101 דרכים להאט את החיים – פרק 12 – פותחים ספרים

בפרק הקודם, "הולכים", המלצנו לכם לצאת לטיולים רגליים. בין אם לבד או בחברת משפחה וחברים, ובין אם בשילוב של משימות טריוויה או סתם הליכה לצורך בהייה באנשים, ההליכה בשעות בין הערביים ברחבי העיר מבטיחה הנאה איטית ומרובה, והאמת, אני יכול להישבע שבשבועיים האחרונים מסתובבים יותר אנשים ברחובות מכרגיל. אבל לא תמיד יש לנו כוח לאסוף את עצמנו ולצאת לרחוב, בטח שלא בתשעים ותשעה פסיק תשעה אחוזים לחות שמגיעים בקרוב, אז הפעם אנחנו מציעים בילוי סטטי יותר שמאפשר בריחה מהעולם הגשמי והטרדות היומיומיות המתלוות אליו, או במילים אחרות, אסקפיזם מוחלט.

"אסקפיזם?" בוודאי תשאלו, "אבל אמרתם לנו לזרוק את הטלוויזיה מהחלון…", תמשיכו באותה נשימה, ואנחנו נפנה מיד לעורכי הדין שיבהירו באופן שלא משתמע לשתי פנים שהתכוונו לזה בצורה מטאפורית בלבד, ושהייתם יכולים פשוט לכבות אותה, וזה שהשכן למטה תובע אתכם כי הטלוויזיה נחתה לו על האוטו ומעכה לו את מכסה המנוע נמצא הרחק מחוץ לתחום האחריות שלנו.

אבל אם נחזור לנושא, בליווי צמוד של המחלקה המשפטית כמובן, ובליווי אחת הקלישאות השחוקות ביותר בשפה העברית – ספרים רבותי, ספרים. גם גבירותי.

הרבה מהאנשים שמקיפים אותי נדהמים מכמות הספרים שאני קורא. איך יש לך זמן? איך אתה מצליח להתרכז? מה אתה עושה בחדר השינה שלנו? הם חלק רק מהשאלות שאני שומע מהסובבים אותי, שנייה לפני שהם חוזרים הביתה מיום העבודה הארוך שלהם ויושבים מול הטלוויזיה בין שלוש לארבע שעות.

הרבה אנשים אומרים שהם לא אוהבים לקרוא. שספרים משעממים אותם. שהם לא יכולים להתרכז. שהקריאה מעייפת אותם. והתשובה היחידה שיש לי לכולם היא- פכחחחחע.

אני רוצה לקחת אתכם למסע בזמן. אתם בני חמש והגננת מושיבה אתכם במעגל לשעת סיפור. אין שום תמונות מרצדות על שום מסך, אין מוזיקה ואין אפקטים מיוחדים וזה הדבר הכי טוב שקרה לכם באותו יום. נקפוץ שנה קדימה, ואתם בשלהי כיתה א' וכבר קוראים לבד ואי אפשר לעצור אתכם. אתם מתרגשים בכל פעם שאתם מצליחים לפענח בעצמכם את האותיות והמילים וכבר יודעים לקרוא לבד ספרי מופת כמו 'איה פלוטו' ו'סיר הסירים'.

reading is fun

בתמונה- עוד ערב שקט על הספה

ואז עברו כמה שנים ומשהו קרה שהפך עבורכם את חווית הקריאה לעבודה או עונש. אני מאשים את מערכת החינוך שמכריחה את תלמידי התיכון לקרוא ספרים מייאשים דוגמת 'החטא ועונשו' שיכולים להוציא לכל אחד את החשק להתקרב שוב לחומר קריאה מכל סוג שהוא, או את החברה שמתייחסת למי שמעדיף את חברתם של ספרים כ'חנון' או 'תולעת ספרים'- כינויים שבגילי המופלג אני מקבל בגאווה, אבל הראו לי בן תשחורת שאומר את זה על עצמו ואראה לכם שקרן.

בגלל אותו תהליך, ובגלל שהחברה שלנו הפכה לכזו שסובלת מהפרעת קשב גלובלית, רוב האוכלוסיה הבוגרת מעדיפה לקרוא עיתונים ולצפות בטלוויזיה.

יש שיאמרו- קריאה היא קריאה, ואם אדם מעדיף עיתונים על ספרות זה לא אמור לשנות. אבל זה לא מדויק. אדם הקורא ידיעה בעיתון מרפרף על פני הכתוב כדי לקבל את העובדות. לפעמים יש תמונה שמלווה את הידיעה והוא זורק בה מבט לפני שהוא ממשיך לספין התקשורתי החדש של הפוליטיקאי התורן או לרצח הבא של חבורת נערים ששתו יותר מדי.

קריאה של ספר היא משהו עמוק יותר ומפרה יותר. הקורא נכנס לאיטו לסיפור ומפעיל את הדמיון שלו כדי להשלים ויזואלית את הכתוב. הוא לומד להכיר את הדמויות, מדמיין את המראה החיצוני שלהן, את שפת הגוף ואת הקול שלהן. הוא יכול לראות בעיני רוחו את הרחובות האפלים של דיקנס ואת הפלך של טולקין. הוא יכול להריח את הפרחים בגבעת ווטרשיפ ובדיוק ברגע שהוא הכי פחות מצפה לו, לשמוע את הדפיקות בדלת של רחוב בייקר 221ב'.

בגלל כל זה, יש משהו מאוד אינטימי בקריאת ספר. הדמויות בספר הן בעצם תוצר של העולם הפנימי שלכם, מפני שאתם המצאתם אותן. זה לא משנה כמה הקדיש הסופר לתיאור שלהן, בסופו של דבר אתם נתתם להן חיים. וכשאתם מדברים עם מישהו ממכריכם על ארתור דנט וג'ורג' והאריס ועל יוסריאן וניקולאס ניקלבי, אתם בעצם מדברים על אנשים שאתם מכירים יותר טוב מכל אדם אחר, בגלל שמתישהו, תוך כדי הקריאה, הם הפכו לחלק מכם, ולהיפך.

ואם כל זה לא מספיק לכם, מחקרים מראים שקריאה יומיומית מאריכה את החיים. לפי המחקר הזה אני אמור לחיות לנצח.

אז אנחנו לא אומרים שאתם צריכים לזרוק את 'פנאי פלוס' ולקרוא עכשיו את 'יוליסס', כי בינינו, מעטים האנשים שבאמת קראו אותו, אבל כל ספר אחר גם יעשה את העבודה. פשוט תשענו אחורה על הכורסא, או על הספסל בשדרה, תפתחו ספר ותתמסרו למילה הכתובה.

__________

גילוי נאות- כותב שורות אלה הינו בעליו של בלוג ביקורות הספרים WRITER'S BLOCK

__________

1 תגובה

  • להגיב מאי 17, 2012

    ענת

    כביבליותרפיסטית ותולעת ספרים נלהבת, אין לי אלא להסכים עם כל מילה

      

השאירו תגובה