היסטוריה של מהירות – על הקשר שבין החטא הקדמון ותעשיית המזון, הרפורמציה הפרוטסטנטית והמהפכה התעשייתית, ומושג הקהילה כאפשרות של האטה – פרק 16 – המדינה הריבונית ומלחמות הדת

זמן רב חלף, לצערי, מאז התפרסם הפרק הקודם "עלייתו של האינדיבידואל", ולפיכך יהיה זה מן הראוי להביא את עיקרי הפרקים האחרונים בתמצות: מרטין לותר, נזיר אוגוסטיני, מורד בכנסייה הקתולית ויוצר פילוג בדת הנוצרית. התיאולוגיה החדשה שהוא יוצר מתבססת על רעיונות קשים מנשוא – האדם הוא יצור חוטא וחסר רצון חופשי, אשר עתידו נקבע מראש על ידי אלוהים – ויחד עם זאת הוא מעניק למאמיניו את אחד הרעיונות הגדולים ביותר – מושג המקצוע כשליחות. הרעיון גורס כי העבודה היומיומית של כל אדם היא היא הייעוד האלוהי שלו עלי אדמות, והצלחתו בעבודה, כלומר, שגשוגו הכלכלי, מעידה על היותו אחד מבחיריו של האל.

רעיון המקצוע כשליחות תרם להופעתה של מערכת כלכלית חדשה, בה צבירת רכוש לא נחשבה עוד לחטא בלתי נסלח, כי אם לראייה אודות עומקה של האמונה. ואנחנו מכירים את המערכת הזו כיום בשמה – קפיטליזם.

בפרק הקודם סקרתי התפתחות נוספות שנבעה ישירות מהרפורמציה הפרוטסטנטית, והיא הופעתו בזירה של מושג האינדיבידואל – הפרט הבודד – אשר כעת, תלוש מהקהילה התומכת של העבר, נאלץ לרדוף אחר ייעודו וגאולתו בכוחות עצמו וללא כל עזרה, שכעת נתפסת כסימן לחולשה. שתי התפתחויות אלה, המערכת הכלכלית החדשה והאינדיבידואל, הן אולי החשובות ביותר, אך הן לא היחידות שניתן לזקוף לזכותה של המהפכה הדתית, שכן לזו האחרונה היתה השפעה חזקה על לפחות עוד שלוש תמורות חברתיות אותן אנו מקבלים היום כמובן מאליו, ואחת מהן היא הופעתה של מדינת הלאום הריבונית.

מה לרפורמציה הפרוטסטנטית ולכינון סדר פוליטי חדש באירופה? התשובה היא – "מלחמת שלושים השנים" שפרצה על רקע חילוקי הדעות הדתיים.

כפי שציינתי בעבר, אחת הסיבות שמרטין לותר הצליח למרוד בכנסיה הקתולית ולשרוד על מנת לספר, היא ההגנה שקיבל מנסיכים ומלכים שביקשו להתנער מעול הכנסייה הקתולית ולהניח את ידם על הרכוש העצום שזו האחרונה צברה בתחומי ממלכתם. במציאות החדשה שנוצרה, קרה לא אחת ברחבי אירופה שתושבי נסיכות זו או אחרת עלו על מיטתם כקתולים אדוקים, והתעוררו, בצו שליטם, כפרוטסטנטים גמורים. והיי, אף אחד לא אוהב שינויים.

כמעט מיד פרצו באירופה עימותים אלימים על רקע הפילוג הדתי, ואלה נמשכו עד לשנת 1555 בה נחתם "שלום אוגסבורג", בו נקבע כי cuius regio eius religio  ובעברית – "דת השליט, דת המקום". כעת, ועל פי חוק יכלו נסיכים ומלכים לקבוע בעבור נתיניהם מה תהיה דת המדינה, קתולית או פרוטסטנטית, וכמו כן נקבע פרק זמן סביר במהלכו יוכלו הנתינים להגר לאזורים בהם שלטה הדת בה חפצו.

