בין השורות – וידויו של הקופירייטר שהזיז את הגבינה של עצמו

לא הייתי צריך לחכות שמנהל הקריאייטיב יתחיל לדבר כדי להבין למה זימן אותי למשרדו, אי הנעימות ניכרה בקולו מהרגע הראשון. כל מה שאמר היה נכון: הייתי עייף מהמקצוע, אפילו סלדתי ממנו, ואחרי קרוב לארבע שנות עבודה החברה החליטה "לשחרר" אותי ובעצם עשתה לי טובה. הייתי בחדרו לא יותר מעשר דקות אבל הייתי בטוח שבמהלכן רזיתי בחמש קילו לפחות (אני נשבע שאחד הצמיגים בבטן שלי פשוט נעלם), קמתי מהכיסא קליל, רענן וצעיר יותר – מהיום לא אצטרך לשרוף לשווא שלושה ימים בשבוע מתשע בבוקר ועד שבע וחצי בערב, במקרה הטוב (בשאר הזמן למדתי).

מאז ומעולם הייתי "לייט בלומר", אבל במקרה הספציפי הזה, ייתכן והייתי סתם איטי –  חצי שנה התבשלתי בתוך תחושת חוסר שביעות רצון, עד שיכולתי בסופו של דבר לשים את האצבע על הגורמים לה: הלחץ המתמיד לסיים משימות וקמפיינים שאתה לא מאמין בהם, ניפוי קבוע של רוב הצעות הקריאייטיב שלך מטעמים שמרניים או פחדניים על ידי לקוח שפיתח פטיש כלפי כיסא המנהלים שלו, ציניות אינסופית ותחושה כללית שמרחפת מעל הכול ואומרת – השעבוד הזה לא שווה את הזמן שלך – עוד לפני שמנהל הקריאייטיב סיים את דבריו כבר התפשט על פניי חיוך רחב.

לאחר שעזבתי את עבודתי כשכיר משועבד, החלטתי לנסות, כברירת מחדל, לעבוד כקופירייטר עצמאי. לא לקח לי זמן רב לגלות שגם כעצמאי אין בי טיפת מוטיבציה לדחוף קמפיינים נדל"ניים או שירותים ומוצרים שקידומם דורש אפס יצירתיות ובסופו של דבר מעודד צריכה מיותרת. לא היה שם סיפוק וכשהיה, זה נבע בעיקר מדחייה של עבודות וסירוב לקבל לקוחות (לא שהייתה התנפלות).

החלטתי לעצור במקום ולחשוב על הכול מחדש. מצד אחד נמאס לי להרגיש כאילו אני נותר מאחור – רוב בני שכבת גילי כבר הקימו משפחה, התהדרו במקצוע "מכובד" בחברה מוכרת וחתרו להמשיך במרוץ המאוס הזה. ומצד שני, הרגשתי שהמציאות לא מותירה מקום לקצב אינדיבידואלי, ומה לעשות – אני סוג של דוב – מתנהל באיטיות ובנינוחות ולכן מסורס על ידי הדרישה להישגיות.

כל המחשבות הללו הולידו תובנה אחת קריטית ומשחררת, הארה של ממש: אני לא מאחר כרוני, זה העולם שמקדים כרוני.

__________

בערך שנה וחצי לפני שפוטרתי, בחנתי לראשונה את טוויטר כפלטפורמה פרסומית. התאהבתי בהגבלה הזו של 140 תווים, הגבלה שדורשת ממך להעביר מסר בצורה מזוקקת ומדויקת ככל האפשר, ללא הבזבזנות והרעשים שמתקיפים אותנו מכל המדיומים. ביחד עם ההתמכרות שלי לקומיקאים מז'אנר ה-  one liners באותה תקופה, לקחתי על עצמי אתגר לכתוב בכל יום שורה אחת משעשעת/מצחיקה/שנונה/חכמה. מאז ועד היום, אני מקפיד לנפק שורה אחת בכל יום. שורה לדוגמא:

"אוקי, אז יש מסיר לק. אבל מה מסיר את שאר הפרחה?"

הסלידה המתגברת מלעבוד במשרד הביאה אותי לפעול למען משהו שיהיה שייך רק לי וייצג רק אותי. חבר הכיר לי וואן ליינרים איכותיים וביניהם אחד שהוציא את השורות שלו כספרון. זה היה מושלם עבורי: מוצר שמוכר את עצמו מבלי שאצטרך לעמוד ולשווק אותו, מבלי שאצטרך לעמוד על במה, משהו שיצחיק וישמח אנשים כמעט בכל הגילאים, כולל אותי.

מקבץ אקראי מהספר

בחודשים הבאים סיננתי את השורות הכי ראויות מבין המאות שהצטברו אצלי במגירות, ושכרתי את שירותיו של מאייר. לאט-לאט החלום התחיל לקבל צורה, אבל בינתיים צריך גם לעבוד.

___________

לאחר חודשים ארוכים של מעט עבודה כעצמאי בתחום הפרסום, והרבה בטלה מבורכת שנוצלה למנוחה, החלטתי להפסיק לשרוף חסכונות ולהתחיל לעבוד, אבל הפעם במקום שיהיה לי כיף לבוא אליו. החלטתי למצוא עבודה במשהו שמערב מגע ישיר עם אנשים וכרוך בפעילות פיזית – רק לא עוד ישיבות ממושכות על כיסאות משרדיים.

וכך, במהלך שנת הלימודים האחרונה שלי במסלול B.A כללי של האוניברסיטה הפתוחה, התחלתי לעבוד במעדנייה איטלקית מקסימה (תנצרו את הרגע, אני לא משתמש במילה הזאת אף פעם). חתכתי ירקות, פרסתי נקניקים וגבינות, הכנתי כריכים עסיסיים והייתי במשך כמעט כל המשמרת על הרגליים. זה היה תענוג, אפילו שהיה לי קשה להיות נחמד לאורך זמן באינטראקציה עם הלקוחות (קשה לי לחייך סתם ככה בלי סיבה, מקנא באלו שיכולים). בנוסף, במקום להגיע למעדנייה על הקטנוע, התחלתי ללכת לעבודה ברגל, מתענג על שברי שמש הבוקר בין הבניינים המתפוררים של פלורנטין.

כמו רוב העבודות הזמניות שהיו לי, גם כאן לא צלחתי שנה מלאה, יום אחד הודיעו לי בשיחת טלפון שהמעדנייה נסגרת. את הזמן שהתפנה החלטתי לנצל לקידום הוצאת הספר, ואחרי חודש וחצי נוספים של מריטת עצבים (בעקבותיהם נותרתי נטול עצבים לחלוטין) הגעתי אל בית הדפוס ואחזתי בעותק הראשון של הבייבי היפיוף שלי, "שורות".

בימים אלה אני מקדיש את זמני ומרצי לקידום מכירת הספר מחוץ לרשתות הספרים הארציות. כשאסיים אחזור בכיף לעבוד במעדנייה או במה שזה לא יהיה. הפעם אפילו רגוע יותר.

____________

לעמוד "שורות" בפייסבוק

____________

1 תגובה

  • להגיב יוני 26, 2012

    אלעד

    קראתי ואהבתי
    ספר מצחיק לאללה!

      

השאירו תגובה