לחנך את אמא – 19 – שבט

"כשנגדל ונתחתן, נגור כולנו יחד בבית משותף עם שלוש קומות. כל אחד מאיתנו יחיה עם המשפחה שלו אבל יהיה לנו חדר אוכל משותף ובכל פעם שנרצה נוכל לבקר אחד את השני".

במילים אלה מתאר יאיר את התוכנית שרקם עם יהונתן והדר לחיים עתידיים, מחוץ לקן. לצד ההתרגשות מהידיעה שהכתובת העתידית של הילדים שלי היא ויטק 9, עלה בי זכרון שלקח אותי כמעט חמש שנים אחורה.

הבנים שלי,שהפרש הגיל ביניהם עומד על שנה וחודש, היו בגנים שונים והגיע המועד לרשום אותם לשנה הבאה. יאיר, הבכור, אמור היה להמשיך באותו גן ויהונתן היה בגיל שאיפשר לו להירשם לגן של יאיר. היתה לי התלבטות גדולה האם יהיה נכון לרשום את שניהם לאותו גן. חששתי מזה שיאיר ייקח על עצמו יותר מדי אחריות בדאגה לאחיו הקטן, שיהונתן לא ימצא דרך לבטא את עצמו תחת כנפי אחיו הגדול וכך, בילוי משותף של יום שלם, בגן ואחריו,לא יתרום לקשר ביניהם.

החשש הזה, ליווה גם את המחשבות על המעבר לחינוך ביתי.

בהתחלה הם היו בני שנתיים ושלוש והפעילויות שלהם במשך היום היו משותפות, הכל וכל הזמן. חשבתי שלפעמים אני אצטרך להפריד ביניהם קצת, לאפשר לכל אחד הזדמנות לתשומת לב בלעדית אבל אחרי שביליתי איתם שישי בוקר וכל אחד בנפרד ביקש שבפעם הבאה גם אח שלו יבוא הבנתי שאין להם שום בעיה עם האינטנסיביות של החיים המשותפים. אני עדיין חושבת שאם היו יחד בגן זה היה נראה אחרת אבל במגרש הביתי שלהם הגדול לא דואג, הקטן מתבטא, הכל בסדר.

גם הפעם, הילדים כבר ידעו את החומר והחינוך הביתי זימן את השיעור בשבילי.
הציפייה שלי שהם יצטרכו ללמוד לחיות יחד לא עלתה בקנה אחד עם הרצון הטבעי שלהם לשתף פעולה ולהתחשב אחד בשני. יריבות בין אחים מקבלת משקל משמעותי עד כדי כך שהשאלה הראשונה בשיחה על הילדים כאחים היא "הם לא רבים לפעמים?”. ודאי שיריבות ותחרות קיימות, אבל מסתבר שהקשר ביניהם, שלפי מחקרים הוא המשמעותי והארוך ביותר שיצרו בחייהם, יכול להתנהל בצורה די חלקה אם אני והציפיות שלי נתערב פחות ונשאיר להם לבנות ולנהל אותו. וכך, התוצאה היא שהחיים המשותפים כמעט כל שעה בכל יום לא רק שלא מזיקים לקשר בין הילדים אלא פתחו להם ערוץ הקשבה שמשמש אותם אחד מול השני ואת כל אחד מהם לחוד אל מול הסביבה.

ככל שהם גדלים תחומי העניין שלהם משתנים ולוקחים כל אחד מהם לכוון אחר. הם נמצאים לבד בחוגים ואצל חברים, מעדיפים ספרים ומשחקים שונים, לכל אחד פרוייקט כלשהו רק שלו. אבל כל אחד מהם יודע בדיוק מה קרא האחר, מה היה היום בחוג, איך יגיב אחיו במצבים שונים, איזה משחק יבחר לשחק ועם מי.

התוכנית שלהם לעתיד, להרחיב יחד את השבט המתהווה כאן, מחזקת את התחושה שלי שנכון להם לגדול יחד.
אני רק מקווה שיתנו לי לשבת בפנטהאוז, לטפח עציצים ולצעוק מדי פעם "פתוח!”.

(כן, אני יודעת שחנה היתה הדודה אבל נראה לי שגם עם אמא זה יכול לעבוד).

__________

לפרק הקודם – אשמה

__________

1 תגובה

  • להגיב פברואר 12, 2012

    אירית שבח

    מי אמר שהפולניות עוברת בגנים??? כן, כן, כל כך חכם וכל כך מצחיק..תענוג אמיתי!!!

      

השאירו תגובה