מבוא לכלכלה אנושית – 1 – רק לא רשת

מדהים בכל פעם מחדש לראות כיצד התקשורת מצליחה לקבוע את סדר היום הציבורי שלנו. במשך עשרות שנים חרדים קיצוניים יורקים על חיילות (וחיילים), מעבירים נשים לספסלים אחוריים ואוטמים אוזניים למשמע הזיופים המשותפים במופעי החג בבסיסי צה"ל השונים, ועדיין, התקשורת מתנהלת כמו ילד בן 12 שהביא ביד בפעם הראשונה, ומדווחת על התופעה בהנאה, בהתרגשות, בפליאה, ובעיקר, עושה זאת שוב ושוב ושוב, כאילו אין דבר בעולם הזה שחשוב יותר מאוננות, סליחה, מהדרת נשים והתחרדות.

העיסוק האובססיבי בתופעה אחת מיני רבות שמאיימת על שלמות החברה הישראלית, מוביל בפועל להדרת בעיות רבות ואחרות שצריכות להיות על סדר היום שלנו, אחת מהם, למשל, היא מאבק בעלי המכולות, אשר מופנה בעיקר כנגד רשתות "אמפמ" ו"טיב טעם" אשר פתוחות גם בשבת ולפיכך, לטענת איגוד בעלי המכולות, יוצרות מצב תחרותי אי שוויוני. אסטרטגיית המאבק שנבחרה על ידי האיגוד, כללה פנייה אל בתי המשפט בדרישה לכפות על הרשתות הגדולות את חוק יום המנוחה, ולאלץ אותם לסגור את הקופות הרושמות בשבת. ביום שלישי האחרון אף נערכה הפגנה מחוץ לכותלי בית המשפט במחוזי בתל אביב, לאחר שהדיון בעתירה, שהוגשה לפני כארבע שנים, נדחה בפעם המי יודע כמה.

בתמונה: רפרם חדד (ראשון משמאל) מתאם תנועת סלואו פוד בישראל, ובעלי המכולות בהפגנה

באותו יום חזרתי מהאוניברסיטה מוקדם מהרגיל ורכבתי על אופני במטרה להצטרף להפגנה, הגם שלדעתי האישית, מדובר בטעות איומה שיכולה רק להזיק לבעלי המכולות עצמם – אף אחד, בוודאי לא בעיר תל אביב, יהיה מוכן לעבור בשתיקה על סגירה בצו בית משפט של החנות שבה הוא אוהב לקנות את הבירה שלו בשבת, והיה וחלילה תתקבל העתירה שלהם, סביר להניח שהם יהפכו לאויב הציבור מספר אחד (שניים רק לכת הסיקריקים המקומית). אז למה בכל זאת התנשפתי במעלה שדרות בני ציון? פשוט בגלל שאני בעד כל דבר שהוא ההפך מרשתות.

 תופעת הרשתות היא חדשה יחסית בהיסטוריה הכלכלית שלנו, וניתן לתייג אותה כספיח מאוחר יותר של הופעת המיכון התעשייתי, העובד הלא מקצועי, ובעלי ההון הנצלניים. אבל לא בשיעור של היסטוריה כלכלית עסקינן, אלא באחריות האישית של כל אחד ואחד מאיתנו לכל אחד ואחד מאיתנו – הרשתות, למי שעדיין לא מבין זאת, הן סרטן בגוף הכלכלה המערבית והקהילה האנושית – בכל פעם שאנחנו קונים בסניף של רשת, אנחנו תורמים לפרנסתה של משפחה אחת (בעלת השליטה) אשר בתמורה משלמת לעובדיה משכורות מינימום אשר לא מאפשרות להן להתפרנס בכבוד. בכל פעם שאנחנו קונים ברשת אנחנו מעצימים את הריכוזיות, את העוני, את הפערים החברתיים ואת החדגוניות במרחב הציבורי והעסקי. מנגד, בכל פעם שאנחנו קונים בעסק קטן, אנחנו תורמים להתפשטות העושר, ומאפשרים לעוד ועוד משפחות להתפרנס בכבוד.

בתמונה: אנחנו. ברשת.