למרות ההסכמות, אירועי האיבה בין קתולים לפרוטסטנטים נמשכו, עד לבסוף, בשנת 1618, הגיעו לכלל מלחמה כוללת אשר נמשכה לאורך 30 השנים הבאות והתפרשה על פני היבשת כולה. בעבר, היסטוריונים העריכו כי המלחמה גבתה את חייהם של כשליש מתושבי אירופה, אולם כיום נהוג לחשוב שהערכות אלה היו מוגזמות. כך או אחרת, אין ספק שהמהפכה הדתית גררה את היבשת למרחץ דמים ממושך.

ניצחון מלך שבדיה, גוסטבוס אדולפוס, בקרב ברייטנפלד, 1631

 

מלחמת 30 השנים הסתיימה לבסוף רק עם חתימתו של שלום וסטפליה בשנת 1648. חוזה השלום היה למעשה סדרה של הסכמים שהגדירו בצורה ברורה את גבולותיהן הטריטוריאליים של המדינות הלוחמות, וחשוב מכך, ועל מנת למנוע סיכסוכים דתיים עתידיים, נקבע כי אזרחי כל מדינה חייבים להישמע לחוקיה ולנוהליה של ממשלתם, וזאת ללא קשר למידת אדיקותה או אמונתה הדתית.

על מנת להבין את גודל המפנה יש לזכור כי באותם ימים לא היתה הפרדה ברורה בין סמכות מדינית לסמכות דתית, ולפיכך, היתכנו מצבים בהם אזרחי מדינה אחת מצייתים לחוקיה של מדינה אחרת, רק משום ששליטה מוכר כאדם אדוק יותר המבקש לנהל את ארצו בהתאם לחוקי הדת הנוקשים. מאמין קתולי בנסיכות פרוטסטנטית היה עלול לשמור אמונים לחוקיו של שליט נסיכות אחרת רק בשל העובדה שזה האחרון קתולי בעצמו.

לפיכך, הקביעה החדשה בשלום וסטפליה, המאלצת את אזרחי המדינה לשמור אמונים לחוקיה ללא קשר לסמכות הדתית, היתה לא פחות ממהפכנית – לראשונה בהיסטוריה הוחלה דה פקטו הפרדת הדת מהמדינה, גם אם הדברים לא נאמרו במפורש.

המדינה כעת עומדת מעל לכל מחלוקת דתית, ובכל מקרה של סיכסוך, החוק הוא זה שקובע, ולא הכומר הקרוב למקום מגוריך. בתמורה לנאמנות המוחלטת, קיבלו תושבי אירופה את הזכות לעסוק בדתם, בין אם היא תואמת את זו של השליט ובין אם לא, כלומר, אדם יכול להיות קתולי במדינה פרוטסטנטית, ולהפך. חופש הפולחן עשה את צעדיו הראשונים בזירה.

__________

לכאורה מדובר בהתפתחות חיובית. הפרדת הדת מהמדינה וחופש הפולחן הנם מאבני היסוד של הדמוקרטיות באירופה עד היום. אולם, לצד הישגים אלה, השינוי הדרמטי שחל בתפיסת המדינה טמן בחובו גם השלכות נוספות – בפועל, המדינה ויתרה על זכותה והתיימרותה לקבוע מהו "הטוב" שיש לשאוף אליו ולכוון להשגתו, והפכה להיות לא יותר מאשר כלי להסדרת פעולתם והבטחת ביטחונם האישי של אינדיבידואלים אשר התקבצו יחדיו על מנת למקסם את תועלתם האישית.

אז נכון, הפרדתה של הדת מהמדינה היתה מהלך הכרחי על מנת למנוע את המשך שפיכות הדמים באירופה של אותם ימים, אולם, בד בבד, ומאחר ובאותם ימים לדת היתה את הסמכות העליונה בתחומי המוסר, ההחלטה להפריד בין הסמכות הפוליטית לזו הדתית היתה, הלכה למעשה, הכרזה כי למדינה אין עוד מנדט לקבוע בעבור האזרח מהם הערכים לפיהם עליו לחיות, או במילים אחרות, אם בעבר היה ברור כי מתפקידה של המדינה לדאוג גם לתחום המוסרי של האזרח, הרי שבתפיסת העולם החדשה שנוצרה כל אדם יכול לקבוע בעבור עצמו מהם "החיים הטובים", ולחתור להשגתם. ניתן לומר כי יחדיו עם המדינות החדשות שזכו בעצמאותן לאחר שלום וסטפליה, עשה גם הליברליזם את צעדיו הראשונים.

