יש את הבדיחה הישנה שהתחילה באבחנה פסיכולוגית של פרויד, נמשכה לתוך מערכון של גראוצ'ו מארקס, רופררה אצל וודי אלן והגיעה לפוסט זה הרגע: "אני לעולם לא ארצה להשתייך למועדון שיהיה מוכן לקבל מישהו כמוני". יש לא מעט אנשים שחיים ככה חיים שלמים – מעריצים את הלא ממומש ומתנשאים על המוכר. בקריירה הקודמת שלי, חוויות של ניכור אנושי והתנשאות היו סטנדרט פתיחה, ובהקשר ישיר לבדיחה מלמעלה, זה גם מה שמתוך עצמו ייצר אינפלציה בביקוש לאותה קריירה.
דוגמא טובה לזה היא מקרה שבו התראיינתי אצל מישהו שניסה בעברו להתקבל בשלוש הזדמנויות שונות לעבודה הקודמת שלי ללא הצלחה. שנתיים אחר כך כשישבתי מולו והתדיינו על אפשרות לעבודה משותפת הוא מצא לא פחות מאלף ואחת דרכים להתרברב בפני ולהוכיח שאין לי דבר להציע לו או בכלל לעולם. לשמחתי זה היה המפגש האחרון שלנו. אבל, בסופו של דבר מפגשים כאלו ואחרים מחלחלים לתודעה הרגשית ומייצר אנשים עם תופעות התנהגותיות בעייתיות בלשון המעטה – אם מתישהו במהלך חייכם יצא לכם להכיר מפיקה (אישית או דרך הבת של השכנים/הדודה/האקסית) וודאי נתקלתם בכך שעל כל מפיקה אחת יש תמיד בשליפה שלושה סיפורים: שניים שבהם היא רעה ואחד פסיכית, ברור – במהלך עבודתה היא פשוט נתקלה במיליון אס הולס כאלו וכנראה נדבקה, אבל ברצינות רגע, התירוצים ל"למה זה ככה?", רובם ככולם מתחילים ומסתיימים ב: זמן וכסף. ואני לא קונה את זה, אני גורסת כי מדובר בהקניה מכוונת של הרגלים חברתיים המובילים לניכור.
כדי להסביר למה אני חושבת שמדובר במשהו עמוק ומושרש יותר אפתח בהתייחסות לעולם משחקי האסטרטגיה. סביר להניח שגם מי שמכיר את תורת המשחקים באופן ממש שטחי ועלוב כמוני עדיין שמע על "דילמת אסיר", ובכ"ז אזכיר – שני פושעים נתפסו, שניהם נחקרים, אף אחד לא יודע מה השני מעיד. בהנחה ושניהם ישתקו שניהם יוכלו להרוויח. בהנחה שאחד מלשין והשני שותק אחד ירוויח והשני יפסיד. הפרדוקס הוא שכיוון שאינם יכולים לתאם גרסאות בסופו של דבר שניהם יעדיפו להלשין ולא לשתוק. כך בעצם כל צד יעדיף תוצאה שבה אף אחד לא יזכה על פני תוצאה שתניב זכייה לצד השני.
דילמת האסיר מבוססת על עקרון הפירוד שמייצר את הרגש הנמוך באינסטינקט ההישרדות של האדם – החשד.
מקומות עבודה המושתתים על קפיטליזם טהור, מתנהלים כך שכל פרט בתוך המערכת עובר הכשרה מקצועית ולומד איך לקדם את האינטרסים האישיים שלו עד גבול קצה היכולת גם על חשבון הפרט האחר שמספק לו כל סוג של שירות. ועל כן, אופי ההכשרה יהיה תמיד מלווה בהחדרת החשד כי אינך מקבל את המגיע לך/הצד השני מסוגל להעניק לך יותר/ מלבדך אף אחד לא יודע את העבודה וכיו"ב. וכך, ישיבות סטנדרטיות מניבות פתרונות מבוססי דילמות אסיר למכביר. מדהים לחשוב שכך עובדת השיטה לנוכח הידיעה כי האפשרות לרווח הדדי מתקיימת בד בבד לניגוד האינטרסים.