הרשתות מצדן עושות מה שסרטן אמור לעשות, הן מתפשטות. תוך שימוש בהון שנצבר, או עדיף, בהון ממונף (כלומר, הלוואות מהבנקים שניתנות להם על חשבון החסכונות שלנו) הן פותחות עוד ועוד סניפים, אשר דוחקים מן הרחוב את היצרנים הפרטיים ובעלי העסקים הקטנים, ובכך הם מכחידות הלכה למעשה את המגוון הרחב של המוצרים, הטעמים, והאנשים שהיינו יכולים להכיר במהלך החיים.

ואל תטעו, זה לא מתחיל ונגמר במזון. "פוקס" ו"קסטרו" מדירות מעצבי אופנה צעירים מהרחוב, "איקאה" מדירה נגרים ומעצבים, "ארומה" מדירה מאות בתי קפה משפחתיים, "צומת ספרים" ו"סטימצקי" הדירו מזמן את האפשרות להפוך את אהבת הספרים הפרטית לעסק שיכול לפרנס, וכך הלאה. בכל מקום שבו נפתח עוד סניף של רשת מתקיימת הדרה, של מגוון, של תחרות אמיתית, של קשת טעמים ושל כלכלה אנושית.

בתמונה: אפשרות של בית קפה פרטי, אינטימי וייחודי


כלכלה אנושית
– תחרטו את הפונטים האלה בזיכרון שלכם. יותר מידי זמן נשאנו את עינינו ל"יזמים המצליחים", לבעלי הרשתות שעשו את זה והפכו למפלצות, קראנו את הכתבות עליהם וחשבנו איך אנחנו מביאים את המכה, רק שבדרך שכחנו שמה שבאמת צריך כדי להפוך ליזם מצליח, לבעל רשת ארצית (או חלילה עולמית) זה את מקבץ התכונות הבאות: חמדנות, נצלנות, אדישות, קור רוח ולב, יכולת לשחק ולסכן כספים של אחרים ודרייב בלתי פוסק להרוויח עוד ועוד כדרך יחידה להשיג תחושה של הגשמה בחיים – למעשה, אם אתם לא בעלי רשת אתם כבר אנשים יותר טובים.

אבל… אבל…

אתם בטח רוצים להגיד משהו על המחירים? אתם חושבים שאם "צומת ספרים" תיסגר מחר אתם תצטרכו לשלם שוב 89 ₪ לספר של אשכול נבו שבפועל שווה גג 25 ₪, או שאם מחר "שופרסל" תיסגר קופסא של טונה תעלה 15 ₪, ואם "פוקס קידס'" תיסגר הסוודר של הילד יעלה 240 ₪ במקום 39.90 ₪…

אז אתם טועים. אם כל הסניפים של "צומת ספרים" יסגרו מחר ייפתחו במקומם 100 חנויות פרטיות, שיקימו איגוד ויקבלו את אותם תנאים (ראויים או לא זה ויכוח לפוסט אחר) מההוצאות. ואם "סופרסל" תיסגר ייפתחו 100 מרכולים משפחתיים שיגיעו להסדר מחירים מול היצרנים והיבואנים, וכך הלאה. המוות של הרשתות יכול להוביל, אם כבר, להורדה של מחירים – לא עוד תיאום בין רשתות, לא עוד מחירים שרירותיים, כי אם שוק חופשי ותחרות אמיתית. כזו שתבטיח את המשך הצמיחה הכלכלית, רק שהפעם, צמיחה שתשרת מאות אלפי משפחות, ולא כמה עשרות.

אז בפעם הבאה שאנחנו צועקים ומוחים נגד אי שוויון, אי צדק, וכלכלה דורסנית, אולי כדאי שנזכור שאנחנו אלה שמניעים את המערכת כולה באמצעות הבחירה היומיומית שלנו – "איפה לקנות?". הדרך הראשונה, והפשוטה ביותר להחזיר היגיון למערכת הכלכלית שלנו, היא לעשות את הבחירות הנכונות. להבין שכל אחד מאיתנו אחראי בעבור כל אחד אחר. לתמוך בעסקים קטנים. להחרים את חמדנות הרשתות. לקנות במכולות.

