101 דרכים להאט את החיים – פרק 14 – משחקים בגוגואים

יותר ויותר קולות המבקרים את הרגלי הפנאי של הילדים בימינו נשמעים בשנים האחרונות: "הם לא קוראים ספרים", "הם כל היום על המחשב", "הם צופים שעות בטלוויזיה", והגם שהכל נכון, אותם קולות בוחרים להתעלם מהעובדה שאת אותה ביקורת ניתן להפנות גם כלפי הרגלי הפנאי של המבוגרים, ואולי אף חמור מכך, שכן דומה שמבוגרים כלל אינם משחקים, אחרי הכל, למי בכלל יש זמן. בין הטיפול בצאצאים למרדף אחרי הקריירה הצלחנו להזניח ולהכחיד כמעט כליל את אותו אינסטינקט שובב הקורא כמעט לכל בעל חיים להניח לרגע למרדף הבלתי פוסק אחרי פיסת המזון הבאה, ופשוט להזמין חבר למשחק. ואם כבר מדברים על משחקים, עכשיו בדיוק מתחילה העונה של הגוגואים.

לא מעט מהסקס אפיל של משחק הגוגואים נבע מהעובדה הפשוטה שבניגוד לשאר משחקי השכונה שנהגנו לשחק בילדותנו, הגוגואים היו תחומים לעונה קצרה בלבד. מיד עם הופעתם של המשמישים הראשונים בשווקים היו צצים גם הגוגואים שערכם בשלב זה היה מרקיע שחקים, ורק חודשיים אחר כך כבר היו השחקנים הגדולים נוהגים להשליך את ההון הגלעיני שלהם באוויר על מנת להנות ממראה הזאטוטים המזנקים. אצלנו קראו למנהג "קילילי", אבל קצת כמו אללה, הוא ידוע בעוד עשרות שמות שונים.

מעבר להיותו מוגבל בזמן, המשחק בגוגואים כלל כל מה ששחקן יכול לחלום עליו – עלות אפסית וללא צורך בחיבור זמין לחשמל, יכולת טכנית ועקומת שיפור, ריגוש הכרוך בסיכוי לרווח או להפסד, אינטראקציה עם שחקנים אחרים, ואולי הכי חשוב, האפשרות לצאת מהבית ולהתחמק מהכנת השיעורים.

החרצנים הכי שווים

 

אבל כל האושר הזה, כאמור, התרחש כשהיינו ילדים. משום מה, כאשר גדלנו, קיבלנו כמובן מאליו שהמשחק בגוגואים חדל להיות רלוונטי בעבורנו, וכמוהו גם המשחקים "פינות", "קלאס", "מחבואים תופסת", "הבנים על הבנות" ועוד רבים אחרים וטובים שנתנו לנו סיבה לקום בכל בוקר מחדש. למעשה, אם לא היינו מגלים בערך באותם ימים את האוננות סביר להניח שהיינו מתים משעמום.

אבל זה לא חייב להיות כך. העובדה שהתבגרנו לא אומרת שאנחנו לא יכולים לצאת מהבית, לחפור גומה באדמה, לקלוע למטרה, ולחזור שעתיים אחר כך הביתה עם כיסים מלאים בגוגואים של השכנים וזיק של טירוף מאחורי האישונים. היי, אנחנו אולי מבוגרים, אבל אנחנו לא מתים.

אז נכון שהיום יש פחות שטחים פתוחים, ואת רוב הגינות הציבוריות כיסו בדשא משמים, אבל פה ושם אפשר עוד למצוא חלקת אדמה בתולה שרק מחכה להעניק לנו שעות של הנאה, ועכשיו כל שעליכם לעשות זה למצוא אותה (רצוי בהליכה הקרובה), להכשיר אותה ברבע שעה, ולהזמין כמה חברים טובים למשחק.

הגוגואים הם כמובן רק אנאלוגיה, או נכון יותר, קריאה – במשך יותר מידי שנים נמשכת ההפרה הבוטה של אחת מזכויות האדם הבסיסיות – הזכות לשחק – וכעת הגיע הזמן שלנו, המבוגרים, להתקומם. עלינו לצאת החוצה למרחב הציבורי, לגינות, לחצרות ולרחובות, ולשחק כאילו אין מע"מ בעולם. והחלק הכי טוב – אחרי שאנחנו נשיב לעצמנו חדוות המשחק, יש מצב שגם הילדים שלנו יתנתקו לשעה מהמחשב.

לאלה מכם שזקוקים לרענון, הנה סרטון מבית היוצר של שלומי איילון

ולאלה מכם שזקוקים למוטיבציה, הנה הפסקול – הישר מהתוכנית "זהו זה!"  ברי סחרוף בשיר "כמה יוסי"  (גשם של גוגואים בתחילת הבית השלישי).

_____________

לפרק הקודם – מנוי לספריה העירונית
לפרק הראשון – כללים מקדימים

_____________

תגובות2

  • להגיב אוגוסט 16, 2015

    ניר

    הי האתר הזה מדהים תוכנית אבל מעצבן טכנית. נגיד אני רוצה לקרוא ברצף את המאה וכמה דרכים. זה מבולגן ומסורבל ממש בעיקר אם אין חיבור מהיר

      

    • עמית נויפלד
      להגיב אוגוסט 16, 2015

      עמית נויפלד

      מוזר, אני יכול להישבע שפעם היו לינקים לפרק הבא ולפרק הקודם, ואתה צודק, זה באמת לא נוח כרגע.
      אדאג להשיב אותם בקרוב, עד אז אתה יכול ללחוץ על התגית למעלה של 101 דרכים, זה לפחות יחזיר אותך לרשימה של כל הפרקים ולא של כל הפוסטים.

        

השאירו תגובה