מבודדים, מנוכרים, חשדניים (מומלץ מאוד ללחוץ play על הסרטון שבסוף הפוסט)
אז אם ישנה הסכמה שהסיבה לניכור היא יותר מזמן וכסף אלא מבטאת הלך רוח חברתי, לא נותר אלא לשאול כיצד הוא התחיל ומה המנגנון שמשמר אותו?
נלך צעד אחד אחורה – בצורתה הפשטנית ביותר האבולוציה פועלת באמצעות סינון החזקים מן החלשים, וע"י כך משביחה את הגזע. בדיוק הלך הרוח הזה בסגנון "הגן האנוכי" הוא שמהווה את הזרז האמיתי שמאחורי מבנים ארגוניים קפיטליסטיים, ביניהם גם התעשייה, ומקיים את עצמו תחת חזות כללית של פרגון הדדי.
ארגון שמעוניין בשמירה על שקט אין לו עניין מיוחד עם עידוד קשרים אמפתיים אמתיים בין הפרטים הכפופים לו לבין עצמם. להפך. לארגון כזה יש עניין ביצירה של עובדים שהם "מוקדי כוח/ כוחניות" סטביליים או "נפולת נמושות" בעלת תחלופה גבוהה. הסיבה הראשונה לכך היא על מנת למנוע התאגדות של עובדים שעלולה להחליש את שליטת ההנהלה. הסיבה השנייה היא כדי למנוע הדדיות כתפיסת עולם שתביא לכדי ירידה בתחרותיות הדורסנית שנתפשת כדרך הנכונה ביותר לרווחיות שיא.
בשורה התחתונה מיעוט של העולם ניסה במשך מאות שנים לגרום לנו לחשוב שהתכונות של בעלי הכוח, לא משנה מיהם, נחשבות טובות יותר מהתכונות של אלו שיש להם פחות כוח, ולהיגיון אין שום קשר לכך.
מי כיחיד יעדיף חוסר נגישות מוערצת על פני חברותיות מפויסת.
אף אחד בעצם. חוסר באמון.
וערמות של פחד מאיבוד שליטה שאם נפגין שמחה/ התרגשות/ סקרנות מישהו יהיה ציני לגבי זה ויוריד אותנו למטה.
אז אנשים רבים מוצאים את עצמם חיים בתוך תבניות חברתיות של: נערץ, קול, ווינר, לוזר, זר ומוכר.
התבניות האלה מעניקות ביטחון מזויף לאנשים מסוימים, כי בזכותן הם כביכול יודעים מי הם. אבל למעשה, יוצרות פחד ובלבול, כי בסופו של דבר אנשים מרגישים צורך להתאים עצמם להגדרות האלה, שלא תמיד מתאימות להם. לנסות להתאים את עצמך למשהו קיים, שמוכתב על ידי השקפות חברתיות, יכול להיות לא אמיתי, מגביל מאוד, ואפילו מסרס.
ובכן, המועדון המגוון והלא בהכרח קולי שנקרא חיים ישמח לקבל אתכם אם תיאותו לקבל אותו. ומניסיון, המעבר הלא פשוט מהיותך מותג להיותך אדם מייצר הרבה מאוד שלווה, והוא מומלץ בחום.
_____________
ואסיים בלינק לאחד מסרטוני האנימציה היפים והחכמים שנעשו אי פעם:
____________
יואב
צר לי, אך למרות שהטקסט נחמד ומרענן וכתוב לא רע, יש בו כמה בעיות שקשה לי להתעלם מהן.
ראשית, אין שום קשר בין ה'בדיחה' שמוצגת בהתחלה להמשך הטקסט. הדוגמה שניתנת כאן מראיון העבודה מייצגת דוגמה הפוכה לחלוטין מזו של הבדיחה. המראיין, שלא 'התקבל למועדון' מפתח אנטגוניזם כלפיו ומדגים לנו צורה קלאסית את הפתרון המחשבתי של אדם החווה דיסוננס קוגניטיבי ומשנה את תפיסת המציאות שלו בצורה כזו שתגרום לו להרגיש טוב יותר. לא התקבלתי לעבודה – מעולה, גם ככה לא רציתי אותה. במקרה שלו, הוא חווה את הדיסוננס הזה באופן קיצוני (אחרי שלוש פעמים שנדחה על הסף) ומסרב לקבל לעבודה אצלו מישהי שגברה והתקבלה למועדון השנוא.