רק לא רשת.
____________

באותו נושא – ניגונה של שכונה  ו- על אנשים וטייקונים

____________

תגובות6

  • להגיב ינואר 1, 2012

    דניאל

    פוסט מעולה. אני חייב להגיד שבשביל הרבה אנשים ללכת למכולת מדובר בללכת לגזלן. ובדרך כלל זה ברירת המחדל של מי שאין לו גישה לסופר. 
    מה גם שזה מעגל קסום, כי הרבה משפחות פשוט לא יכולות להרשות לעצמן לעשות קניות במכולת שכונתית לשם עתיד כלכלי טוב יותר הם עסוקים בהישרדות העצמית שלהן. 

      

  • עמית נויפלד
    להגיב ינואר 1, 2012

    עמית נויפלד

    אתה צודק, בהרבה מקרים בעלי המכולות אכן "מחשבים" בראש ומוסיפים עוד כמה שקלים לחשבון, ולמרות שאני רוצה לקוות שלאור המאבק הנוכחי שלהם הם יחדלו מהמנהג המגונה, אני מניח שזאת תמיד תהיה אחריות שלנו לבדוק אותם

      

  • להגיב מרץ 22, 2012

    בועז כהן

    יש עניין קטן שאתה לא נוגע בו – הוא נקרא יתרון לגודל. יש תחומים שיש בהם יתרון ניכר לגודל. ברשתות מסחר מדובר בעצם ביתרון לגודל של ניהול לוגיסטי של סחורה ויתרון לגודל במיקוח מול יצרנים גדולים. היכולת לנהל ביעילות את המשאיות שמובילות את הסחורה ואת המלאי הוא ההבדל בין אותם עסקים קטנים לגדולים והוא הסיבה לכך שהמחירים ברשתות הם יותר זולים. לעומת יתרון לגודל, יש תחומים שבהם יש יתרון לקוטן. לדוג' מספרות שיער. אין שום יתרון לרשת מספרות על חנות קטנה, לכן רשת ענק למספרות זה לא דבר נפוץ. לרוב לבעל עסק פרטי יותר אכפת מהעסק שלו מאשר שכיר, זה עוד יתרון לקוטן. הניסיון להאניש את התופעה הזו באמצעות בעלי ההון החמדנים לא משנה את העניין הזה. הדרך היחידה לשנות את המצב הזה הוא לגרום לכך שהיתרון לגודל יתבטל או יקטן.

      

  • עמית נויפלד

    תודה בועז,

    דווקא נגעתי בפוסט בשאלת המחיר הסופי לצרכן. אני בהחלט מסכים שלגודל יש יתרון מול הספקים, ובדיוק בגלל זה אני חושב שעסקים קטנים צריכים להתאגד על מנת לנצל את כוחם המשותף, להקים מרכזי לוגיסטיקה משותפים (בעלי מכולות) לחתום על הסכמים ראויים מול הוצאות לאור (חנויות ספרים) וכדומה.

    בנוסף, גם אם התאגדות אוטופית כזאת לא תצא לפועל, עדיין ישתלם לנו לשלם כמה שקלים יותר בעסק קטן, מאחר והוא יפרנס בכבוד את בעליו, ולא רק את בעל השליטה שמשלם משכורות רעב לעובדיו. כשיהיה יותר כסף בידיים פרטיות, הוא ינוע במעגלים וכולנו בסופו של דבר נרוויח יותר. הצמיחה במקרה כזה תגיע מלמטה, והיא תהיה אמיתית וחיובית, ולא עוד מספר שמופיע בטבלה שלא מייצגת שום דבר במציאות, פרט אולי להתעשרותם הנוספת של בעלי ההון.

      

  • להגיב דצמבר 2, 2012

    itamars

    הרשתות עושות הרבה נזק לפי מה שאתה אומר, אבל לא הבנתי בדיוק איך. הם מציעים יותר בזול.. ואז אנשים פשוט בוחרים באפשרות הזולה? לא הבנתי.

      

  • עמית נויפלד
    להגיב דצמבר 2, 2012

    עמית נויפלד

    היי איתמר
    דבר ראשון אני חולק על כך שהרשתות אכן יותר זולות, וגם אם הן היו, המחיר שאנחנו משלמים על אובדן העסקים הקטנים הוא יקר בהרבה.
    רק הם אלה שמבטיחים תחרות אמיתית בסופו של דבר, שלא לומר רבגוניות של טעמים, מוצרים, וכדומה.

    מציע בחום לקרוא את הטור השני והשלישי, אתה יכול לראות אותם בעמוד הבית או בקטגוריה "כלכלה" למעלה.

      

השאירו תגובה