הפעם האחרונה בה נחתי באמת היתה בשנת 2001. זה היה בינואר של אותה שנה, ואני יצאתי לחופש עד מרץ. לא, זאת לא טעות. אני לא עבדתי במשך חודשיים שלמים. ישבתי בבית ונחתי. אלה היו הימים הרחוקים ההם שלפני הסמארטפון והפייסבוק. ימים בהם עוד סרבתי להסתובב עם טלפון נייד, כך שהייתי די מנותק באותה תקופה. פשוט ישבתי בבית עם הרגליים למעלה ונחתי.
בתמונה- כותב הפוסט ברגע נדיר של שלווה
אל תדאגו. זה לא שפיתחתי אישיות סכיזואידית או שנכנעתי סוף סוף למיזנטרופיה הבסיסית שלי. זה לא שגזרתי על עצמי ויפאסנה קיצונית או שנכנסתי למעצר בית בשל העברת מסמכים סודיים לאיזה עיתונאי או שניים. בסך הכל שברתי את הרגל.
זאת היתה תאונת אופנוע מטופשת שלא היתה באשמתי. בואו רק נאמר שהיו מעורבים בזה תמרור עצור ומישהו שחזר שיכור מהאומן 17.
אחרי נסיעה באמבולנס וצילום רנטגן וסי.טי. הגיע גזר הדין. קרסול שבור, גבס, חודשיים מנוחה.
עכשיו, מי שעקב אחרי הפוסטים הקודמים שלי יודע שאני לא מסוג האנשים שמסוגלים לנוח. גג לשבת כמה דקות ולחשוב מה לעשות עכשיו. אז אתם בטח מתארים לעצמכם מה עבר עלי בחודשיים האלה. במילה אחת- סיוט. בשתי מילים- גן עדן.
בהתחלה שנאתי כל רגע. באותה תקופה עבדתי בשליחויות, ועד אותו יום הייתי רגיל לעבור בלמעלה מעשרים מקומות ביום. פתאום, באבחה אחת, נאלצתי להיות תקוע בבית. לא סתם תקוע בבית, אלא על הספה כשהגבס והכאבים מגבילים את התנועה שלי.
אני, שהייתי רגיל לגירויים המתמידים של אופנוען שנמצא שמונה שעות ביום על הכביש בהתמודדות בלתי פוסקת עם כל הסכנות שמאיימות עליו מכל הכיוונים (סכנות מהסוג שבסופו של דבר תפס אותי), נאלצתי להוריד הילוך משמונים קמ"ש בעלייה למטר בקושי בירידה, וגם זה עם קצת עזרה מחברים.
את הימים הראשונים העברתי בירידה מהפסים. הרגשתי שאני הולך להשתגע כל רגע אם לא אמצא משהו שיעסיק אותי. נפלתי חלל לטלוויזיה על שלל תוכניותיה המטופשות, עד שלקחתי את עצמי בידיים ובידיים את 'האמן ומרגריטה' של בולגקוב. סיימתי את הספר תוך שלושה ימים, סגרתי אותו ומיד פתחתי שוב בעמוד הראשון.
מאותו רגע, התחלתי להתענג על החופש הכפוי שלי. למדתי ליהנות מהשיעמום, מהחיים האיטיים, מהרעש הלבן שהציף לפרקים את המוח שלי. למדתי להסתכל מהחלון על הנוף הירושלמי ההררי ועל העננים ועל המסגדים הרחוקים ולמדתי לנוח באמת. רגל על רגל, או רגל על גבס, נתתי לחיים לעבור על פני באיטיות ונהניתי מכל רגע.
איך זה יכול להיות, אתם שואלים? פשוט מאוד. לא בכדי שרד היצור האנושי את האבולוציה בצורה כל כך מוצלחת. בני האדם נידונו להתמודד עם שינויי אקלים עוד בימי תקופת הקרח ועם שיעמום עוד בימי הערוץ הראשון.
אנחנו יצור סתגלתן שמסוגל לעשות הכל, אפילו להשתעמם, אם רק נשב רגע ונחשוב על זה.
הבעיה היא, שמתישהו הייתי חייב להוריד את הגבס ולחזור לחיים האמיתיים.
*הבהרה: בכתיבת שורות אלה לא מתכוון הכותב לרמוז בצורה זו או אחרת שעל מנת שתוכלו אי פעם לנוח כמו שצריך אתם צריכים לשבור איזו עצם או שתיים.
מצד שני, זה תמיד נחמד לתפוס איזו אנגינה מזוייפת
________________
לבלוג האישי של יואב Writer's Block
________________
טלי
שלום יואב,
כיף לנוח פתאום באמצע החיים.
לי זה קרה כשהייתי בתקופה של בין עבודות וחתמתי אבטלה. לשמחתי זה היה בחודשי הקיץ החמים(מאוד) כך שנהנתי מאויר המזגן המצנן , נהנתי מהחופשה הכפויה ואפילו המדינה שילמה לי על זה.
אז ככה שלא זייפתי אנגינה ועדיין נהנתי מהחופש.
המשך יום טוב ושבוע חם .
טלי
טלי
ריי כהן
שלםו יואב,
לנוח באמצע החיים זהו דבר די נחמד, לקחת חופשה של מספר חודשים ולבנות בסיס לעבודה קבועה בסופה, אולי אפילו לעשות מטלות בית שמזמן רציתם לעשות, עבודת גבס אם יש צורך.
אמנם, החופשה הזו לא מתאימה אם אינך מקבל עליה תשלום, ויכולה להביא בעייתיות בפיגור בעבודה (במידה ואתה עובד בתחומים הדורשים מעקב אחריהם) ועיכוב בלמידת דברים חדשים.
ריי כהן