לחנך את אמא – 17 – מיעוט

"מה תעשי אם הילד שלך יגיד שהוא רוצה ללכת לבית ספר?”
אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את השאלה הזאת… התשובה שלי היא תמיד אותה תשובה: מה את תעשי אם הבן שלך יגיד שהוא רוצה להיות בחינוך ביתי?
את השקל שלי אני מוכנה לשלם לכל מי שיחסוך ממני את המשפט שלעיתים עוקב:
"כן אבל זה לא אותו דבר. כי לבית ספר כולם הולכים וחינוך ביתי זו לא הדרך המקובלת, את כופה על הילד שלך להיות שונה".


נכון, משפחות הבוחרות בחינוך ביתי הן (בינתיים) מיעוט. אבל מה שהיא אומרת לי בעצם הוא, שאני צריכה לקבל החלטות לגבי חינוך הילדים על פי הרוב.

ההנחות המתלוות למושג חינוך ביתי גורמות לאנשים להאמין שברגע שאני שם הם כבר יודעים עלי הכל, כאילו הצוהר הזה אל דרך החיים שלי מאפשר להם לראות תמונה שלמה. אמנם קל יותר לחשוב על המיעוט כעל קבוצה הומוגנית, אך כמו רוב האנשים, גם כאן קיימת שונות גדולה. בפועל המכנה המשותף היחיד בין כל משפחות החינוך הביתי במעגל החברתי שלנו הוא, שהילדים לא הולכים לגן או לבית הספר. התוכן שכל משפחה יוצקת למושג חינוך ביתי הוא אחר, הילדים לומדים בדרכים שונות זה מזה, הגישה החינוכית של ההורים היא שלהם. הרבה אנשים לא יודעים את זה כי הם פשוט לא מכירים את הנושא או משפחות שבחרו בדרך הזאת ולכן עולות לא פעם שאלות, עליהן אני עונה בשמחה, ודיונים מעניינים מתפתחים סביב נושא גידול הילדים. אבל, פה ושם, יש גם מי שמרשה לעצמו לבחון, להעיר ולעיתים אף לשפוט אותי כאמא.

בעבר, הידיעה שעוד רבים אחרים שולחים את ילדיהם לגן, כמוני, העניקה לי את ההרגשה שאני צודקת. שאבתי הרבה בטחון מכך שנהגתי על פי הרוב ולכן אני מבינה מה עומד מאחורי תחושת הזכות של אנשים מסויימים להניח ולתייג.

אבל הבטחון הזה, התלוי כל כך במשהו חיצוני, התגלה עבורי כעדין ושביר; בחירה אחת שאינה לפי הרוב השאירה אותי חסרת בטחון ומבולבלת ולכן, בתחילת הדרך השאלות וההנחות שהופנו כלפי תפסו אותי במקום מצטדק ולפעמים מתגונן. ניסיתי לענות אפילו על שאלות כמו "איך הוא ילמד חשבון דיפרנציאלי?” כשהילד רק בן 3 וחצי, לספק הסברים, לבנות אידיאולוגיה חינוכית מסודרת. עם הזמן והניסיון למדתי מהי הפרשנות שלי לחינוך ביתי וככל שהבטחון שלי בדרך עלה, כך ירדה מידת הקשב שאני מפנה להערות ולחקירות והיום אני מניחה לאנשים להניח למרות שלאף אחד אין את הזכות: הבחירה שלי בחינוך הביתי נבעה ממניעים אישיים מאוד ולא נעשתה כנגד, אני משלמת מיסים, לא חיה על חשבון אף אחד ואפילו הכסף לחינוך ילדי לא מגיע מקופת המדינה. אז היום אני יודעת, שכאדם הבטוח בדרכו מתוקף אמונה פנימית, אני יכולה לעמוד איתנה מול כל אחד, אבל ממש לא מרגישה צורך לעשות את זה.

_________

לפרק הקודם – איך מסתדרים בלי… משכורת.
_________

תגובות4

  • להגיב ינואר 11, 2012

    אירית שבח

    כמי שחינוך ביתי היה בשבילה סיפור על ילדים אוסטרלים שחיים בחוות רחוקות מבתי ספר ולומדים בבית מצאתי את עצמי אובדת עצות כשהבנתי שבתי תחנך כך את ילדיה. כמובן נתתי את ברכתי כששאלה אותי מה אני חושבת על זה אבל השאלות עולות במוחי עד היום. בשבוע שעבר פגשתי סבא של ילדים המתחנכים בחינוך ביתי ,שבוחר שלא להביע את דעתו ומצאתי את עצמי נותנת לו את כל הסיבות למה כן. מתוך השיחה קיבלתי גם מעצמי תשובות על השאלות שלי. אני מצדיעה להורים שמקבלים החלטה כזאת, שיודעים שזו הדרך הנכונה, שלא שוחים עם הזרם (לא שהזרם לא טוב – ילדי שלי נפלאים כמובן…)והכי חשוב, לוקחים אחריות מתוך הכרת הטוב לילדים שלהם. יישר כוח!!!

      

  • להגיב ינואר 12, 2012

    רונית אברהם

    קראתי והלכתי לישון על זה, ואז חשבתי לי ככה:  
    א.   בטוח שכאמא את מגדלת טוב יותר את ילדייך. 
    ב.   בטוח גם שזה הכי מתאים לך (אחרת לא היית שם :-)). 
    ג.   יש אמהות שזה לא מתאים להן, כאלו שחיכו שתיגמר חופשת הלידה, או חיכו לבעל שיחזור מהעבודה כדי לצאת לנשום אויר או לשתות קפה עם חברות (או לרוץ כמוני :-))
    ועוד משהו, כשהילדים שלך יגדלו וימצאו משהו לכעוס עליו ולהאשים אותך (כי מה לעשות, הם ימצאו), את תרגישי ובצדק, שלמה עם בחירתך.
    ובינתיים אני מקנאה בך, על הבחירה בלהסתפק במה שיש.  אני מוצאת שהקושי הגדול ביותר שלי הוא למצוא איזון בין ההבנה, שעלי לאפשר לבנותי להיות כמו כולן, לבין המלחמה העקרונית שלי בתרבות ה"יש לי הכי  גדול – יפה – ויקר. 

      

  • להגיב ינואר 14, 2012

    גלית

    רני יקרה,
    כ"כ נהנית.
    איזה כייף, לא קראתי כאן הרבה זמן ויצא לי, תוך יומיים, לקרוא 7-8 פרקים ברציפות.
    את משכילה ומרגשת אותי.
    עונג צרוף.
    גלית

      

  • להגיב ינואר 14, 2012

    שלי

    רני יקרה
    קראתי בשקיקה את כל הפרקים שכתבת
    כל כך כיף לקרוא את מה שאת כותבת
    ובמיוחד את ההארות של אירית שבח…..
    את פשוט מדהימה !!!!!
    תמשיכי לעדכן אותנו
    מחכה כבר לפרקים הבאים

      

השאירו תגובה