימו תיק, צרור, צידה (שלא לומר, צידנית) או טלפון נייד עם מספר של שירות משלוחים. איך בדיוק הם מתכוונים לשרוד, מה הם אמורים לאכול, מי מבטיח לי שבמצבם חסר האחריות אשר נובע ללא ספק מתכנון לקוי הם בכלל יצליחו להגיע לצד השני…

________

אבל השנה עולה בי עוד זיכרון. והוא קשור למאיה, החברה האמיתית הראשונה שלי. חודשיים אחרי שהתחלנו לצאת היא הזמינה אותי לבוא לאימה שגרה בישוב כליל עם בן זוגה ועם בנה הצעיר, אחיה למחצה של מאיה.

שחר היה כבן שמונה כשפגשתי אותו לראשונה והוא שמח לקחת אותנו לסיור באזור. יצאנו לצעידה בוואדי הסמוך לבית, הנוף היה ירוק ומעט מים עדיין פכפכו בפלג שהלכנו לצידו. שחר היה ילד טבע אמיתי ושופע הסברים, אבל בשלב מסוים הוא עצר, שלף אולר קטן מכיסו, והחל לבצוע צמח שאני לא יכולתי שלא לזהות אלא כסרפד רעיל.

המממ… ניסיתי להישאר cool כדי לא ליידע את מאיה שהיא כבר חודשיים חיה בחברתו של היפוכונדר חרדתי, אני לא חושב שאמורים לאכול את הצמח הזה, אמרתי לה בקול שקט, והיא לחשה אלי חזרה, זה בסדר, שחר עשה קורס הישרדות ולימדו אותם מה אפשר לאכול ומה לא.

מאחר ואהבתי את מאיה יותר מאשר את אחיה שרק הכרתי שידלתי את עצמי כמיטב יכולתי לא להיכנס לפאניקה מוחלטת, אם כי בדמיוני כבר ראיתי פרכוסים בלתי נשלטים, פינוי באמצעות מסוק, ושיקום לאורך חודשים ארוכים.

למרבה המזל, הטבע עשה את שלו. שחר הכניס את לפיו את ליבו העסיסי של הגבעול ומיהר לירוק אותו לכל הרחות. זה לא זה, הוא הסביר כמו שרק ילד בן שמונה יכול להסביר, ואז המשיך להוביל אותנו במעלה השביל.

__________

מוסר השכל.
לא משנה אם אתם משפחה שחוצה רגלית את האלפים במנוסה ממשטר אכזרי, או סתם נקלעתם לחיק הטבע עם ילד בן שמונה בעל תאבון בריא, מן הראוי שתדעו לזהות מה ניתן לאכול ומה לא.
עכשיו, אלוהים יודע שאתר סלואו לא נועד לתוכן שיווקי, אבל אם היו לי צאצאים הייתי ממהר לשריין לעצמי מקום בסיורי ה"ליקוט עם ילדים" שמעביר אורי מאיר צ'יזיק בחג סוכות הקרוב. ארבע שעות של בילוי בחיק הטבע, במהלכן לומדים איזה צמחים ניתן לאכול ומאיזה ראוי להישמר, ובסוף המסלול מצפה לכם ארוחה שלמה שתכינו ממה שקטפתם בעצמכם.

_________

אני פותח את הפיד שלי בפייסבוק ורואה תמונות מהפגנות המוניות בספרד ויוון. אני לא יכול שלא לחשוב שבשנת 2008 כמה אמריקאים לא הצליחו להחזיר משכנתא, והיום זה כמה מדינות שלא מצליחות להחזיר חובות. אני בחור די אופטימי בסך הכל, אבל יש מצב שבקרוב מאוד מי שידע ללקט עשבים ישרוד, ומי שלא, ימשיך לקרוא טורים של נחמיה שטרסלר ויקווה לטוב.

ורק כדי שהסוף יהיה שמח, קבלו.

http://www.youtube.com/watch?v=td8rLo-us3c&feature=related

________

תגובות5

  • להגיב ספטמבר 28, 2012

    מאיה

    Its great! Still laughing my a** off!

      

  • להגיב ספטמבר 30, 2012

    עידן

    גדול! גם אנחנו התיישבנו כל המשפחה מול צלילי המוזיקה ביום כיפור (גם רכשנו). אני נרדמתי..

      

  • להגיב ספטמבר 30, 2012

    תהלה שמש

    כל מילה בסלע. בפסח שעבר הלכנו עם הילדים לסיור ליקוט בהנחיית אורי והיה נפלא. אני לא אומרת שכל יום אנחנו אוכלים קציצות חוביזה וסרפד אבל האפשרות תמיד קיימת. צלילי המוסיקה סרט מופלא- אולי הגיע הזמן לראות אותו שוב הפעם עם הילדים.

      

  • להגיב אוקטובר 22, 2012

    דני וולפשטיין

    נהניתי מאד לקרוא
    אך אני חייב להגן על כבודו האבוד של הסרפד:)
    הסרפד אמנם מוגדר כרעיל, ואם ניגע בו (בצידו העליון) אכן נקבל צריבה לא כיפית, אך הוא בהחלט אכיל. ניתן לקטוף עם כפפות, וניתן סתם לתפוס מהצד התחתון ולמעוך את החלק העליון הצורב. אני אוסף סרפדים כמעט כל יום בחורף. אפשר לאכול חי, אך עלי להודות שאישית זה לא נורא טעים, אך ניתן גם לשלב בשייק ירוק, מרק, קציצות וכו' ואז זה מעולה.
    שימו לב שהסרפדים עוד לא הגיעו, אך כבר יש עלי חוביזה פה ושם, כך שעונת ליקוט הירוקים (לפחות שלי) נפתחה באופן רשמי.
    וכמובן, כמו עם כל ליקוט – עד שיודעים לזהות בוודאות עדיף ללכת ללקט עם מישהו שמבין.

      

  • עמית נויפלד
    להגיב אוקטובר 22, 2012

    עמית נויפלד

    🙂 תודה דני, אני מודה שלא ידעתי את זה

      

השאירו תגובה