אפשר להשוות את זה לצ'חצ'חים ששורקים למישהו שעוברת ברחוב וכשזו ממשיכה ללכת צועקים לה "לכי לכי יא מכוערת". שוב, במוחו של אותו ערס הדחייה הופכת הרבה יותר קלה, מאחר והוא לא באמת חשק באותה בחורה.
אז אחרי שהבהרנו מה זה דיסוננס קוגניטיבי ולה הוא לא קשור לבדיחה של גראוצ'ו, אנחנו מדלגים לנו הלאה לדילמת האסיר. אכן, דילמה נחמדה ומעניינת, אך כל קשר בינה ובין דיסוננס קוגניטיבי מקרי לחלוטין. למען האמת, הקשר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא ששני המודלים נלמדים בקורס 'פסיכולוגיה חברתית'. חוץ מזה – יוק.
אז נכון, דילמת האסיר באמת מדגימה יפה את החשד הבסיסי של אנשים במניעים של הסובבים אותם, אבל שוב, אין שום קשר בין המודל הזה לקביעות חסרות הביסוס שבאות אחריו בנוגע לפסיכולוגיה הארגונית של עסקים קפיטליסטים.
צר לי על ההתנסחות החריפה, אך מהמאמר הזה נודף ריח של מניפסט שנכתב כדי להוכיח אמונות אישיות תוך מתן דוגמאות פסיכולוגיות בלי ניסיון ממשי להבין אותן.
יואב
דניאל קדם
הי יואב.
אקדים ואסכים איתך שאכן מדובר במניפסט של אמונות אישיות. כיוון שאינני מוכרת דבר אני חשה בנוחות רבה להציע לקוראיי השתלטות על מוחם והטמעת רעיונותיי למשך מס' הדקות שלקח להם לקרוא. כך אני- וכך כל כותב טקסטים.
ואף אסכים איתך על קשירת קשרים אסוציאטיביים משדות פסיכולוגיה שונים.
הבדיחה והדוגמא שבאה בעקבותיה כוונו להדגים פער אימננטי המגולם בין דחייה וסלידה לבין משיכה וכמיהה אני מסכמת את הפער הזה ביחסי ניכור שאנו מורגלים בהם ועל כן מחיים את המודלים הפסיכו חברתיים האלו ביתר שאת.
דילמת האסיר מבוססת על עיקרון שהוא תולדה של יחסי ניכור. חשד לא עולה במקום בו יש הכרה ואינטימיות באחר.
בסופו של דבר אני מסכמת שחיים של חשד וניכור מכוונים להתנהלות בתבניות מתוך פחד ואז מציעה פתרון היפי של השלכת התבניות.
נ.ב- לא לקחתי את הקורס 'פסיכולוגיה חברתית' 🙂
דניאל קדם
וולטר סובצ'אק
שלום דניאל,
רציתי להגיד שהיום נחשפתי בפעם הראשונה דרך חבר יקר (דוני) לאתר הנפלא הזה ולמאמרים בו. אין ספק שאנחנו צריכים את השינוי המחשבתי ולתת לעצמנו את ה"אוויר" הזה שאנחנו כל כך רוצים לשאוף והוא נמנע מאיתנו על ידי כוחות השוק שהפכו אותנו לעבדים. יותר מהכל אני רוצה להודות לך על הסרטון הנפלא ומקווה שאשמח אותך בכך שאעשה ככל אשר אוכל בכדי להפיץ אותו לכמה שיותר אנשים שיבינו בתוך אלו מסגרות אנחנו חיים (או שמה נאמר כלואים ). כמי שעבד בתחומים האלו אני כל כך מרגיש איך הקצב ההפקתי והזמנים כל כך שולטים עליי שהמאמר שלך בדיוק נוגע בנקודה הזו. כבר אני לוקח לעצמי לא להתחייב לתוכניות גם אם הם בעוד נניח יום יומיים. הלוואי ואצליח תודה רבה רבה
וולטר סובצ'אק
שקנאי
זה גם עניין של גיל.
