ניגונה של שכונה

בפעם האחרונה שהסתובבתי בבאר שבע במדרחוב של סמילנסקי ראיתי איך חנות אחר חנות החלה להיסגר. אני בקושי מכיר את באר שבע, אך הצלחתי להבחין איך הנוף של החייטים/סנדלרים/חנוונים החל להיעלם מהעיר ביחד עם היווצרות של מתחם הקניות BIG. רבות נכתב על חנויות הספרים הקטנות שנדחקו מרגליהן של רשתות הספרים העצומות שהרשו ומרשות לעצמן למכור ספרים בשקל וגורמות לסופרים וגם לחנויות הקטנות לא להתפרנס.

כאשר המרחב הציבורי בתוך העיר מתרוקן מהולכיו, חנויות קטנות נסגרות. כשאדם הולך לחייט הוא עובר ליד בית הקפה השכונתי ויושב שם עד שהחולצה שלו מוכנה. בדרך הוא מתקן את הנעליים ומעיין בספרים מחוץ לחנות הספרים השכונתית. חווית הקניה היא לא רק חווית קניה, היא גם חוויה תרבותית שקשורה למרחב אורבאני והקיום שלו. היום כדי לקנות ספר בקרית מלאכי או בבאר שבע נוסעים למתחם BIG וחווית הקניות היא הדבר היחיד שחווים שם. קונים ספר בעשרה שקלים, הולכים לאחד מבתי הקפה הענקיים וממשיכים לפרנס שלושה אנשים שבעצם עומדים מאחורי כל אותן רשתות ענק. העיר מתרוקנת מנכסיה והיא הופכת לעיר שינה. חווית הקניות מתנערת מהמילה "חוויה".

המאבק של בעלי המכולות בתל אביב נושא מאפיינים דומים. אמנם מדובר ב"סיטי", בתל אביב. העיר שמרכזת אצלה חצי מהאוכלוסייה בישראל, אך רשתות השיווק כמו אמפם וטיב טעם שפעמים פותחות גם שני סניפים באותו רחוב, רק כדי לדחוק את המכולת החוצה, עושות את מעשה BIG. הן גורמות לסגירה של מכולות שכונתיות, כאלו שהכרנו בילדות. הכרנו את החנווני ואת משפחתו וידענו לאן הולך הרווח הזעום על שקית חלב. אותו סימפטום גם משפיע על הסנדלר השכונתי שכמעט ונעלם ועל חנות הספרים הקטנה.

בכל העולם יש יום מנוחה מוכרז בחוק שגם אלמלא החוק הוא היה מכובד ומתבצע. מדובר בראש ובראשונה במוסכמה חברתית הדואגת למנוחה עבור העובדים. יתכן ויום המנוחה שנקבע בישראל, יום שבת, מתנגש עם מאווים חילוניים לחופש מדת. אך יש לזכור את העיקרון הבסיסי יותר, את עיקרון החופש והחירות למנוחה. בעלי המכולות בתל אביב לא מצליחים להתחרות ברשתות עם המחירים המקוצצים ועם שעות הפתיחה הבלתי אפשריות. הם צריכים לנוח בערב כדי לקום בבוקר. הם צריכים לנוח יום בשבוע כדי שיהיה להם כוח לעמוד במשך כל השבוע.

גם בימים קשים כמו אלה שמחירי מוצרי החלב מאמירים וקשה לתת פייט של מחירים לרשתות הגדולות והקניות הקמעונאיות הגדולות שלהם, אסור לערבב מאבקים שונים ולרתום עמדות פופוליסטיות לעובדה אחת פשוטה. המכולות בתל אביב, אלו המגדירות את המרחב התרבותי-אורבאני בעיר נמצאות בסכנת סגירה. אם חורה לאנשים להילחם עבור סגירת עסקים בשבת ויותר נוח להם, ברמה המתקדמת ליברלית (וסליחה על הציניות) שיהיה מדובר ביום ראשון, אז שיצטרפו גם הם למאבק ויעבירו את יום המנוחה לראשון. יש מספיק מסעדות בארץ שסגורות ביום ראשון גם ככה.

העובדה הפשוטה לפיה מבע אישי לא קיים בעידן הצרכני שלנו, מזיק לכולנו בטווח הארוך. המנדט שלי אמנם הוא דיבור על איכות הפירות והירקות של אמפם, אך האיכות שם מוכרת לכולנו. זהו הסימפטום של החברות הגדולות שפועלות על המכנה המשותף הנמוך ביותר תוך כדי יצירת אשליה "מתקדמת". הפרסומות של אמפם מדברות על העיר תל אביב המתקדמת והמודרנית כמקור השראה ובמו ידיה גם מחריבה את אותה עיר. החנווני במכולת לא לבוש בתלבושת צבעונית וחובש משקפי שמש אופנתיות, אבל הוא חשוב לעיר יותר מכל סניף של דודי וייסמן.

המצב הזה בו אנו מפרנסים כמות קטנה של אנשים על חשבון משפחות שחיות כאן וחולקות איתנו את אותו מרחב ציבורי הוא בלתי נסבל.

הצטרפו למאבק בעלי המכולות. זהו מאבק חברתי תרבותי שקשור לאיכות החיים של כולנו.

_________

רפרם חדד הוא מתאם תנועת SlowFood  ישראל

_________

1 תגובה

  • להגיב יולי 6, 2014

    אני

    למה אי אפשר גם וגם? למה המאבק הוא לא לתמיכה של העירייה במכולות הקטנות למשל? או הגבלה מסויימת על כמות ומיקום האמפמים? ולמה לי כעובדת מטבח במסעדה לא מגיע יום מנוחה בשבת? אתה באמת רוצה לסגור את כל המדינה בשבתות? בעלי המכולות בטח גם מתקשים להשאר פתוחים כל הלילה או עד שעו מאוחרות ובכל זאת אף אחד לא הולך להחיל שעת "כיבוי אורות" בסופרים הגדולים בגלל זה. ותעשה לי טובה- להלחם במחירים (המוגזמים בעליל) של אמפם זה לא צריך להיות כזה קשה…

      

השאירו תגובה