לנו, אזרחי העולם החדש והאמיץ, נראים הדברים ברורים מאליו, ולא רק זאת, אלא שכל ניסיון של המדינה "להתערב" בענייננו ובאופן חיינו נראה לנו מתועב וגורר אחריו אסוציאציות מהספר 1984 ושלטון האח הגדול. אולם, גם בעודנו חוגגים את החירות הליברלית והאינדיבידואליסטית שלנו, עלינו לזכור שבעבר הלא רחוק היה זה בהחלט מתפקידה של המדינה להתערב, לחנך ולכוון, ובעשותה זאת, תרמה המדינה לא מעט להיווצרותן של קהילות מאוחדות, תומכות, וכאלה אשר שמות את הטוב הכללי של  חבריהם מעל לרצונותיו וחירויותיו של הפרט הבודד.

__________

ללפרק הבא – דת ומדע
פרק הראשון – הקדמה
לפרק הקודם – עלייתו של האינדיבידואל

__________

תגובות3

  • להגיב ספטמבר 11, 2012

    D! בארץ הקודש

    השאלה מי ומה אמורים לקבוע איך עלינו לחיות אינה כלכך פשוטה ואולי בסופו של דבר תלויה בשליט עצמו (אחד או רבים, דמוקרטי או אוטורטי).
    מעב רלכך – האם המדינה אכן הפסיקה להכתיב לנו מהם החיים הטובים? היא עדיין עושה את זה דרך רבוות החוקים הותקנות שהיא קובעת ואוכפת – אמנם ענייני מוסר רבים הוצאו מידיה אך רבים בהחלט עדיין שם.

      

  • עמית נויפלד
    להגיב ספטמבר 12, 2012

    עמית נויפלד

    אתה צודק בהחלט, השאלה מאוד לא פשוטה ונתונה לוויכוח (אפלטון אמר שהפילוסוף צריך להנהיג את המדינה ובעקבות זאת זכה לככב בספרו של פופר "החברה הפתוחה ואויביה" בתור אבי הטוטלטריזם)

    בנוגע למדינה ולמוסר, אמת שהמדינה עדיין אחראית ברמה זו או אחרת למוסר היומיומי, במובן של חוקים, אולם זהו מוסר תועלתני, שיכול להשתנות בהתאם לתקופות או בהתאם לדרגת האזרחים (כמו שקורה בישראל לעיתים)

    מה שכן, אין יותר וויכוח שזה לא מתפקידה של המדינה להגדיר מה הם החיים הטובים, או הראויים, במובן של הטוב המוחלט שיש לשאוף אליו (למשל, חיי צדקה, חיים הירואיים וכו')

    ושוב, אני לא אומר שזה דבר רע בהכרח, אבל צריך להבין שכך היה בחברות העתיקות, והוויתור על ההכוונה הזאת היה כרוך גם בהפסד מסויים.

      

  • להגיב ספטמבר 12, 2012

    D! בארץ הקודש

    אני חושב שגם בעבר, אולי למעט במדינה האוטופית של אפלטון, היו שינויים במה שהמדינה הגדירה בתור מוסר, מה שאתה קורה תועלתני. הכנסייה עצמה (וכל דת אחרת לצורך העניין) אף היא שינתה את המוסר שלה לאורך השנים ואם התפתחות מחשבות שונות והתבססותן.
    נכון שהמדינה אינה מגדירה יותר את החיים הטובים – אבל מהי מידת השפעתה על כך?
    אני מסכים כי ייתכן כי מדובר בהפסד. אבל כמו כל הפסד הוא כנראה תומך גם רווח בסופו

      

השאירו תגובה