לא סתם גילאי העשרה הם הפיק של חוסר הביטחון, החלוקה לסטיגמות ולשבטים מסוגים שונים ומשונים. באמריקה זה ממשיך איתם גם לקולג'.
אח"כ זה כבר כל אחד לעצמו. נכון שמקומות עבודה הם מצמצמים בהגדרה, אבל לא כולם. אפשר למצוא כאלה שלא, או להתמקד בעבודה שלך ולנסות לנטרל את רעש הרקע.
זה כמובן לא תמיד אפשרי, אבל היי, אם הכל היה אפשרי יש לי כמה דברים קצת יותר למעלה ברשימה לפני נטרול רעש הרקע בעבודה…
שקנאי
דב הניס
Evolution Derives From Gravity, in Hebrew and in plain English, not in academEnglish verbiage
אבולוציה היא תולדת כח המשיכה
כל כמות החומר ביקום קבועה מאז החל היקום להשתחזר בפעם האחרונה, מאז ה"אחדיות"האחרונה שלו, מאז גרעין הלידה האחרון של היקום טרום המפץ הגדול האחרון.
כל תחומי המדע ("דיסציפלינות") נובעים מן, מתחילים ונגמרים, מתפתחים ונמשכים בהכוונת ובמסגרת כח המשיכה. הכל בכל מכל כל ביקום הוא עקב כח המשיכה.
כל תצורת חומר ביקום קיימת, בגלל וכמו היקום עצמו, בשני מצבים: במצב אינרטי כגון החומר (כנראה הגרוויטונים, החלקיקים היסודיים של היקום) המאוחסן בחורים השחורים ו/או במצב אנרגטי, בתנועה,המסוגל לכן לבצע עבודה. בגלל שניות זו של חומר-אנרגיה קבועה ביקום גם כל כמות האנרגיה.
מאז המפץ הגדול האחרון מתחולל בכל תצורות החומר ביקום אותו תהליך החוזר ונשנה אשר מתחולל במכלול היקום עצמו : לידה-התפתחות-הישרדות-שיחזור עצמי . על מנת לשרוד ולעבור את כל התהליך חייבת כל תצורת חומר להישמר במתכונת אנרגטית. היות וכמות החומר/אנרגיה ביקום קבועה מתחרות ביניהן כל תצורות החומר על השגת חומר/אנרגיה כי כל תצורת חומר שורדת, פעילה, רק אם הצליחה "לבלוע" אנרגיה. אם אינה "מצליחה" להשיג אנרגיה היא נבלעת ע"י תצורת חומר אחרת ומשמשת לה אנרגיה. אכול או היאכל.
Evolution Derives From Gravity
The quantity of mass in the universe is constant since the universe started its last self-replication, since its last singularity, its last pre-big bang re-birth conception.
All Science Disciplines derive from, start and end, evolve and survive in the direction and manner set by the framework of gravity, the monotheism of the universe. All things, everything in the universe, derive from the gravity of the universe. Every mass format exists, like the universe itself, in one of two states: in an inert state like the material (most probably the gravitons, the elementary particles of the universe) stored in black holes, and in an energetic state, in motion therefore capable of performing work. Due to this mass-energy dualism also the quantity of energy in the universe is constant.
Since the last big-bang all mass formats undergo the same cyclic sequence like the universe itself i.e. conception/singularity, birth /big bang – evolution/survival/inflation/expansion/re-congregating in black holes – replication/repeat singularity etc., over again. In order to survive and to repeat this sequence every mass format must remain in an energetic state. And since the universe mass/energy quantity is constant there is a melee for it by all mass formats, and the unfortunate formats are swallowed and digested by the fortunate mass formats.
It’s indeed, in fact, an eat or be eaten universe…
Dov Henis (comments from 22nd century)
http://universe-life.com/
דב הניס